בצד התחרות הרשמית בפסטיבל קאן, מתקיימת בו גם תחרות לא-רשמית וחצי היתולית. חבורה של עיתונאים אקסצנטרים (אני לא אחד מהם, נשבע!) מחלקים מדי שנה את פרס ה-Palm Dog. הם בוחנים את כל הסרטים שיש בהם כלבים, ובדרך כלל יש כמה וכמה כאלה, ואז מעניקים את העיטור לכלב שסיפק את תצוגת המשחק הטובה ביותר.
השנה, הזוכה היה מסי, הבורדר קולי שמגלם את סנופ, כלבלב שמתגלה כאחת הדמויות המרכזיות ב"אנטומיה של נפילה". יום אחרי שזכה בפרס, הסרט עצמו קיבל פסלון יוקרתי קצת יותר - דקל הזהב, ה-Palm D'or, הפרס הכי חשוב בפסטיבל ואחד החשובים בעולם הקולנוע. ככל הזכור לי, לפחות בתקופה שלי בריביירה, זו הפעם הראשונה בה אותו סרט זוכה בשני הפרסים האלה - גם בדקל הזהב וגם בפרס לכלבלב. תחליטו אתם מה חשוב יותר.
האנקדוטה הזו חשובה כי היא מבהירה עד כמה "אנטומיה של נפילה" הוא סרט חד-פעמי ונטול דופי. הכל בו מושלם: התסריט, המוזיקה, המילים, הצלילים, האנשים והכלבים. אם היה בו ארנב, כנראה שגם הוא היה זוכה בפרס. אגב, מאז הזכייה בקאן, מסי הפך לכוכב בינלאומי, ואפילו הטיסו אותו לטקס האוסקר, שם זכה למושב של כבוד ואז הפך לכוכב ויראלי. גם זו לא הלצה כמובן - יש לכך שלל עדויות ברשת.
בטקס עצמו, "אנטומיה של נפילה" היה מועמד לשלל פרסים, כולל בקטגוריית הסרט הטוב ביותר, וזכה בפרס אחד - התסריט המקורי הטוב ביותר. ז'סטין טרייה, שגם ביימה, כתבה אותו יחד עם בן זוגה בחיים ארתור הררי. רק עכשיו, שלושה שבועות אחרי טקס האוסקר ועשרה חודשים אחרי הבכורה בקאן, הסרט עולה בהפצה מסחרית רחבה בישראל. אם במקרה כבר צפיתם בו בדרך כלשהי - לכו לראות שוב. מניסיון, הוא רק משתפר בצפייה שנייה. ואם עוד לא ראיתם - למה אתם מחכים?
במרכז הסרט עומדת סופרת גרמנייה מצליחה, הנשואה לסופר צרפתי כושל. אנגלית היא רוב הזמן השפה המשותפת ביניהם, כך שאף כי מדובר בהפקה צרפתית - חלק ניכר מהדיאלוגים הם בשפה האנגלית.
לשניים יש בן משותף, שמתקשה לסבול את הריבים הבלתי פוסקים ביניהם, ומגלה תבונה יוצאת דופן לגילו הצעיר. מגלם אותו הילדון מילו מצ'אדו-גארנר שעושה גם הוא עבודה נפלאה בתפקידו הקולנועי הגדול הראשון. כאן גם הכלב נכנס לתמונה: הילד סובל מליקוי ראייה ונעזר בכלבלב, שתומך בו פיזית וגם נפשית.
כמשתמע משם הסרט, הסופר הצרפתי נופל למותו - זה לא ספוילר כמובן, זה קורה כבר בהתחלה. השאלה היא אם שם קץ לחייו, או שמא זוגתו דחפה אותו, וזה כבר עניין לרשויות החוק.
רוב הסרט מתרחש בין כתלי בית המשפט, אבל התוצאה היא לא דרמה משפטית. לא ברור מה בדיוק קרה בין המנוח ואלמנתו ביום מותו, אבל ברור שהזוגיות שלהם מתה הרבה קודם לכן, ו"אנטומיה של נפילה" בוחן כיצד זה קרה. אפשר גם היה לקרוא לו "תמונות מחיי נישואין". במקום ליצור עוד סרט מסוגת "הפשע האמיתי", הקולנוענית הצרפתייה משתמשת בתעלומה כדי לעסוק בסוגיות רחבות יותר - מאזן הכוחות בין המינים, הסטנדרטים הכפולים כלפי נשים וגברים בחיי נישואים, והשבריריות של האגו הגברי.
את הגיבורה מגלמת סנדרה הולר, שחקנית גרמניה שנהנתה השנה מפריצה יוצאת דופן, ואפשר לראותה כעת גם ב"אזור העניין". היא היתה מועמדת לאוסקר על תפקידה ב"אנטומיה של נפילה" והפסידה את הפסלון לאמה סטון הבלתי-מנוצחת. למרות זאת, מדובר בהופעה לפנתיאון. רגע השיא שלה הוא מונולוג בלתי נשכח. תמיד אזכור איך צפיתי בו באולם עד אפס מקום. הקהל היה דבוק לכיסא והיתה דממה מוחלטת, שהתפוגגה בקריאת השתאות קולקטיבית מיד בתום הטור-דה-פורס של השחקנית המפעימה. הרגשתי כמו בטיסה שבה כל הנוסעים צולחים יחד כיס אוויר ואז מגיבים בצמרמורת משותפת.
לסרט יש איכויות רבות, והמעלה הגדולה ביותר היא הנכונות שלו לחטט בקרביים של הדמויות. הולר לא מנסה לעצב גיבורה אידיאלית. תחת זאת, היא בונה דמות שלמה, מורכבת ואותנטית - אישה מעוררת הערכה ורתיעה באותה מידה, שגם אם אינה אשמה באופן פלילי במותו של בן זוגה, אפשר להאשים אותה בהרבה דברים אחרים, אך אם הפרטנר שלה עוד היה בחיים, כנראה שאפשר היה להאשים בהם גם אותו, והאמת שגם אותנו. הפשעים כאן אישיים, אנושיים וכנראה שגם בלתי נמנעים. טרייה והררי מציבים מראה בפני עצמם, בפני הגיבורים שלהם - וגם בפנינו
קיצ'לס ושביט מתווכחים על "אנטומיה של נפילה", וגם מדברים על "שומר הברים" וחוגגים שישים לראסל קרואו
כמו רוב הסרטים בימינו, גם "אנטומיה של נפילה" ארוך - שעתיים וחצי. טרייה מצליחה לשמור על עניין הודות לנקודות מבט שונות, בראשן בנם המשותף של הזוג. הפרספקטיביות השונות מאפשרות לתסריט להפתיע כל פעם מחדש, עם תפניות מכיוונים שונים ומשונים. בסופו של דבר יתברר גם כי כלב שיופיע במערכה הראשונה, ינבח במערכה השלישית. לא סתם מסי זכה בפרס: הוא שותף לשניים מן הרגעים החזקים, המבריקים והמצמררים שראינו לאחרונה בקולנוע.
"אנטומיה של נפילה" עשוי לעילא, בלי נפילות. התסריט, עבודת הבימוי ותצוגות המשחק: הכל כאן ברמה הגבוהה ביותר, אפשר היה לקרוא לו "אנטומיה של התעלות". אפשר גם להגיד עליו עוד הרבה מילים, אבל אשאיר את זכות הדיבור למסי הכלבלב. הוא ודאי היה אומר - הב הב הב, מול סרט כזה, לא מפסיקים לכשכש בזנב!