וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

אלמוג בוקר מיואש, מיכל פעילן בדמעות ויונית לוי נדהמת. תסתכלו עליהם, תראו אותנו

3.4.2024 / 3:30

מהשרים שלא טרחו להגיע לדיון החירום בכנסת על החטופים ועד ההשפלה החדשה של התצפיתניות: קשה להביט על מה שקורה סביבנו ולראות עד כמה הכול מתפורר. פלא שגם הכתבים לא יכולים להסתיר כבר את הייאוש?

"הבנות עוברות בעזה אונס יומיומי - ואתם מתעלמים": זעקת משפחות החטופים בכנסת/ערוץ הכנסת

שני ירושלמי, אחותה של עדן ירושלמי, שנמצאת בשבי חמאס כבר 180 יום (!), נשמעה מותשת בשיחה עם אלמוג בוקר ברשת 13. "אני מפחדת לחשוב שאולי לאחותי אין תקווה יותר, שהיא השלימה אולי עם זה שלא הולכים להציל אותה", אמרה בייאוש. "זה מרגיש שקצת משחקים איתנו, שמורחים אותנו, שיש את כל הזמן שבעולם, אולי כי זה לא הבנות שלהם".

ירושלמי אמרה את הדברים אחרי שאף שר לא הגיע לשמוע את המשפחות בדיון חירום של הוועדה למעמד האישה בכנסת, שבו חטופים שחזרו ומשפחותיהם של אלה שנשארו העלו בקול את ההתעללות שמתרחשת במנהרות ברצועת עזה. אף אחד מתוך ממשלה שכוללת המוני שרים, הכי גדולה שהייתה פה, וקבינט רחב וגדוש. אף אחד מהם לא בא לשמוע. קשה להם כנראה. יש תחושה מייאשת יותר מכך שהאנשים שאמורים להנהיג ולהוביל אותנו לא טורחים להקשיב?

"אפס רגישות, אפס אכפתיות", פתח בוקר בתסכול את משדר אחר הצהריים שלו. "מיה רגב פרצה בבכי בדיון החירום בכנסת, אבל אף שר לא היה שם כדי לשמוע אותה". הדיון, הסביר הכתב, אמור להיות חשוב יותר מכל דבר אחר. "אז לטובת השרים והשרות וחברים הקבינט, הנה כל מה שאתם חייבים לשמוע ולא טרחתם". הכתבה שודרה, הזעם רק גבר, ובוקר קטע את הדיון. "שרים, כל מה שאתם יכולים לעשות עבור המשפחות זה לבוא, לשבת, להקשיב להם. כל כך קשה לפנות את הלו"ז שלכם? מה היה יותר חשוב בבוקר הזה מלשבת בוועדה ולשמוע חטופות שחזרו מהשבי?". הוא לא היה לבד.

אלמוג בוקר, "ישראל במלחמה", חדשות 13, 2 באפריל 2024. רשת 13, צילום מסך
אלמוג בוקר, "ישראל במלחמה", חדשות 13, 2 באפריל 2024/צילום מסך, רשת 13

במקביל, ב"חמש עם רפי רשף", מיכל פעילן בקושי הצליחה לדבר על אותו הדיון, בקול חנוק מדמעות. "זה היה דיון מאוד קשה. כל האימהות דיברו מדם ליבן. אתה שמעת אותן, הן קרועות, הן שבורות", סיפרה כשהיא נאבקת בבכי. "עברנו בין הוועדות ואתה רואה את כל הנציגים של המשפחות יושבים בכל הוועדות שהיו, לא רק בוועדה הזו, עם שלטים של קרובי המשפחה שלהם, כדי שלא ישכחו אותם, כדי שידברו עליהם בכל ועדה, גם אם היא לא קשורה לחטופים. היה משהו בבוקר, שבאמת אתה הרגשת את הייאוש, את התסכול, את החוסר אונים".

עיתונאים לפעמים הופכים את עצמם לסיפור, אבל זה לא המקרה. כאן, העיתונאים נשטפו בידי הסיפור. בוקר ופעילן מתארים מציאות כל כך מייאשת, שהם בעצמם מתקשים להאמין לה. כך כל המסך היטלטל ככה אתמול, מייאוש לאכזבה, מתסכול לתמיהה: זה המקום שאנחנו חיים בו?

sheen-shitof

עוד בוואלה!

