ארבעת הסרטים הכי חדשים ושווים שכדאי לראות עכשיו (ואחד שעדיף לשמור ממנו מרחק)

"שומר הברים" הוא סרט כיפי, שעלה לכותרות בנסיבות לא נעימות. הבמאי שלו דאג לימן, שהיה חתום בעבר על להיטים כמו "זהות במלכודת" ו"קצה המחר", איים כי יחרים את הקרנת הבכורה בפסטיבל SXSW. הסיבה: אמזון, שעמדו מאחורי הסרט, החליטו כי זו תהיה הקרנה קולנועית חד פעמית, והוא ידלג על הפצה מסחרית ויעלה ישירות בשירות הסטרימינג שלהם. כך אכן קרה בסופו של דבר.

אפשר לנחש כי לו היה עולה באולמות, הוא היה הופך לשובר קופות בישראל, בה עדיין שומרים אמונים לז'אנר האקשן אליו הוא משתייך, אבל גם אצלנו "שומר הברים" עלה ישירות באמזון פריים וידיאו. לא נעים, לא נורא. באופן אישי, אני בדעת המיעוט שבעיקרון, כל סרט ראוי למסך הגדול, אבל אפילו טהרנים כמוני יסכימו כי מותחן אקשן נטול יומרות שכזה יכול להתכבד גם במסך הקטן.

הסרט מבוסס כמובן על להיט האייטיז בשם זהה, בו כיכב פטריק סוויזי. כאן, מחליף אותו ג'ייק ג'ילנהול השרירי מתמיד, במקרה נדיר שבו שחקן יהודי זוכה לגלם גיבור אקשן הוליוודי.

העלילה דומה לזו של המקור. ג'ילנהול מגלם גברתן שמקבל עבודה חדשה - סלקטור בפאב שלאחרונה התחילו להשתולל בו אורחים לא רצויים, ועם הזמן מתברר כי הם קשורים בקנוניה של ארגון פשע. הפעם העלילה עברה מדרום ארצות הברית לפלורידה, מה שמבטיח נופים יפים יותר.

כמו כן, הגיבור קיבל סיפור רקע אחר. מדובר בלוחם UFC לשעבר, הסובל מטראומה שנבין את הפשר שלה לאט-לאט, באמצעות פלאשבקים.

למרות התסבוכת הנפשית הזאת, "שומר הברים" החדש בכלל לא כבד. להיפך: הוא מצחיק, אפילו מאוד-מאוד. ג'ילנהול חושף כאן לא רק את השרירים שלו, אלא גם את כישרונו הקומי. כבר מתחילת הדרך, כל סצינת מכות, אלימה ככל שתהיה, מתובלת בהומור שחור ושנון. זה מקליל את הסיטואציה וגם את הצפייה, ומבהיר שהסרט לא לוקח את עצמו ברצינות, מה שכמובן מגדיל את הסימפטיה כלפיו.

הממד הקומי רק מתחזק כשלתמונה נכנס לא אחר מאשר קונור מקגרגור, בהופעה קולנועית ראשונה. לוחם ה-MMA המהולל מגלם כאן שכיר חרב פסיכופת המתגלה כיחיד שמסוגל להשיב מלחמה שערה לגיבור, ועושה זאת בצורה משולחת רסן, מטורללת לגמרי ומשעשעת רוב הזמן.

"שומר הברים" מזכיר מהרבה בחינות את "הכוורן", להיט האקשן הגדול של השנה, אבל בניגוד אליו העלילה שלו לא הולכת רחוק מדי ולכל הכיוונים. היא יודעת את מקומה ושומרת על גבולות ההיגיון והטעם הטוב. הסרט לא קצר - כמעט שעתיים - אבל מהנה לאורך כל הדרך. והכי חשוב: בתקופה כל כך מייאשת, הוא מציע לנו מרחב שבו הטובים מנצחים, ומכסחים לרעים את התחת. הלוואי שזה היה כך במציאות.

סוף כל סוף, כמעט שנה אחרי שזכה בדקל הזהב בפסטיבל קאן, עולה "אנטומיה של נפילה" בהפצה מסחרית באולמות הקולנוע בישראל. בחודשים שעברו מאז הוא גם הספיק לזכות בשלל פרסים נוספים, בראשם האוסקר לתסריט המקורי הטוב ביותר. ז'סטין טרייה, שגם ביימה, כתבה אותו יחד עם בן זוגה בחיים ארתור הררי. הפסלון הזה הגיע להם, ולמעשה הם ראויים לכל פרס אפשרי. מדובר ביצירת מופת מדהימה - אחד הסרטים הטובים של השנים האחרונות.

