אורי הוא כנראה הילד הכי מוזר בבית הספר. הוא "מוזר" כי הוא מגיע לבית ספר עם אותה החולצה כמעט בכל יום, וכמצופה מתיכוניסט מדובר בטי שירט עם איור היתולי שמפסיק להצחיק בערך בשלב שבו מסיימים את גיל ההתבגרות. הוא "מוזר" כי הוא חכם ורחב אופקים אבל גם תלמיד בעייתי על גבול הבלתי נשלט. הוא "מוזר" גם בכל המובנים הרגילים שמסמנים ילד בבית הספר בתור הילד "המוזר" - צורת הדיבור ושפת הגוף שלו גולשים מהגבולות המקובלים, יש לו חבר או שניים בלבד וההחלטות שלו אימפולסיביות, כאוטיות ובמידה רבה מנותקות מציפיות החברה.
"חדר משלו" הוא עבודה של חקר דמות, תעלומה בדמות אדם שמוצגת לנו כדי שננסה להבין ולפענח אותה לאורך כ-80 דקות. איזה נסיבות יוצרות מישהו כמו אורי, בנקודת הזמן המסוימת מאוד שבה אנחנו פוגשים אותו? איזה מקום יש לו בחברה הישראלית "הרגילה"? ובעיקר - איך ייראו החיים של אורי המבוגר, מחוץ למסגרת החינוכית או המשפחתית שבו זמנית מקרקעות אותו וכולאות אותו?
יש אספקט ביוגרפי בסרטו החדש של מתן יאיר, שאת הקול והעולם שלו כבר פגשנו בסרטיו "פיגומים" ו"בגרות". יאיר הוא גם מורה וביצירות קודמות שלנו יכולנו לזהות את חוויותיו ודמותו דרך דמויות של אנשי חינוך, וגם כאן יש דמות כזו, אבל הפעם בן דמותו של היוצר הוא התלמיד. בדומה לאורי, גם תהליך ההתבגרות שלו הושפע מיחסים מסובכים עם הוריו - פרידה ונטישה של אביו לצד קירבה גדולה לאמו. החיבור הזה בין יוצר ודמות יכול להיות מכשול, אבל יאיר לא מרחם על הדמויות שלו ומעניק להן אנושיות ומורכבות שהיא בו זמנית מרגשת ולא מחמיאה, אפילו קשה לצפייה.
אורי הוא לא רק ילד בן 17 שמורד בכל גורם סמכות, הוא גם ילד ממשפחה מתפוררת שאפשר היה בקלות לכתוב כקורבן של הסיטואציה. אבל "חדר משלו" הוא סיפור התבגרות לא סטנדרטי כמו הגיבור שלו. אורי ואמו (ירדן בר כוכבא) חולקים חדר ומיטה כבר למעלה משנה, כפיצוי על התפרקות הקשר בין האם והאב (ישראל ברייט), בעצמו טיפוס בלתי צפוי ומנותק במידת מה מהעולם שסביבו. יום אחד הוא מביא איתו כלב הביתה, יום אחר כך הוא נעלם בעצמו ומשאיר את הכלב. לאורי יש גם אחות חיילת (נטע רוט), שמצידה מוצאת נחמה דווקא בהשתלבות נורמלית בחברה דרך שירות צבאי וזוגיות "רגילה" עם חייל סימפטי ופטפטן. הכניסה של גבר זר אל הבית, ובעיקר הבגרות המינית המשתמעת מהנוכחות שלו שם, מטריפה עוד יותר את אורי, שההתבגרות המינית שלו פחות או יותר מודחקת.
ראוי לציון שהסרט לא לוקח את עצמו יותר מדי ברצינות ולא מצפה שנצפה בו כסיפור טרגי על ילד מסכן. היופי הוא שכמעט כל רגע הומוריסטי מגיע מכאב או מקושי, וזה מתחיל כבר בסצנת הפתיחה שבה הגיבור מספק נאום ספונטני על מות ההורים כגורם חיובי בחיי ילדיהם.