לראשונה טיפלו בסיבה בגללה חליתי בפיברומיאלגיה ולא בסימפטום

בשיתוף מרכז איריס גייר לטיפול דרך אבחון בגלגל העין
מיכל פעילן, "חמש עם רפי רשף", קשת 12, 2 באפריל 2024. קשת 12, צילום מסך
מיכל פעילן, "חמש עם רפי רשף", קשת 12, 2 באפריל 2024/צילום מסך, קשת 12

הנה, תחנה שלישית: השוטר שהואשם בגרימת מותו ברשלנות של סלמון טקה זוכה מכל אשמה, במשפט שנגרר במשך חמש שנים ובסיומו נקבע שפעל מתוך הגנה עצמית. נער בן 18 מת אחרי אינטראקציה מתוחה עם שוטר, ובית המשפט חושב שזה סביר בהתחשב בנסיבות, כך מסתבר.

זה אירוע שבימים רגילים אמור להסעיר את המדינה, אבל באולפן של רפי רשף מצאו לו מקום רק בשלהי הליינאפ, ותוך מסגור מביך: "התמונות שקשה לשכוח", שאיתם פתח המגיש את הדיון בנושא, לא היו פניו של טקה - הן היו התמונות מההפגנות הסוערות שאחרי הירי. כתב החברה, ברהנו טגניה, עלה לשידור מבית המשפט השלום בראשון לציון. כמו אצל בוקר ופעילן, גם אצלו אובדן האמון ניכר בכל מילה. "השופט המציא סטנדרט חדש של נוהל מעצר חשוד", אמר בכעס. לרשף היה חשוב יותר, משום מה, לדבר שוב על ההפגנות: "עד כמה הביקורת שלך משקפת את התחושה בקהילה? עד כמה להערכתך יבעירו עכשיו את הרחובות", שאל. טגניה דחה את הרעיון. "הקהילה כרגע מכונסת בתוך עצמה, מדממת, היא קברה יותר מ-20 לוחמות ולוחמים שלה, מיטב בניה ובנותיה", אמר, "הקהילה תבכה בבית וחוסר האמון בינה לבין רשויות האכיפה רק ילכו ויגברו". רואים שנמאס לו. כל כך נמאס לו.

ברהנו טגניה, "חמש עם רפי רשף", קשת 12, 2 באפריל 2024. קשת 12, צילום מסך
ברהנו טגניה, "חמש עם רפי רשף", קשת 12, 2 באפריל 2024/צילום מסך, קשת 12
יונית לוי, המהדורה המרכזית, קשת 12, 2 באפריל 2024. קשת 12, צילום מסך
יונית לוי, המהדורה המרכזית, קשת 12, 2 באפריל 2024/צילום מסך, קשת 12

בהמשך הערב ראיתי את זה עוד פעם, הפעם אצל יונית לוי. כתבה של ירון אברהם במהדורה המרכזית של חדשות 12 גילתה שבבסיס כיסופים תצפיתניות ביקשו להקים אנדרטאות למען חבריהן וחברותיהן שנפלו בשבת השחורה, אך מפקדיהן דחו את היוזמה, הזיזו אותה והאשימו שהן "מתמסכנות ומתנהגות כמו ילדות קטנות". שלא כהרגלה, לוי העירה בתום שידור הכתבה, נדהמת. "מי מעז בימים שלאחריו להגיד לתצפיתניות שהן מסכנות. זה פשוט לא ייאמן", אמרה תוך גלגול עיניים. אפשר להאשים אותה?

קו אחד מחבר בין כל הסיפורים האלה וכל המחוות האלה: אובדן אמון. השיטה מתפוררת. הרמה כל כך נמוכה. האמפתיה מתה. האנשים מביטים למעלה וסביב, מחפשים מדינה שתהיה ראויה להם, מדינה שתשמע אותם ותכיר בכאבם, ומגלים מערכת שמסרבת לתקן את עצמה. זאת הידרדרות שאנשי תקשורת ישרים לא יכולים לתאר בשיוויון נפש. בוקר, פעילן, טגניה ולוי מתפרנסים מלתווך לאנשים את מה שקורה ורגילים לדווח על עוולות, מתוך אמונה שהמקום הזה צריך ויכול להיות טוב יותר. אתמול הם דיברו עם הציבור והתקשו להסתיר עד כמה האכזבה שלהם ממה שהם רואים עמוקה. תסתכלו עליהם, ותראו אותנו.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    4
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully