מבט אל הסדקים: קראו קטע מתוך הספר "כשהרוח משנה כיוון" מאת ענת מידן

זאת לא אני, זה הגוף שהיה שלי ועכשיו גוש. בשר. טחון. לא, אני לא מתכוונת לוותר לו.
ידה השמאלית לפתה את הימנית הכי חזק שיכלה. את כף רגלה הצמידה בכוח למזרן, ללשון הורתה להשתבלל בחלל פיה ועל השפתיים להינעל, שחלילה לא יברח שריר הדיבור.
לילי, עשי בדיוק כמו שתרגלת בחודש האחרון עם תמי הפיזיותרפיסטית. את יכולה, בטוח שאת יכולה. היא התאמצה לתדלק שרירים רופסים, ונכשלה. הלשון חצתה את מחסום השפתיים, השתחלה החוצה, תלויה בזווית הפה כבגד מתפרע על חבל כביסה. גופה הגביר את קצב תנועתו. תוקפני, עקשן, נטול רמזי נטישה. לילי סימנה אפס התחשבות מצדו ולראשונה הודתה שמשהו גדול ממנה לוקח עליה בעלות. "גוף זר מתגורר אצלי בגוף ואני מקולפת יכולות מולו". היא החזירה עיניה אל מוסף הספרות שנהגה לפתוח בו את סוף השבוע, התרכזה במדור השירה, התפעמה מהמילים הנעות בתוך מוזיקת הברותיהן ובונות לה בית. פתאום חולשה. שתי הידיים מעוכות כאטריות מבושלות מדי, דף נע מימין לשמאל ובחזרה, ולאות משתלטת. זה שוב מתחיל. רק לא לאפשר לגוף לשבש את התרחבות הנפש, שיננה והמשיכה בקריאה, זוחלת מאות לאות. "מכה ריסקה בי את האהבה. הותרת בי כתמייך", השורה המודפסת התעכבה במוחה. היא קראה שוב, נשמה רווחים, פס סחרור הקיף את ראשה והגוף התגעש. עיניה נעצמו, העיתון נשמט והמילים היו לערימה גרוסה.
מחוץ לזמן הגוף היא נבלעה אל כיס אוויר ושייטה בימים אחרים. יום הולדתה השבעים. בנותיה יעלי ודפנה וחמשת נכדיה עטפו אותה באהבתם, בבישוליהם המושקעים ובעוגת הבבקה האהובה עליה: בצק שמרים ביתי עוטף שוקולד קרמי משובח.
ריח המתיקות שימח אותה. "אלה חומרי הגלם של מה שקוראים לו אושר", הכריזה לאחר הנגיסה הראשונה, באוזניה עדיין מתנגנות המילים שלחש לה מתן, נכדה הבכור: "סבתא, את הבבקה הכי אהובה שלי", ובגופה זרם מגע חיבוקו, בטוח ומגן. לפתע הבחינה בחולשת ידה הימנית ובתשדורות רעד קל. זאת רק ההתרגשות מיום הולדת עגול ועייפות הגוף לאחר שני לילות ללא שינה ‑ פירשה, מסרבת לאפשר לבהלה להשתלט.

למחרת ציוותה על חזרה לשגרה ‑ בית קפה עם חברותיה מלימודי הארכיאולוגיה ומעבודתה במוזיאון, שיחות מתרפקות על חלומות מוחמצים בתקווה להגשימם מתישהו. בקביעות היתה מזכירה לעצמה ולהן לצאת לחפור במקומות נידחים בעולם, ובמבט עורג מספרת על מסעותיה בשביליה הצדדיים של הארץ. תמיד העדיפה את שבילי הבריחה אל העבר על פני ההיתקעות בשלולית האקטואליה המייאשת. חני, חברתה למסעות, הציעה לקרוא לארכיאולוגיות החופרות "חבורת הליכה למעשה", ולילי, שכונתה בפיהן "טורבו לילי", מחאה כפיים. "בורכתי בקבוצה מופלאה של חברות לדרך". מדי פעם היתה קמה מוקדם בבוקר, בוחרת לעצמה נ"צ, מצטיידת במים, כמה תפוחים, נעלי הליכה טובות, כובע רחב שוליים ‑ ויוצאת לבדה לדרכה. בשעות הערב היתה חוזרת מאובקת, רצוצה ומאושרת. עד שפלשו לחייה רעידות מוזרות, מתונות יותר או פחות, תדירותן משתנה. היא זיהתה את רמות הלחץ שהאורחות החדשות יצרו בגופה, למדה את אורחותיהן, ניסתה לתלות את מופעיהן באירועים חיצוניים לה: מתח שיצר המצב הביטחוני, החרדה לשלום משפחתה, דיבורים חדשים על בצורת, מחלה מסתורית הפוקדת ילדים ‑ הרי לא חסרות סיבות לדאגה. היא סימנה לעצמה לעקוב וגילתה שלא רק דאגות הוציאו את הגוף מאיזונו. גם ברז דולף במטבח, צעקה של ילד בגינה, הפסקת חשמל או קושי בפתיחת קופסת סרדינים. מה הקשר בין כל האירועים האלה לבין הרעד המתנפל? אני מוכרחה לקחת את הגוף הזה בידיים, גם אם הן רועדות, ולא לספר לעצמי סיפורים ולתרץ תירוצים. קודם כול להירגע, להוריד מתח.
היא ניסתה הכול. מאימוני יוגה, מדיטציה, צ'י קונג, פלדנקרייז, תזונה בריאה ועד עיסוי אבנים רותחות. התפנקה בשמלה חדשה בצבעי ירוק‑צהוב שתזכיר שדה חמניות ולא ויתרה על פעם בשבוע במספרה. רק לא להיכנע, שיננה אף על פי שהשיפור התמהמה. חייבת להיות בתנועה. להמשיך עם קבוצת "הליכה למעשה", לזוז, לא להיתקע. את המתחולל בגופה השוותה למכונית שיצאה משליטת הנהג: מנוע רועד, מושבים מתנועעים, מפתחות משקשקים, נסיעה שנוקה, מתישה. משנוכחה שהמכונית ממשיכה להתפרע, החליטה לבדוק את מצבה. "רעד ראשוני", קבע הנוירולוג והוסיף את ה‑ Essential tremor כדי לחזק אבחנתו.

