שתי נשים עוצמתיות: קראו את הפרק הראשון מתוך "רסיסי לילה", מאת אילה דקל

"כבר התחילה מנורתי גוססת, כאילו רצתה להפסיק את השתפכותי הנפשית, אבל אני הוספתי חומר הבערה, כדי שלא יחדל לעולם הנר
הדולק (2)".

האור העמום של מנורת הנפט בקושי האיר את החדר. הוא הלך ודעך כמו מסמן לחיותה — הגיע הזמן להפסיק. הגיע הזמן ללכת לישון. מבחוץ נשמעו קולות צחוק, או אולי היתה זו הורה מתפרצת. קולות כאלה לא היו נדירים. אבל חיותה לא היתה חלק מאלה. אוקיינוס של מחשבות מפריד בינה לבין ההורה. קול פנימי בתוכה לא הניח לה לרקוד. קול שתבע ממנה לשבת ליד השולחן ולהמשיך לכתוב. היד שלה נעה הלוך ושוב על הדף, מוסיפה עוד ועוד אותיות שצורפו למילים ואלו למשפטים צפופים ועמוסים. החושך ירד על החדר וחיותה נאלצה לעזוב לכמה רגעים את הפנקס שלה. היא התרוממה אל המנורה והוסיפה פנימה חומר בערה.
הלהבה גבהה והאור נשפך על החדר כולו. רק שלא יחדל הנר הדולק, חשבה, שלא יעצור את הנפש שלה מלספר את עצמה. בתקופה האחרונה נעשתה הכתיבה למפלט היחיד שלה. כל ערב ניגשה אל הדף ושפכה עליו את כל מחשבותיה ומצוקותיה.

(2) יומנה של חיותה בוסל (להלן: חיותה, יומן,) כסלו, תרע"א.

היא כתבה מתוך תחושה של חובה פנימית. כתבה כמו בטקס של פולחן עתיק. כמו מצווה שאין להפר. אפילו כשהיו לה רק שעות ספורות למנוחה בלילה, היא לא הפסיקה לכתוב. היא לא כתבה בשביל המשפחה שלה. אם משפחתה תדע מה עובר עליה הם לבטח ינסו לשכנע אותה לחזור הביתה. היא גם לא כתבה בעבור חבריה וחברותיה. הדברים שכתבה היו עלולים לערער את עולמם, כפי שערערו את עולמה. היא תמיד היתה הדמות החזקה, זו שאינה נשברת, זו שאינה מוותרת. מה יחשבו עליה אם יקראו את רגשותיה האמיתיים? היא בוודאי לא כתבה עבור תלמידיה. האם ימשיכו להקשיב לה באותה מידה של כבוד, כפי שהם מקשיבים לה כיום? לא. המילים האלה לא נועדו להם. היא לא ידעה מי יקרא את המילים האלה, למי תהיה הסבלנות לנסות לפענח את כתב היד הזעיר, הלא ברור והמסולסל שלה. למי בכלל יהיה אכפת ממנה מספיק כדי להתאמץ ולקרוא. אבל הדיו המשיכה לפגוש בנייר פעם אחר פעם, וערמת הפנקסים שמתחת המיטה שלה הלכה וגבהה. יום אחד, האמינה, מישהו יהיה מוכרח לקרוא את מילותיה. יום אחד מישהו, או אולי מישהי, יספרו את הסיפור שלה.

"לו היו כל הימים והנחלים דיו, וכל העצים שבעולם עטים, וכל האנשים היו כותבים, לא היה הכוח לתפוס את החלק מכל מה שעבר
עליי, (3)". (4)

(3) חיותה, יומן, ו' כסלו, תרע"ב.
(4) פרפרזה לציטוט ממדרש שיר השירים רבה, א, ג — "אם יהיו כל הימים דיו ואגמים קולמוסין ושמים וארץ מגילות וכל בני האדם לבלרים, אין מספיקין לכתוב תורה
שלמדתי".

