ועיקרן תחילה: קשה להיזכר במהדורת חדשות מייאשת יותר מזו שאליה נחשפו צופי הערוצים 11, 12 ו-13 אמש, כי אפילו במציאות שבה חדשה רעה רודפת את קודמתה, המהדורות של אתמול היו חריגות. זה די מדהים נוכח העובדה שאף אחת מהן לא הכילה, תודה לאל, את צמד המילים המשתק "הותר לפרסום", אבל אולי בכך נמתח הקו הברור שמפריד בין עצוב למייאש: המהדורה של אתמול אולי לא השרתה על הצופים יגון קודר, אבל היא דכדכה אותם עד עפר.
זה היה ערב שנע בין שני מטבחים, המטבח העולמי המרכזי, זה שעובדיו נהרגו, או אולי מוטב לקרוא לילד בשמו: חוסלו בשוגג, על ידי צה"ל - וזה של "מאסטר שף", זה שבו נבחרו חברי נבחרת על סמך עמידתם במשימה שהוגדרה "צ'יזי וסליזי", ובכן - הבה נתחיל בצ'יז לפני שנעבור לסליז.
הידיעה המרכזית בחדשות 12 הייתה חשיפה של ירון אברהם בדבר הנאמר בשיחות בין בלינקן וסאליבן לדרמר והנגבי. זוכרים את משלחת בקשת הרשות מהאמריקאים לפעולה ברפיח, זו שנתניהו עיכב באקט גבורה של יתוש שמנסה לעקוץ פיל באחוריו? ובכן לא רק שהיא יצאה לבסוף לוושינגטון, אלא שהיא אף הצליחה לעשות את מה שנדמה שצמד האנשים חמורי הסבר האלה לא הצליח לעשות מעולם: להצחיק.
סטרט אפ ניישן או עיר אוהלים?
דרמר והנגבי הציגו תכנית לפינוי רפיח שכולה "סמוך" אחד גדול. "תסמכו עלינו" כך הם אמרו לאמריקנים "שנפנה את האזרחים מרפיח לפני שניכנס אליה כדי למוטט את חמאס". הבעיה היא שמה שעבד על ראשי הרשויות הצפון (הבטחת סיוע של 3.5 מיליארד שקל, הצ'ק בדואר) או על תושבי הדרום (שהתפתו לשוב לבתיהם הצבועים באדום, תמורת מענק שנשאר על הנייר) לא ממש עובד על האמריקנים.
זו לא הייתה שיחה של "דונ'ט", כלומר - אל תיכנסו לרפיח, אלא שיחה שאם לתמצת אותה לעברית מדוברת אמרה משהו כמו: "אתם תפנו חצי מיליון איש מרפיח? נראה לכם שאתם מסוגלים? נראה לכם שאחרי שאתם לא מצליחים לנצח ארגון טרור למרות שאנחנו מציידים אותכם בנשק הטוב בעולם במשך שישה חודשים, תפנו את רפיח בתוך שישה ימים? נראה לכם שאנחנו מאמינים שאחרי שלא מצאתם פתרונות לתושבי אזורי הגבול שלכם, שפונו מבתיהם, אתם תהיו אלה שתצליחו לדאוג לאוכלוסייה האזרחית של רפיח? נו באמת".
כל זה לא ממש נאמר, אבל די עבר בין השורות כשבלינקן עקץ: "בקצב הזה ייקח לכם ארבעה חודשים לפנות את רפיח" - ובכן אדוני מזכיר המדינה, היית עדין: כמי שראה מקרוב את ממשלת ישראל מטפלת באוכלוסייה אזרחית, אין לי אלא להשוות ואף להעלות: היא לא תעמוד במשימה אפילו בתוך ארבע שנים!.
יושבת משפחת ישראלי מול המסך ומרגישה מושפלת: עד לפני לא הרבה זמן קראו לה "סטארט אפ ניישן" ועלו אליה לרגל מכל העולם רק כדי ללמוד איך לקצר תהליכים - איך הפכה בזמן כה קצר לאומה שמטילים ספק אפילו ביכולתה להקים שכונת אוהלים בפאתי רפיח?! תחליטו בעצמכם אם זה יותר מייאש, משפיל או עצוב.
מי נתן את ההוראה?
וממש כמו באחריות למחדל ה-7 באוקטובר, גם הכותרת השנייה במהדורה לקחה אותנו למחוזות מייאשים במיוחד: החיסול (בשוגג) של מתנדבי המטבח העולמי המרכזי. כלומר - מספיק חדשות רעות בערב אחד בכדי שתהיה מספיק אשמה לכולם, גם לדרג המדיני וגם לדרג הצבאי. גם כאן חוגג הייאוש: מרוב האש שמשך אליו הדרג המדיני, כמעט שלא שמנו לב שצה"ל הוא לא רק זה שנמנם בחופשת חג בזמן שמאות אזרחים נטבחו במיטותיהם אלא גם זה שמדשדש לו בעזה.
צה"ל מתפאר (בצדק!) במבצע משולב ומוצלח בשיפאא', אבל במקביל חוטף אר.פי.ג'י בכינון ישיר מדי יום ביומו. מפתה להניח את האשמה (כמו שעושים דוברי צה"ל בדמות אלופים במיל' בערוצים השונים) לפתחו של הדרג המדיני שלא החליט מה לעשות עם עזה ביום שאחרי, אבל בינתיים הצבא הוא זה שנכשל על בסיס יומי ולמרות גבורה עילאית של לוחמי הסדיר והמילואים, במשימה של להביא את ישראל לאותו היום.
היה ברור שפאשלה בוא תבוא, אבל כל עוד הטעויות (שאכן כמו שאמר ראש הממשלה: "קורות בעת לחימה") הסתכמו בהרג של פלסטינים (כמו בשיירת המזון לפני כמה שבועות) משכנו בכתפיים והמשכנו - הן הם אלה שהביאו עלינו את חמאס ועל ראשם את החורבן. כשההרוגים אינם ערבים, בין אם מדובר בחטופים שעשו כל שלאל ידם כדי להזדהות ככאלה - ובכל זאת נורו למוות, או אזרחים מערביים בארגון סיוע, שתיאם את פעולתו מראש עם צה"ל (!) ובכל זאת עובדיו "סוכלו", אנחנו נדרשים לתשובות.
יש לא מעט ישראלים שעבורם עובדי ארגוני הסיוע הם בבחינת "אוהבי ערבים", שזה כידוע גרוע לעתים אף יותר מלהיות ערבי בעצמך, אבל הפעם לא מדובר רק בארגון סיוע שפועל בעזה, אלא בכזה שהיה מהראשונים להתייצב לצידה של ישראל, בחלוקת מזון למפוני הדרום והצפון, ויתרה מזאת: בארגון שבו ראו הן בצה"ל והן בדרג המדיני בבחינת מחליף ראוי למשת"פים של אונר"א. כמה איוולת יש במעשה הזה?
אנחנו שומעים את דובר צה"ל והרמטכ"ל מנסים להתנצל באנגלית - ומבינים שהם בעצם מנסים למרוח, להרוויח זמן. מבלי להיות מומחה לנושא, די ברור שהשאלה מצטמצמת לקלאסיקה של "מי נתן את ההוראה?". לכן, בניגוד לתחקיר המורכב (תכף נגיע אליו, פרטיו שדלפו היו האייטם הבא במהדורה) של ירי הטנק על הבית של פסי, זה שבו התבצרו מחבלים ועליו צרו כמה כוחות במקביל, כאן התחקיר פשוט: התבצע ירי, מישהו קיבל אישור לירות (ממי?) או ירה על דעת עצמו (למה?).
לא מדובר בתחקיר שדורש ימים והקמת ועדת בדיקה שתאסוף עדויות מכל המעורבים, אלא בתחקיר שאפשר לסיים בשתי שיחות טלפון. לכן אם אני, אזרח ישראלי שרוצה בכל מאודי להאמין לצבא באשר הוא שלי, מגחך נוכח הבטחת הרמטכ"ל "לחקור ביסודיות", מה יגידו מי שמראש מטילים בנו ספק ברחבי העולם?
עיתונאי או פרשן?
