רוב אנשי הקולנוע בישראל מתנגדים לבנימין נתניהו. זה ברור, וזה היה נכון גם לפני השבעה באוקטובר. עם זאת, כמעט ולא ראינו ייצוגים שלו בקולנוע, בטח לא העלילתי. היה את הדוקו "קינג ביבי", שגם הוא התמקד בעבר של ראש הממשלה יותר מאשר בהווה, וזהו בערך. בקיצור, אין מקבילה ישראלית לסרטים החריפים מאוד שפאולו סורנטינו עשה נגד סילביו ברלוסקוני.
כל זה משתנה כעת עם "טור פרידה" של רוני ניניו, שעלה לאקרנים בסוף השבוע ומתגלה כסרט האגרסיבי ביותר שנעשה כאן נגד נתניהו, המכונה ביבי, ונגד תומכיו - המכונים ביביסטים.
הביקורת הזו מתחילה כבר בהתחלה, דרך דמותו של גיבור הסרט, פובליציסט בגילומו של דרור קרן, המנסח את הטור שבשמו נקראת הדרמה הזו, ומאשים את נתניהו בפילוג ובשיסוי העם הישראלי, ובהחרבת המדינה. אלה זמירות שאנחנו כמובן רגילים לשמוע, אבל עדיין לא ראינו על המסך הגדול.
הסרט נכתב וצולם לפני השבעה באוקטובר, מה שכמובן קצת מוציא את העוקץ מן הרלוונטיות שלו. הוא מתרחש על רקע מגיפת הקורונה, הפגנות בלפור וכמובן קמפיין ההסתה המתמשך נגד התקשורת, אותו מעודדים השלטונות. וכך, הגיבור הפיקטיבי מוצא עצמו מככב בצד רביב דרוקר ואמנון אברמוביץ' בקמפיין "הבוגדים", מה שמוביל את הביביסטים לשלוח לו גל של הודעות נאצה ואיומים מפורשים על החיים שלו, זוגתו וילדיהם.
למרות שהסרט מתיימר להיות ריאליסטי וכמו-תיעודי, הוא לא אמין בשום צורה. איך ייתכן שהגיבור שלו מספיק מפורסם כדי להיות מרוח על שלט בצד דרוקר ואברמוביץ' - הוא הרי לא מופיע בטלוויזיה, ובימינו אי אפשר להתפרסם אם לא עושים זאת (ומלכתחילה, רוב בעלי הטורים גם מופיעים על המסך). "טור פרידה" היה משכנע יותר אם היו רואים את הדמות הראשית באחד הפאנלים, אבל מדובר בהפקה עצמאית ודלת תקציב, ואולי לא היה לכך כסף.
דרור קרן הוא מגדולי שחקני ישראל, אבל מה לעשות - הוא לא נראה כמו נחום ברנע או יואל מרקוס, וגם
לא משדר אנרגיות כאלה. הדמות שלו היתה מעניינת יותר אם היה לה סיפור רקע מעניין - למשל, לו הגיבור היה גיבור ישראל שנפצע במלחמה ובכל זאת הביביסטים מעזים לגדף אותו, אבל כאן הוא מוצג בתור סתם שמאלן תל אביבי גנרי.
כמובן שגם את הצד השני מציג הסרט בצורה הזו. הדיאלוג בין הצדדים, אם כבר הוא מתקיים, שטוח גם כן. בשיחה הרצינית היחידה שמתנהלת בין הפובליציסט לביביסט, בתור לרכישת נקניקייה, איש הימין מכנה אותו בלעג שמאלן שלוגם אספרסו. התסריטאי-במאי רוני ניניו הוא מן הכותבים הוותיקים והפוריים בישראל, וברור שהנושא בדמו, ונראה לי שהוא היה יכול לכתוב דיאלוגים עמוקים יותר.
צריך גם לציין שהטורים אותם כותב בעל הטור, לפחות מן המשתקף בסרט, לא בדיוק נשמעים כמו חומר לפוליצר. הודעות הנאצה שהוא מקבל עילגות כמובן גם כן, ועוד בעיה באמינות - הן לא מגיעות בצורה של תגובות במדיה החברית והקלטות בווטספ, כפי שמן הסתם היה קורה במציאות.
והבעיה הכי גדולה: עם כל הכבוד לוויה דולורוזה שעובר הגיבור בסרט, עיתונאים הם ככל הנראה לא בצמרת קבוצות האוכלוסייה הכי מקופחות בישראל. אפשר היה לגלות יותר סימפטיה לגיבור לו היה מקריב את עצמו למען תחקירים משני מציאות, אבל הוא בסך הכל כותב הגיגים בנאליים למדי.
ברור לחלוטין מה הסרט מנסה לעשות - להזהיר מן היום שבו ההסתה המשתוללת תוביל לפגיעה פיזית בעיתונאי. סצינת הסיום שלו מצמררת, ויש בה את העוצמה שחסרה קודם לכן. אך גם פה יש בעיה - הדרמה לא באמת "מרוויחה" את הסיומת הזו, שקצת מגיעה משום מקום.
כדי להצדיק סוף כזה, הסרט היה צריך להתנהל בצורה אינטנסיבית וממוקדת, ולתאר כיצד ההסתה נגד הגיבור מקצינה ומסלימה. במקום זאת, הוא מתפזר על פני קווי עלילה שונים, שרובם מתמקדים בדרמות המשפחתיות בין הגיבור, הוריו (יהושע סובול וג'יטה מונטה בהופעות משונות למדי) זוגתו (אילנית בן יעקב), בתם המשותפת שהולכת להפגנות (כרמל בין) ובנם (אדם גבאי), שנמצא על הספקטרום ולא יכול לצאת מן המוסד בו הוא שוהה ולבקרם בגלל הקורונה. זה קו עלילה מיותר לחלוטין שתופס נפח מיותר בסרט הקצר גם ככה - כשבעים משהו דקות. עד שכבר סוף סוף עושים פה סרט פוליטי, גם הוא חייב לברוח למחוזות השגרתיים של הדרמה המשפחתית?
כפי שכותרות הסיום מספרות, "טור פרידה" הוא סרט בנעשה בהתנדבות של כל אנשי הצוות, מה שגם משתקף בערכי ההפקה הנמוכים. כולם פה היו שחקני נשמה. ברור שהם זועקים את הזעקה של הסרט וכנראה גם חושבים שהם עושים זאת בדרך הכי טובה האפשרית. צריך גם לציין שכמה מהם איבדו את הקרובים ביותר אליהם בשבעה באוקטובר, מה כמובן מעצים את הממד הטרגי של היצירה הזו. ושוב - נדגיש את הייחוד שלה, ואת העובדה שבניגוד לכל הסרטים האחרים מסביבה, היא לפחות מנסה להתמודד עם הדמות הבולטת והבעייתית ביותר בהיסטוריה הישראלית העכשווית ועם המורשת שלה.
האם זה אומר שמגיעות לסרט מחמאות? רק אם אתם מאלה שמוכנים למחול על הכל בגלל המסר, שבמקרה מתאים למה שחשבתם לפני הצפייה. האם כל זה אומר שמגיעות לסרט הנחות? להיפך, זה רק מדגיש את גודל הפספוס. "טור פרידה" מתגלה כיצירה קולנועית ברמת הטורים של גיבורה - מלא תשוקה, אבל חסר תנופה.