יערה אחזה את התיק ביד אחת, את הטלפון בשנייה והתחילה לרוץ. היא שלחה את הרגליים שלה מהר יותר כדי לגמוע את המרחק שבין החניה אל הכיתה שלה. היא שנאה לאחר, אבל לאחרונה זה קורה לה לא מעט. היא איחרה בבוקר לאוניברסיטה ואחר כך בצהריים לאסוף את תום מהגן. היא איחרה בהגשות של קולות קוראים וגם בתשלומי ארנונה, החיים שלה נראו כמו איחור אחד גדול. כמה ראשים הורמו בפליאה כשחלפה לידם. כולם היו רגילים לראות סטודנטים רצים. סטודנטים אמורים לרוץ ממקום למקום. מרצות לא. אמורה להיות להן הליכה סמכותית, בוטחת. או לפחות ככה זה היה כשהיא עצמה היתה סטודנטית לתואר ראשון.
היא דהרה קדימה, טיפסה במדרגות, ופנתה בחדות לעבר הפרוזדור, חותכת את הפינה. "תסתכלי לאן את"... מישהו קרא וטיפות קפה לוהט ניתזו על חולצתה. היא נעצרה, מתנשפת, כדי לגלות שהתנגשה חזיתית בלא אחר מאשר פרופ' ברעם, ראש החוג להיסטוריה. "אני כל כך מתנצלת", היא הסיטה את השיער מפניה בניסיון לחמוק מהמבט העוין שבטוח נשלח אליה כרגע. פרופ' ברעם מלמל תגובה לא ברורה על ריצה לא זהירה ברחבי הקמפוס והמשיך אל עבר המשרד שלו. יערה בהתה בכתם הקפה שהתיישב במרכז החולצה שלה והבינה שהתקרית המביכה הזו תלווה אותה כל היום. פרופ' ברעם יקנה עוד כוס קפה. לראש חוג עם קביעות יש זמן לקפטריה, אבל לאימהות צעירות שהן גם מרצות זוטרות כמוה — לא. הן רצות. בפתח דלת הכיתה התעכבה לרגע כדי לאמוד את הנזק. כתם בולט במרכז החזה. עוד כמה נתזים. לא בטוח שירדו בכביסה.
הסטודנטים כבר ישבו בפנים, חלק מהם היו שעונים על השולחן, כמעט רדומים. חלקם הקלידו במהירות במחשב או בטלפון וכמה עמדו מאחור ודיברו. אף אחד לא חיפש אותה. הסטודנטים שלה כבר התרגלו. היא תמיד מאחרת. שלשום במסדרון היא שמעה שניים מהם אומרים שעדיף לבחור בקורס שלה ולא בקורס המקביל, כי פרופ' הררי תמיד מגיע בזמן, והיא לא. זה לא היה מחמיא במיוחד. אפילו קצת מעליב. הרי ברור שהיא מלמדת הרבה יותר טוב ממנו אף שהיא חדשה. המשובים שלה היו הכי גבוהים במדד שביעות הרצון של הסטודנטים בסמסטר הקודם.
ופרופ' הררי לא שינה את הסילבוס שלו במשך שני עשורים לפחות. יערה צעדה צעד נוסף פנימה ונעמדה בכניסה לכיתה, שיראו שהיא כבר כאן ויתחילו להתארגן. ובכל זאת, ליתר ביטחון, שלחה מבט אל הסלולרי לוודא שתום בסדר ושלא התקשרו מהגן להגיד שיש לה חום. הודעה אחת הבהבה על הצג, אמא שלה.
אני צריכה שתבואי להיות איתי באיכילוב היום אחר הצהריים
מה קרה? למה איכילוב? הקלידה יערה במהירות וסימנה בהנדת ראש לסטודנטים שיתחילו להתיישב.
כלום, הכול בסדר, פשוט היתה לי איזו בדיקה ורצו שאקבל את התוצאות עם בן משפחה.
גם כלום וגם הכול בסדר במשפט אחד. יערה לא ציפתה לתגובה אחרת. אמא שלה הצטיינה ביכולתה להסתיר את מה שבאמת קורה, להתנהג כאילו לא מתרחש שום דבר גם אם העולם רועד.
אמא שלה היתה סוג של גיבורת־על. תמיד נמצאת. תמיד נוכחת. תמיד בשליטה. קצת לפני שתום נולדה היא מכרה את הדירה שהיתה לה בירושלים וקנתה דירה חדשה, שני רחובות מהם — לא קרוב מדי, כדי שתהיה להם פרטיות. אבל גם לא רחוק כל כך — הפכה לסבתא במשרה מלאה, ונתנה ליערה את המתנה הכי גדולה שיש: שינה.
אמא שלה הבינה מצוין. יערה לא היתה צריכה עוד בגדים לתום, או ספרים או בובות. היא רק היתה צריכה שמישהו ישחרר אותה קצת, וייתן לה להיות היא עצמה. בכל שבוע נחתה אצלם עם קופסאות פלסטיק עמוסות כל טוב, ורגע אחרי שמילאה את המקרר באוכל ואת הבית כולו בצחוק המתגלגל שלה, היתה שולחת אותה לנוח בחדר, לקרוא, לכתוב ולישון. לפני שתום נולדה יערה דמיינה את עצמה יושבת וכותבת על המחשב את הדוקטורט בזמן שתום מתכרבלת בשקט לצידה. אבל לא היה שום קשר בין הפנטזיות שלה למציאות. היא היתה אסירת תודה על כך שפעם בשבוע, בכל שבוע, בלילה שבין שני לשלישי נורית לקחה את תום אליה הביתה ויערה היתה פנויה סוף־סוף להתקדם במחקר. וגם פשוט לנוח. בשלישי בבוקר היא תמיד היתה רגועה יותר,
נחמדה יותר, יעילה יותר. באורח פלא, כשישנים פתאום יש כוח.
אבוא, כתבה בקיצור. הסטודנטים כבר בהו בה בתימהון, מחכים שתתחיל ללמד. נחיל של דאגה התפשט בגופה אבל היא הרימה את הראש וחייכה אליהם חיוך מרגיע. היא שמה את הטלפון בתיק, השתיקה את המחשבות והעלתה את המצגת של השיעור. היא כבר היתה מיומנת בהדחקה הזו. ביכולת לשים הכול בצד כשהיא עומדת מול סטודנטים. מהרגע שנכנסה לכיתה בפעם הראשונה החליטה שכאשר היא מלמדת יש לה רק מטרה אחת — לגרום לסטודנטים שלה להתאהב. היו שני סוגים של מרצים באוניברסיטה: אלה שמכורים למבטי ההערצה של הסטודנטים וחוגגים כל כניסה לכיתה ואלה שבכלל לא אכפת להם שסטודנטים יושבים מולם והם שקועים רק במחקר. יערה היתה שייכת לסוג הראשון. כל כניסה לכיתה עוררה בה התרגשות. היא בנתה כל שיעור לפרטי פרטים, מדייקת את המילים, משננת את הבדיחות, מתאמצת להישאר מעודכנת בסלנג התקופתי ומחכה