רצף של "למה עכשיו, איך זה נפל עלי, מה עשיתי רע?" נענה במתינות מקצועית. "רב הנסתר על הגלוי. אין מקום לרגשי אשמה. זאת לא את". "אז מי?" היא תבעה. "השיבוש הזה יהיה בן הזוג שלך מעכשיו, פרק חדש בחייך". היא רק ביקשה שמוחה יישאר טוב אליה. בתשומת לב דקדקנית למדה את הריקוד שנכפה על איבריה. "אני לא מרימה ידיים", הכריזה, ומשניסתה להרימן הן התקשו לעמוד באתגר.
"השבר האוסטרו‑הונגרי", כינתה את הפרק החדש בחייה, לעתים בזעם צפוף לעתים בחצי חיוך לעגני. ארבע שנים של רעידות התישו אותה, ואת מקום הלעג המחויך של מי שיודעת
להסתכל על עצמה גם מחוץ לעצמה, תפס עלבון מהול ברחמים עצמיים: לא מילאתי את מכסות הסבל? החיים לא השתבשו מספיק? מה בדיוק רוצה ממני השיבוש הזה? לאן עוד הוא ידרדר אותי? ואיפה, אם בכלל, נמצאת נקודת הסיום? השעה אחת‑עשרה וחצי בלילה ומחשבותיה טסות. האחות שומעת את מיטת הברזל חורקת, נכנסת בריצה ודוחפת לידה כדור שינה. "רוטינה", היא משיבה לסירובה של לילי להניח לכדור לשלוט בה, עיניה הטובות משכנעות אותה לבלוע, אך הכדור נכשל בעבודתו. השינה הסתלקה, נותר רק הרעד, החלטי ועיקש. לפני שלושה ימים אושפזה. "כאב בטן מפלח, מהתחתיות עד לקצה הגולגולת, מכווץ נשימות ונאחז בבשר" ‑ הסבירה לרופאה במיון. כשסיימה למלא את הטפסים להמשך בירור העירה שהיא אוהבת את העברית שלה. "תודה, אני בת שבעים וארבע, מדברת בעברית שכנראה לא יוצא לך לשמוע הרבה. בזמני קראו לסגנון הזה עברית של שבת". החיוך המרופד בנועם של הרופאה הצעירה ליווה את לילי בדרכה אל המחלקה הפנימית להמשך בירור. עיניה התבייתו על פס הרטיבות בתקרת חדרה בניסיון לא לחשוב על ייסוריה ולהתרכז בתרגול שיטות הקלה: נשימה שטוחה, עיניים עצומות, הרפיה וריקון הראש ממחשבות.
אור דקיק גולש מהמסדרון לחדר ומתמקם מעליה. היא מתבוננת בו מהופנטת, מזמזמת שורה משיר של לאונרד כהן, הזמר האהוב עליה: there is a crack in everything, that's
how the light gets in ,* היא מאושרת שמוחה עדיין עובד למרות השרירים המורדים בשליטתו. היא נזכרת שלפני שנים הציגה את השיר לחברותיה כשיר מרעיד, הן חיבבו את ההגדרה, ועכשיו צוחק לו הגורל בפרצופה ומכריז על הרעד המענה כמנגינת חייה החדשים. לא, היא לא תיתן לו. עיניה פונות אל החלון, פוגשות את שמי הלילה ואת הקו העדין שבין צדו החשוך של הירח לזה המואר. אל ראשה מתגנבים אסטרונאוטים שהקיפו את הירח מכל צדדיו, גברים בריאים וגופם החסון שהפליאו אותה ביכולותיהם השמֵימיות. רגליהם היציבות ניצבו על קרקעיתו הסלעית, כל כך שונות מרגליה שלה שהיו לשעווה מותכת. הרגליים שהוליכו אותה בביטחון עשרות שנים, שמרו על יציבותה כשחפרה לאדמה בבטן. מי חשב אז על אופציית הרפיסות? אבל כן, עכשיו, כשאני מצליחה להרים יד, אני נוגעת בשמים.
האם תזכה לראות אדם על המאדים? מכל המקומות בעולם, דווקא על מיטת ברזל מקורקעת לרצפת שומשום דהויה של בית חולים עירוני, כשהביטחון נטש את צעדיה, רפרף בחלל גופה משהו הדומה לעירוי חלקיקי יהלום שמלטש את ההבנה: זו לא השבריריות ולא פחד המוות שמרעידים אישה בגילה, אלא הסיכוי הקלוש והמבעית שמא ביקום כלשהו יש חיים אחרי הסוף והיא עלולה לפגוש את מי ששמו ככווייה על לשונה. שנים ספגה ושתקה, דחפה למחסן תת‑ההדחקה, ועכשיו אין תחבושת שתספוג את דימום הארתה. "לילי, את הוזה", קראה עצמה לסדר, "אין כאן אסטרונאוטים. את מחוברת לעירוי נוזלים לווריד, שום יהלומים, רק גלוקוז למניעת התייבשות. שום עולם הבא. אין את מי לפגוש. זאת רק את במיטה בפיג'מת תכלת מקומטת, ורצוי שתישני כמה שעות". הקול הקשוח שהלם באוזניה הפחיד אותה. "רק שהדעת לא תצא ממני", חשבה ושילחה מבט אל גפיה המונעות, כתזמורת שהכריזה מרד במנצח. "הנה הוא שוב מול העיניים, ואני שוב חסרת אונים כמו צדפה מעוכה, הבהלה לועסת לי את קצות העצבים, שותה ממני את המלנין, מטריפה את השרירים ועושה אותי עיסת אישה. שנים שהוא מת, הרעל התייבש, הוא לא יכול יותר".