כמשתמע משמו, הסרט עוסק בסופר כושל הנופל למותו. זוגתו, סופרת מצליחה הרבה יותר, נדרשת להוכיח את חפותה. על פניו, זו דרמת בית משפט/פשע אמיתי החוקרת את נסיבות המוות. למעשה, זה סרט על הרבה יותר מכך - על השבריריות של האגו הגברי, על יחסי כוחות בזוגיות ועל כך שתמיד יש נקודות מבט שונות לכל סיפור. טרייה, שכבר המחישה בסרטיה הקודמים כי היא מן הבמאיות הטובות בצרפת, מיטיבה לדלג בין הפרספקטיבות ולמרות המשתמע משמו, "אנטומיה של נפילה" מציג שימוש עילאי בכל אמצעי המבע - בימוי, עריכה, משחק, מוזיקה וכיוצא בכך. אם כבר צפיתם - רוצו לראות שוב על המסך הגדול. מניסיון, הסרט רק משתפר בצפייה שנייה. ואם עוד לא ראיתם - למה אתם מחכים?

יום השואה יגיע רק בעוד חודש, אך כבר עכשיו, אם תלכו לבתי הקולנוע תמצאו בהם שני "סרטי שואה" טריים - "אזור העניין" זוכה האוסקר שכבר עלה לפני כמה שבועות ועורר אצלנו תהודה רבה, ו"נפש אחת"
שעולה לאקרנים בסוף השבוע.

הסרטים משלימים אחד את השני - "אזור העניין" עוסק בנאצים, ו"נפש אחת" בחסידי אומות עולם. הוא עוסק בסיפורו של ניקולס ווינטון, בנקאי בריטי, שנסע לפראג ב-1938 ולקח על עצמו להציל מאות ילדים רגע לפני תחילת מלחמת העולם השנייה. רוב הפליטים שעזר להם היו יהודים, אבל הסרט מקפיד לטשטש זאת וקמפיין השיווק הבינלאומי שלו הסתיר זאת לגמרי, מה שממחיש כי "יהודי" הפך למילה גסה בתרבות ובתקשורת העולמית.

ובכל זאת, "נפש אחת" שווה צפייה. ווינטון היה אדם צנוע ואצילי שמעולם לא רדף אחרי כבוד והכרה. הסרט מיטיב לקפץ בין שנות השלושים לבין ערוב ימיו, בהן קיבל סוף כל סוף הוקרה על מה שעשה, בדרך יוצאת דופן ומיוחדת אותה לא תיכנן ולא דמיין. לא נגלה כמובן במה מדובר. נגיד רק שהדרמה הזאת בונה את הסיומת שלה בצורה מרגשת להפליא, שלא תותיר עין יבשה באולם. אנתוני הופקינס מגלם את הגיבור וכרגיל עושה זאת באופן מופתי.

את הסרט ביים הבריטי ג'יימס האוז, שחתום בין השאר על פרקים בסדרות טלוויזיה כמו "סוסים איטיים" ו"מראה שחורה". בניגוד לג'ונתן גלייזר, בן עמו שיצר את "אזור העניין", אין לו שום יומרות. "נפש אחת" הוא סרט קורקטי ונטול גינונים, שלא יזכה בפרסים וכנראה גם לא בשבחי המבקרים, אבל הוא מצליח לרגש ולעורר השראה. אפשר להתווכח אם העולם צריך עוד סרטים כמו "נפש אחת" אבל בטח שהוא צריך עוד אנשים כמו ניקולס וינטון.

סרט גיבורות-העל "מאדאם ווב" עלה לאקרנים לפני חודש ושבוע, התרסק בקופות וקיבל ביקורות מזוויעות במיוחד. מה לא אמרו עליו? הבטיחו לנו שזה לא סתם עוד כישלון של מארוול, אלא יצירה שתיכנס לפנתיאון של הזוועות הקולנועיות, וגם עוד עשרות שנים סטלנים יישבו ויגחכו מולה.

לפני שבוע, בזריזות גדולה במיוחד לאור כישלונו הקופתי, הסרט עלה ב-VOD, ונחשו מה? כמובן שהשמועות על איכותו היו אמינות בערך כמו כל מידע אחר שמסתובב כעת ברשת. אנשים מחפשים בכוח חומרים לפוסטים מניבי לייקים ולסרטונים בטיק-טוק, וזו התוצאה. אז צר לי. "מאדם ווב" הוא לא "האזרח קיין" של סרטי הקומיקס הכושלים, ולא מצפה לכם מולו שום חוויה פסיכדלית. זה סתם עוד סרט חביב ומי שאומר אחרת מחפש צומי עוד יותר מנועה קירל.

מאדאם ווב היא דמות מן היקום המורחב של ספיידרמן, שהוא עצמו לא מופיע כאן בגלל ענייני זכויות שלא ניכנס אליהם. הסרט, כנהוג בז'אנר, הוא הפרויקט הקולנועי הראשון שמתמקד בה, וכרגיל בז'אנר מתאר את סיפור הרקע שלה. בגילומה של דקוטה ג'ונסון, היא מתגלה כבתה של חוקרת שמתה באמזונס, עובדת כפרמדיקית בניו יורק אחרי ה-9/11, וזוכה לפתע בכוחות-על. הגורל מפגיש אותה עם שלוש צעירות, שאת אחת מהן מגלמת סידני סוויני, אותה רואים לאחרונה בכל מקום - וגם להן יש כוחות מיוחדים.