במתח לגלות איך דירגו אותה בסוף הקורס ב"סוציומטרי מרצים." הרבה מרצים התעלמו ממשובי הסטודנטים. זה אפילו נחשב יהיר במידה הנכונה לזלזל בהם, כי סטודנטים הרי אמורים לסבול ולא ליהנות מהלמידה. אבל ליערה היה חשוב שיאהבו אותה. היא קראה שוב ושוב את ההערות שהוסיפו בתחתית המשוב. "המרצה הכי טובה שפגשתי". "כל מפגש היה מעניין, לא הייתי מוותרת על כלום". "אישה מעוררת השראה". היא היתה אוספת את המילים האלה, משננת אותן ונזכרת בהן שוב ושוב. האחרים ראו בה מטאור. חשבו שתמיד היתה כל כך כריזמטית ואהובה. אבל יערה ידעה את האמת.
היא קראה פעם איזה מחקר שטען שהכאב של מי שחוו חרם נשאר נוכח וחזק בחיים בדומה למי שעברו פגיעה מינית. שהוא כאב שלא מרפה. שיש בו איזו פגיעה אנושה, כזו שלא תמיד מחלימים ממנה. יערה לא חשבה שצריך מחקר כדי להוכיח את זה. הגוף שלה הכיל את הידיעה הזו בצורה מאוד ברורה. מי שביצעה את המחקר הזה היא בטח נפגעת חרם בעצמה.