הידיעה הבאה, שעסקה בחשיפה של עמית סגל בדבר מסקנות ראשוניות מהתחקיר הצה"לי באשר למה שאירע בבית של פסי בקיבוץ בארי, הדגימה את השחיקה במעמדו של מי שהיה לפרשן הפוליטי הבכיר של חדשות 12. נחדד: אפשר שאכן אלה המסקנות, אפשר אפילו שמדובר באמת לאמיתה, אבל סגל מנהל כבר במשך שבועות ארוכים קמפיין למען תא"ל ברק חירם, שאף אם לא היה המקור לידיעה, הרי שהוא לכל הפחות המרוויח העיקרי מהמסקנות שחשף אמש סגל.
כאמור, אפשר שמדובר באמת שאין מזוקקת ממנה, אבל מאחר שסגל הפך את עצמו ללוביסט בנושא, נמתין בסבלנות לסיום התחקיר ואף לא נסתפק בתחקיר הצה"לי בלבד (באשר יש לו אינטרס ברור לנקות את עצמו) אלא גם לזה שיביא בחשבון את מה שמסתמן כ"גרסת הימ"מ". יובהר שוב - אין בדברים משום הטלת ספק בפעולתו של מי מהמעורבים, ובכל מקרה קשה מאוד לחקור החלטות שנלקחות על ידי מפקדים בסערת הקרב (בניגוד למשל להרג עובדי המטבח המרכזי העולמי), אלא רק להראות כיצד שחק סגל הפרשן-דעתן את מהימנותו של סגל העיתונאי.
זה לא היה הנושא היחיד שקשור בבארי במהדורה: הסיפור האופטימי, גם אם העצוב, היה זה של תום קרבונה, שמתחזק את היקב ואת מפעל הגבינות הקטן שעליו עמל ביחד עם חברו דרור אור, החטוף בעזה.
זה היה אמור להיות ניצן שצמח מתוך האפר, כמו לבלובה של הגפן שתום מטפח באהבה, אבל גם כאן, אחרי שגומרים להתרגש באמת ובתמים, עולות דמעות של כאב - לא רק על אימו של תום או אשתו של דרור שנרצחו, אלא על הידיעה שאפילו היזם טוב הלב הזה עוד עתיד להיתקל בחומות הבירוקרטיה הישראלית שמפרנסת רבים ולא טובים.
בין הטבח למטבח
מדוכאת עד עפר, נותרה משפחת ישראלי על הספה בסלון ביתה כדי להתעודד מעט מ"מאסטר שף" (בעונת טורבו מצוינת, כלומר - כזאת שמצליחה לחדש את הפורמט מתוך עצמו!), אבל אבוי, הפער בין המוות של עובדי המטבח העולמי המרכזי לחיוניות של המתמודדים במשימת הצ'יז והסליז של ריאליטי הבישול, היה בלתי ניתן לגישור.
סהדי במרומים שאני נהנתן, כלומר - מואס בביקורת הטהרנית על שמחה בפורים או על חופשות פרטיות של שרים, הודף אפילו ביקורות על פריחת ריאליטי הבישול בזמן שהחטופים בעזה נאלצים להסתפק ברבע פיתה ליום. זה רק שהפעם המעבר היה חד באמת, חד מדי, אפילו לאומה שפיתחה הפרעת אכילה ומתיישבת בהמוניה מול הטלוויזיה לצורך אכילה רגשית. זו לא טענה למפיקי התכנית (הקטע האמור צולם לפני 7 באוקטובר) אפילו לא טענה למשבצי לוח השידורים של קשת, אלא פשוט צירוף נסיבות שהיה קשה לעיכול, תרתי משמע.
המשימות בתכנית אמש היו "בהשראת הרשתות החברתיות", כפי שהסביר חיים כהן: הראשונה הייתה בסימן מנות אינסטגרם, כלומר כאלה שגם מצטלמות היטב, השנייה - בסימן כמה שיותר שומן ניגר או כמו שהיא נקראה בפי השופטים "צ'יזי וסליזי". עד כדי כך היה הפער בין הסלון למטבח נוראי הפעם, עד שאי אפשר היה להימנע מלשמוע ברקע את צחוק הגורל: בסך הכל רצינו להמשיך ולהצטלם יפה על רקע של סביבה עוינת ומכוערת, והנה יצאנו הכי סליזיים שרק אפשר - נותנים עינינו בחדשות נוטפות דם ונועצים שינינו במשולש פיצה נוטף גבינה מותכת.