מול ארבע הגיבורות הללו עומד ארכי-נבל בגילומו של טהר רחים, שהחל את דרכו בסרטי אינדי צרפתיים ומאז עשה את דרכו לסדרות נטפליקס כמו "הנחש" ועכשיו גם לסרט הזה.

אחת הביקורות המובילות נגד "מאדאם ווב" היתה שהאיש הרע שלו חיוור ופושר. למה, יש לכם בעיה עם מוסלמי בתפקיד ראשי בסרט הוליוודי? רחים מצוין כהרגלו, סליזי ואפל ובכל זאת גם מורכב ופגיע, ולמעשה הוא מן הארכי-נבלים המוצלחים יותר שראינו בסרטי קומיקס בשנים האחרונות, לא שהתחרות קשה.

מעבר לכך, "מאדם ווב" הוא לא "אופנהיימר" אבל הוא סביר, מהנה פה ושם ובטח לא גרוע יותר מעשרות סרטים אחרים מסוגו. האפקטים לא ממציאים את הגלגל, אבל מלכתחילה התקציב והיומרות של הסרט לא בשמים. הנוכחות של ג'ונסון וסוויני תמיד מבורכת, והסרט עוסק באופן יפה ומעניין באמהות ביולוגית ואלטרנטיבית ובאחווה נשית. מאחורי המצלמה עמדה ס.ג'יי קלרקסון, במאית טלוויזיה בריטית שזה הסרט העלילתי הארוך הראשון שלה.

סליחה על הטרלול הפרוגרסיבי, אבל האם הסרט היה מקבל כזו שטיפה לו היו קוראים לו "מיסטר ווב" והיה מביים אותו גבר? אני די בטוח שלא.

סידני סוויני בכל מקום. היא ב"מאדאם ווב" שזה עתה הזכרנו; ב"רק לא אתה", הלהיט העצום שעדיין מציג באולמות הקולנוע אבל גם זמין ב-VOD; ועכשיו גם ב"טהורה", שעלה לאקרנים בסוף השבוע.

האמת, יכול להיות שאילולא הנוכחות של סוויני, שמככבת בסרט וגם הפיקה אותו, "טהורה" לא היה יוצא אצלנו במדינת היהודים. אחרי הכל, מדובר ביצירה קתולית עד מאוד, שגם מצריכה היכרות עם נצרות. כך לדוגמה, ראיתי אותו בהקרנת טרום-בכורה פתוחה לקהל בעיר עם ריכוז גבוה של אוכלוסיה קתולית (בוסטון). מנחה האירוע שאל לפני הרמת המסך "מי כאן היה במוסד חינוכי קתולי ונשאר בטראומה?" חצי מהקהל הרים את ידו והתגובה של המנחה היתה, פחות או יותר, שרק הם יבינו את הסרט עד הסוף.

סוויני מגלמת ב"טהורה" צעירה אמריקאית שעוברת בעצמה טראומה קשה, ואז מצטרפת למנזר באיטליה. היא טורחת לעשות הרבה דברים אבל לא לומדת איטלקית, כך שלמרבה הנוחות ההוליוודית, הסרט מתנהל באנגלית.

הנזירה החדשה מגלה שהיא בהיריון ואז שנפלה קורבן לקנוניה, שהפרטים שלה מופרכים אך גם צפויים, ובעיקר לא מקוריים. הסרט דומה מדי ל"תינוקה של רוזמרי" המופתי ומחוויר מולו מכל בחינה - כולל כשמעמידים את תצוגת המשחק של סוויני לעומת זו של מיה פארו.

סרטי אימה זקוקים מן הסתם לאווירה מזרת אימה. הבמאי מייקל מוהאן לא מצליח לייצר אחת כזו, ומנסה לחפות על כך באמצעות הפחדות זולות וזוועות גרפיות הקשורות בהריונות ובתרנגולות. לפני תחילת ההקרנה אמרתי לעצמי - יופי, סרט על נזירות, לפחות כאן לא ישתמשו בצורה נצלנית בחזה המדובר והמתוקשר של סוויני, אבל כמובן שמהר מאוד "טהורה" מוצא דרך להראות אותה בחולצה שקופה, ואגב גם את השחקנית האיטלקייה שבצידה.

בניגוד לשמו, "טהורה" הוא סרט מלוכלך ונחות מאוד, אבל זה לא משהו שמונע מסרטים של סוויני לשבור קופות - וגם הוא זוכה להצלחה קופתית. צריך גם לציין שהגברים הנוצרים שישבו לידי נהנו מאוד. לא ברור אם זה בגלל החזה של סוויני, בגלל הטיפול בטראומה הקתולית שלהם או שניהם - אבל בכל מקרה, שיהיה לבריאות.