באמצע כיתה ז' היא הסתכסכה עם אחת מבנות הכיתה וזו גרמה לכל השאר להפסיק לדבר איתה. אף אחת לא התקשרה אליה, אף אחת לא הזמינה אותה. אמא שלה ניסתה להפר את רוע הגזרה. התקשרה
לאימהות האחרות, צווחה, התחננה, ישבה אצל המנהלת והמורה. אבל משהו בלב של יערה כבר נשבר באופן בלתי ניתן לאיחוי. גם אם היו מנסות לחזור להיות חברות שלה, בראש שלה הדהד כל הזמן אותו המשפט שאמרו לה. "גם כשהיינו חברות שלך, זה היה בכאילו". זהו. אף חבר ּות לא אמיתית. חשבה. והסתגרה בתוך עצמה. או יותר נכון, בין כריכות הספרים שלה. רק בין המילים הכתובות היא מצאה חברות אמת. בהתחלה העמיקה את הקשרים שלה עם פוליאנה ועם מרי, קולין ודיקון. שוטטה באדמות הבור של אנגליה וקיוותה שיום

אחד גם היא תמצא איזה גן נעלם שנסתר מעין כול. אבל לאט לאט גילתה שהסיפורים שקרו בחיים האמיתיים מעניינים אותה לא פחות, ואפילו יותר, והתחילה לקרוא היסטוריה. זה נעשה להתמכרות. היא היתה לוקחת מהספרייה ספרים עבי כרס על ההיסטוריה של התרבות ההלניסטית והשתלטות הוויקינגים על אירופה, ואחר כך גם על התרבויות הקדומות במזרח והתמורות שחלו בעולם היהודי בעת
החדשה. זה לא היה מחזה נפוץ לראות נערה צעירה מסתובבת באגפים האלה של הספרייה הציבורית בנהריה, ומהר מאוד נעשו הספרניות לחברות שלה. הן היו שומרות לה ספרים ומזמינות במיוחד מה שתחשבו שתאהב. היא נשאבה אל התהליכים והשינויים שההיסטוריה חוללה באנשים וארצות. על אימפריות שקמו ונפלו בהפרש של עשרות דפים בלבד. עם כל דף שקראה התחילה להפנים שמי שמצליח לחולל שינויים בעולם הם דווקא בני האדם. והיא, הרי בת אדם כמותם.
ואז, בתחילת התיכון, הכול התהפך. כלומר, יערה הפכה את הכול. בחופש הגדול שלפני כיתה י' היא החליטה שהפעם היא תהיה אחרת. היא תתחיל מחדש ותחולל מהפכה בנושא החברות. כמו שקראה בין דפי ההיסטוריה, היא תצליח לחולל שינוי. היא בחרה בתיכון מרוחק מהבית. כזה שלא הכירה בו אף אחד, והתחילה מחדש.
היא נכנסה ביום הראשון לכיתה בג'ינס משופשפים ובחיוך בטוח. ואפילו שמאחורי החיוך היא רעדה, היא לא נתנה לאף אחד לראות את הרעד הפנימי הזה. היא כמעט לא האמינה כשזה הצליח, אבל אף אחד בתיכון החדש בכלל לא דמיין כמה היא רועדת מבפנים. מאז כולם סביבה בטוחים שהכריזמה נוטפת ממנה באופן טבעי. רק היא עדיין רועדת מבפנים. "דוקטור יערה", — שמעה קול מבויש לצידה כשכיבתה את המחשב בסוף השיעור ועמדה לאסוף את החפצים המפוזרים שלה. "כן"? יערה הסתובבה וראתה מולה את מאיה, הסטודנטית שישבה בשורה האחרונה, שערה נשפך על הפנים, מסתיר עין אחת כמעט לגמרי, השנייה מבצבצת. "הסתכלתי על הסילבוס. יש בו נשים מרתקות", אמרה מאיה בהיסוס ויערה סימנה לעצמה שלמרות הנמנום הכללי, לפחות יש מישהי שמתעניינת בנושא. "אבל חסרה לי שם אישה אחת".
בדרך כלל אהבה להתעכב עם סטודנטים, לשוחח איתם על חומר הלימוד. אבל עכשיו היתה מוטרדת ולחולצה שלה היה ריח קפה.
"חסרות הרבה נשים ובטח הרבה יותר מאחת", היא ענתה בעייפות. "זה קורס קצר, רק עשרה מפגשים על נשים פורצות דרך בתרבות היהודית וכמובן שיש הרבה יותר מזה".
"אבל מי שחסרה לך כאן ממש חייבת להיות", התעקשה מאיה. סטודנטים בדרך כלל חששו להתעמת עם המרצה. יערה רצתה ללכת למשרדה, להרים טלפון לאימה, להבין מה קורה. מאיה כבר גזלה ממנה יותר מדי זמן מההפסקה היקרה. מצד שני, עקשנותה סקרנה אותה. ובגלל הסקרנות הזאת היתה כאן מלכתחילה. בגללה היא בכלל מוכנה לסבול את כל הבירוקרטיה הבלתי נגמרת של האקדמיה. ובגלל
הסקרנות שאלה בסופו של דבר, "מי זאת"? "קוראים לה חיותה בוסל, היא היתה מראשוני דגניה", הקול של מאיה היה קצת יותר יציב פתאום. "חיותה בוסל... אני לא מכירה אותה. זה נשמע מעניין, תרצי לכתוב עליה איזו עבודה? אני יכולה להוסיף את זה לציון שלך". העיניים של מאיה התעוררו, השיער זז פתאום לצדדים, ולרגע זיהתה בהן יערה את העיניים הבורקות שלה עצמה, אי אז בתואר הראשון. "אני יכולה. אבל אני יכולה גם לשלוח לך את היומן שלה, שתקראי אותו בעצמך". "יש לך יומן של אישה מתחילת המאה הקודמת"? יערה התחילה
להרגיש עקצוץ מוכר של התרגשות בקצות האצבעות.
"כן", ענתה מאיה בלקוניות.
"איך זה הגיע אלייך? את הנכדה שלה? או אולי הנינה? איפה היומן הזה היה עד עכשיו"? יערה המטירה עליה גשם של שאלות.
"אני לא קשורה לחיותה בקשר משפחתי. אבל אני כן מדגניה, ואני אפשר לגדול בדגניה בלי להכיר את חיותה או את הסיפורים על חיותה. האמת, תמיד חשבתי שכולם מכירים אותה. רק כשיצאתי לצבא גיליתי שלא. היומן שלה נמצא בארכיון של הקיבוץ. כשעשיתי עבודה בתיכון על ראשוני דגניה קראתי בו. אני יכולה לשלוח לך את הצילום שלו, אם את רוצה".
"כן, בטח, אני אשמח. אחכה למייל ממך", השיבה יערה. מאיה הרכינה שוב את ראשה והשיער שב לכסות את פניה כמו וילון שנסגר בסופה של ההצגה. יערה התרחקה משם כשהיא מחייכת. יומן מתחילת המאה הקודמת בדרך אליה! היא כבר הכירה את הרגעים האלה של הציפייה וידעה שמעכשיו עד שהיומן הזה יהיה בידיים שלה היא תבהה במסך הטלפון ותרפרש את המייל ללא הפסקה. לפחות משהו מסקרן אותה. משהו מצליח להעיר את ההתרגשות של האישה השמחה שהיתה פעם.

"רוצה אני לכל הפחות לרשום את זכר הרגשות, שלא תשכחנה לעולם. יש פעמים שאני עדיין מקווה כי הכול ישתנה לטוב ואז אספר הכול בשמחה וברינה. ברם רחוקה עדיין התקווה מהתגשם (5)".