היא מחפשת מילים שינסחו את צו גירושו, אך שפתיה אינן משחררות את קולה. לילי מצמידה עפעפיים וממתינה להיעלמותו. מיום הלווייתו של יואל, כשגופתו הושלכה וכוסתה באדמה, קיומו ופרצופו לא נכחו עוד בחייה. היא כפתה מחיקה. ההכרה הברורה בסופם המוחלט של חייו ליוותה את נסיעתה מבית הקברות לביתה ומאז לא נתנה לצלליו, נהמותיו, זכרו וקברו לתפוס מקום במרחבי הזמן שלה. היא בוכה על שני קברי הוריה שאין לה מושג היכן הם. אין לה דמעה בשביל הקבר האחד שישנו. היא נאחזת בקצות המזרן עד יעבור זעם הגוף המתפרץ על מי שלרגע הופיע מולה חי כל כך, תמיר כשהיה, תווי פנים חדים, עורו מתוח, עיניו רושפות, וחבילת מירמור ממשיכה לרבוץ בקמט שלרוחב מצחו ובחריץ שבין גבותיו. הוא מדלג על ערימת השנים שחלפו בלעדיו ובחוצפתו מעז להסתנן לחדרה, כבועט באחורי הזמן ובאחוריה שלה. הגוף הִמהם עצבנותו עד שהמסתנן גורש. דמיון ומציאות מתערבבים וחרדתה שמא מוחה מנפק הזיות מזניקה אותה. כאחוזת אמוק היא מתרגלת את לוח הכפל, הוצאת שורש והעלאה בחזקה. משננת ברצף את תאריכי ההולדת של בנותיה, נכדיה, חברותיה לעבודה. מציירת מפות וגבולות מדינות וחוזרת ומבקשת מאונות המוח שלא יאכזבו כמו יתר האיברים. "זאת לא בגידת הגוף, זאת תבוסת הגוף. הוא לא התחייב לי להיות מושלם לנצח ואני לא התחייבתי לשמור עליו. בגידה אין כאן. גם אישה שמתאהבת בגבר שהוא לא בעלה, מנהלת רומן, קשר אסור, אבל היא לא בוגדת. יש אולי דרמה. אין חומר נפץ. הגוף המתנפץ לא יחזור להיות הוא". לסתותיה חשוקות, העיניים מושכות אל החלון, חרך הצצה אל הנורמליות. היא כבר לא חושבת בשפתה הארכיאולוגית על חרכי ירי צרים ושיניוֹת מגינות של מצודות עתיקות, חפירים וחלקלקוֹת, אלה שהיו מקועקעים בלשונה עשרות שנים. עכשיו חלון הוא רק חלון. ממרומי הקומה החמישית נראית העיר כיפהפייה נרדמת, מנוקדת באורות קטנים, עונדת את מיטב תכשיטיה וממתינה להרפתקה לילית סוערת. העיר הזאת היא הכי יואל, לעזאזל, שוב יואל: מעודנת וגסה, מחוספסת ותוססת, אפלה וחסודה, דורסת ומלטפת. איך עובדות אסוציאציות, ולמה דווקא עכשיו כששנים הוא מחוק? היא נושפת כמו שמכבים נר, מסלקת את טורדנותם של סימני השאלה.

"כשהרוח משנה כיוון" / ענת מידן. הוצאת ידיעות ספרים. 192 עמודים.