מחוץ למסגרת הביתית, האדם הקרוב ביותר לאורי הוא עמית רוקמן (דרור קרן), מורה לספורט שהוא לא בטוח האם להחשיב גם כחבר. רוקמן רחוק מלהיות הקלישאה של המורה מעורר ההשראה, שתמיד מכיל ורואה כל תלמיד. הוא ממלא בסיפור כמה תפקידים שונים, כמעט סותרים. הוא מנטור אבל גם מכשול או אויב. הוא הפנים של המערכת הבירוקרטית שלא מאפשרת לאורי לצאת למסע לפולין בלי חתימה של אביו הנעדר, אבל גם האדם היחיד שיכול לראות את אורי באמת. הוא גורם הסמכות שמרחיק את אורי כשהוא חוצה גם מולו את הגבולות המקובלים, אבל בעצמו חוצה לפעמים את הגבול שבין מקצועי לאישי.
באחת הסצנות היפות בסרט רוקמן מדמה את התא המשפחתי המפורק לריבוע שאחת מצלעותיה חסרה, וכדי להשלים עם האובדן הוא מציע שינוי את הצורה מריבוע למשולש. אורי מתקשה להאמין שמטאמורפוזה כזו בכלל אפשרית ומשווה את השבר הזה למוות. יפה להשוות את תהליך ההתבגרות להתפתחות, לבלוב או הבשלה, אבל במציאות יש בתהליך הזה הרבה כאב, פרידה ממי שהיית והחיים שהיו לך לטובת משהו חדש. אצל אורי זה קשה במיוחד, כי הפרידה מהילדות כרוכה בשינוי מהותי של המסגרת המשפחתית, בסיס שנשמט מתחת לרגליו בדיוק כשהוא הכי זקוק לו. לא סתם החולצה שהגיבור לובש שוב ושוב מציגה "אבולוציה" דרך איש קו שמתפרק לחתיכות.
קרן מופיע בעוד שני סרטים ישראליים המציגים בבתי הקולנוע בימים אלה - "טור פרידה" ו"בית" - אבל הדמות שהוא משחק כאן כל כך ספציפית, אנושית ומדויקת שהוא פשוט נבלע לתוכה. הדבר נכון גם לכל שחקן ודמות אחרת בסרט. הכתיבה, המשחק והליהוק מצוינים ומאפשרים לסרט להרגיש כמו הצצה לחיים של משפחה אמיתית. ראוי במיוחד לציון גלעד לדרמן בתפקיד הראשי, שקיבל לידיו דמות קשה במיוחד ומשחק אותה בכזאת טבעיות שהיה אפשר לחשוב שהוא מגלם את עצמו.
תחושת האמת הזו היא מה שמשאיר את "חדר משלו" מעניין גם כשהסיפור נשאר מצומצם, נטול רגעי שיא דרמטיים וקיצוניים. היא גם זו שהופכת את הצפייה בסרט למעט מאתגרת - יש כאן אינטימיות קיצונית שיש בה גם משהו מטריד ומרתיע. זה נכון במיוחד לקשר של אורי עם אמא שלו ועם אחותו, יחסים גבוליים שפרויד היה עושה מהם מטעמים. אצל האמא הגבול בין הורה לילד מטושטש לחלוטין ובהרבה מובנים אורי הוא דמות הורית לאמו לא פחות משהוא גם הילד שלה. אפשר אפילו לומר שהסרט הוא סיפור התבגרות שלה לא פחות מאשר שלו. הקשר עם האחות בעייתי אפילו יותר כי הוא לא הדדי באותו אופן, ויש בו גם אופי מיני מטריד לרגעים.
בלי לחשוף יותר מדי, אציין שהסיום קטן ויומיומי כמו הסרט כולו. כמה וכמה קצוות בו נשארים פתוחים לפרשנות או לניחוש. זו בחירה הגיונית שהולמת את הסרט ואת מידותיו, גם אם יש בה משהו קצת מתסכל. הסיפור הוא לא על נער שמוצא את מקומו ואת דרכו, אלא על ילד שנואש שיראו אותו ויבינו אותו, לא בהכרח שיקבלו אותו. כל עוד רואים את הסרט כך, יש בו הרבה מה לאהוב.