(5) חיותה, יומן, י"א תמוז, תר"ע.

הספינה התקרבה אל החוף והעיר נפרשה לפניה. צעקות נשמעו בנמל, קריאות גרוניות בשפה שלא הכירה התנגנו באוויר כשהם התכוננו לרדת מן הספינה. חיותה ויוסף אחזו ידיים. עוד מעט יגיעו. קונסטנטינופול היתה שער הכניסה לאימפריה העות'מנית. התחנה הכמעט אחרונה לפני פלשתינה. "כדי להקל עליכם את ההתמצאות בעיר מצאנו עבורכם מדריך יהודי שילווה אתכם", הסביר להם רב החובל. "הוא ידריך אתכם כדי שתוכלו לקבל אשרת כניסה טורקית". הם ירדו מטה וצעדו בין הדוכנים עד שרב החובל ניגש אל אדם מבוגר ודיבר איתו באותן אותיות גרוניות שמילאו את הנמל. רב החובל החווה לשני הכיוונים והם לחצו ידיים. "זה המדריך שלכם", אמר ופנה ללכת. "זו בוודאי טעות", אמרה חיותה מיד. לא ייתכן שהאיש העומד מולם הוא יהודי. על ראשו היה תרבוש אדום ואת גופו כיסתה גלימה ארוכה ושחורה. הוא נראה בדיוק כמו העות'מאנים. אבל רב החובל התעקש ובמילים תקיפות התרחק ונעלם בין ההמון. "ווי היסט איר", היא ניסתה לדבר איתו ביידיש, אבל הוא הניד בראשו לשלילה. יוסף ניסה רוסית וקצת צרפתית שבורה, אבל גם זה לא עזר.
"מה נעשה יוסף"? חוסר האונים התחיל להזדחל במעלה בטנה. "נמצא פתרון, אל תדאגי". הוא ניגש אל התיק שלו. אולי הוא מחפש קצת בקשיש, חשבה חיותה, הזהירו אותם שכאן הכול מתקדם רק עם כסף. אבל יוסף הוציא מתוך התיק את הסידור שלו. הסידור שהיה של אבא שלו וליווה אותו מאז מותו. אותו סידור שבו התפלל בישיבה והמשיך לשאת על גבו גם כשנפשו הפסיקה לבקש את אלוהים.
יוסף פתח את הסידור בתפילת שחרית. "אם האיש הזה אכן יהודי, הוא יזהה את שמע ישראל. אין יהודי שלא מכיר את המילים העבריות האלה", לחש לחיותה וניגש אל היהודי המוזר. "שמע ישראל", אמר לו והצביע על המילים בסידור. האיש חזר על המילים העבריות ונישק את הסידור שבידיו של יוסף. יוסף וחיותה הביטו זה בזה. יהודי, אמר המבט שלהם שנמהלו בו התרגשות וחרדה כאחד.

"תחכי לנו, תחכי קצת, גם אנחנו נבוא", אמא שלה התחננה כשסיפרה לה שהיא עוזבת את לאחוביץ לטובת ישראל. "גאט זאל מיר באצאלען מיט ארץ ישראל". — יהא גמולי מאת אלוהים ארץ ישראל, היא מלמלה, כמו בכל פעם שמשהו רע קרה. אמא שלה חלמה על ישראל לא פחות ממנה. אולי יותר. אבל רק אם יעלו יחד, רק אם ישמרו על אחדות המשפחה. חיותה תצטרך לחכות עד שיחסלו את ענייניהם ויאספו את הכסף הדרוש. אישה צעירה לא יכולה לצאת למסע הזה לבדה. אחר כך, עברה זירת הקרב אל אבא שלה. בהתחלה הוא איים שלא ייתן לה כסף. שלא יעזור לה לצאת אל המסע, אחר כך צעק ונזף. ולבסוף, כשראה ששום דבר לא עוזר, התחנן שתוותר למענם ותישאר קרובה. הם כבר איבדו ילדים בחייהם. הם לא רצו לאבד גם אותה. חיותה לא רצתה לחכות. היא אהבה את אביה ואת אימה, אבל רצתה לעלות לבדה.
לא ממש לבדה. היא רצתה לצאת למסע הזה עם יוסף. היא לא תכננה להתאהב. בטח לא בנער שהיה צעיר ממנה. מעיניו החולמניות נשקף עצב תמידי. הוא היה יושב בבית הכנסת כמעט מדי יום, רוכן על דפי הגמרא ומכנס אספות חשאיות בחורשה מחוץ לעיר. חיותה זכרה את הפעם הראשונה שיצאה אל החורשה וראתה אותו נואם על הצורך לעבוד את עבודת האדמה בציון. רוב השומעים בקהל שמולו היו בוגרים ממנו. הוא היה רק בן שש־עשרה, אבל מול האש שבערה בעיניו איש לא נותר אדיש. ודאי לא היא. המילים שלו ריגשו אותה. הסקרנות בעיניו הפנטה אותה. והאהבה שצמחה בליבה לא ידעה גבול. בימים שלפני הנסיעה גברו ההתלחשויות סביבם. לא היה מקובל שגבר ואישה לא נשואים יצאו יחד למסע ארוך. כולם ציפו מהם להתחתן לפני שהם יוצאים אל המסע, הרי הברית שנכרתה ביניהם היתה גלויה וברורה לכול. אבל חיותה לא רצתה להתחתן. היא מעולם לא שכחה מה קרה כשאחותה הבכורה עמדה להינשא. בגיל שמונה־עשרה השתדכה, לבקשת הוריהן. החתן המיועד היה איש צעיר כמוה, תלמיד חכם ששוקד על התורה, ושמחת המשפחה היתה גדולה. אבל בוקר אחד, בראש חודש תמוז, מעט לפני יום כלולותיה, כאשר עמדה אחותה וכיבסה את הלבנים החדשים שתפרו לה, קדרו פתאום השמיים, עננים שחורים כיסו את השמש ורעמים התגלגלו. היא ניגשה אל התנור להוציא תבשיל שהכינה בשביל פועלי בית החרושת, ובאותו רגע פגע בה ברק. היא נפלה ולא קמה עוד.
להבות אחזו בבית ושכנים רבים באו לעזור כדי להציל את מה שעוד היה אפשר. אמא שלה עמדה בדלת ולא נתנה להם להיכנס ולהציל דבר. אם בתה מתה, אין לה עוד צורך בכלום. אחר כך מתו שלושה אחים קטנים ממנה. חלו ולא קמו. קללה ריחפה על משפחת גבזה. אביה לא בכה. רק אמר, "ה' נתן וה' לקח, יהי שם ה' מבורך".
גם הוא גם אימה חיכו שחיותה תגדל, תשתדך, ותביא להם את הברכה. עכשיו חיותה היתה בת שמונה־עשרה, בדיוק כמו אחותה, אבל היא לא רצתה להתחתן, היא רצתה להתרחק. "בתך חוטאת ומחטיאה את הרבים", נזף הרבי באביה, והוא חזר בשבת מבית הכנסת בראש מורכן. לא נתנו לו לפתוח את ארון הקודש בגלל בתו, ציונית ומופקרת. בכל מקום שמע אנשים מדברים עליהם, מהלכים רכיל. "את ממיתה עלינו אסון", הפציר בה. אך חיותה לא
שינתה את דעתה. בערב חג פורים, כשכולם הלכו לשמוע את מגילת אסתר בבית הכנסת, היא יצאה אל הדרך. כוחותיה של אימה לא עמדו לה להיפרד מחיותה והיא נשארה במיטתה מתחת לשמיכות. אבא שלה ליווה אותה בפנים חפויות ואבלות עד תחנת הרכבת, שם פגשו גם את יוסף ואימו. זו היתה התמונה האחרונה שנצרבה בתודעתה: אבא שלה ואמא שלו, שניהם מתנגדים למסע, ובכל זאת באים ללוות אותם לתחנה. "צאי להגשים את חלומו של דוקטור הרצל", אמר לה אבא שלה רגע לפני שהתרחקה ממנו. למרות כאב הפרידה היא זיהתה זיק של תקווה בעיניו. דמותו של הרצל היתה תלויה מעל האח בביתם. הוא היה מביט בהם כשהלכו וחזרו, דורש מהם להגשים את חזונו. והנה היא, ראשונה, יוצאת אל הדרך ובאוזניה המילים שאמר לה אביה.
ברכת הדרך למרות הכול. על אף כל המחלוקות.
בכל פעם שהמסע היה קשה מדי, שהאונייה היטלטלה בין הגלים, שמעה חיותה את המילים האלה בראשה — "צאי להגשים את חלומו של דוקטור הרצל". ודמותו כמו ריחפה מעל לראשה, מעודדת אותה להגיע לארץ לא נודעת.

לילה. הם שוב על הסיפון. חיותה הביטה אל הכוכבים. אלה אותם הכוכבים שיעקב אבינו ראה כשברח מביתו, אותם כוכבים שמשה ראה במדבר כשברח ממצרים, אותם כוכבים שראתה מרים על ים סוף, אותם כוכבים שראו יחד שניהם בלאחוביץ בכל ערב כשהיה מלווה אותה יוסף הביתה אחרי הפעולה בתנועת "התחייה." מסיפון האונייה הכוכבים נראו לה מאיימים. את הסודות שהם יודעים על ארץ ישראל
היא תגלה רק בעוד כמה ימים. "אני מפחדת", לחשה. "מה יקרה אם אני לא אסתדר בארץ החדשה? אם ארגיש בגלות דווקא בארץ הגאולה"? המשיכה. יוסף התקרב אליה, הקול שלו התנגן באוזניה כשהתחיל לתאר איך ייראו החיים שלהם בארץ. איך שניהם יגיעו אל השדה ויעבדו בו. איך יבנו בית קטן משלהם ויגדלו לעצמם את הפירות והירקות. איך יקטפו עגבניות, איך תשחים השמש את פניהם עד שייראו קצת כמו היהודי המוזר שפגשו היום. איך יעטו ידיהם יבלות אבל הם יהיו שמחים. הרי אלה יבלות של עשייה. של בניית הארץ. איך ילכו יחפים ברחובות כי בכלל לא קר. איך ההורים שלהם יבינו שפלשתינה היא העתיד של העם היהודי ויגיעו גם הם. הוא שרטט לה בצבעים עדינים עתיד של שוויון ואהבה. של סיפוק והתרוממות רוח. חיותה נסחפה אחר מילותיו וכל כך רצתה להאמין לסיפור שטווה עבור שניהם. היא דמיינה את אבא שלה יושב על החולות של יפו ומחזיק בידיו תינוק קטן שיש לו את המבט הנחוש של יוסף ואת השיער העבות של אימה.
היא הניחה את ראשה על חזהו, עצמה את העיניים וחיכתה.

"ואני, שכה אהבתי את הוריי, לא יכולתי אף על פי כן להבליג על שאיפתי לארץ ישראל ולא הסכמתי לדחות את תאריך נסיעתי. לא יכולתי להישאר יותר בגולה, נפשי כלתה לחונן את עפרה ואת אבניה. במקום שם שפכו אבותינו את דמם על מזבח השחרור והחופש. וראיתי את מצבנו בגולה שהוא בזוי ומושפל ולא יכולתי להיראות בפני שכנינו. קינאתי בחיים הטבעיים הכפריים... מה מאושרת הייתי כשתיארתי את חיי בארץ ישראל בכפר. וביתי שקוע בתוך עצים ופרחים (6)".

(6) זיכרונותיה של חיותה בוסל (להלן: חיותה, זיכרונות. בשונה מהיומן, שנכתב בשעת ההתרחשות, הזיכרונות נכתבו בשנים שלאחר מכן,) קיץ תש"ה.

רסיסי לילה" / אילה דקל. הוצאת שתיים. 215 עמודים.