תאמינו או לא, אבל לריאיון אצלנו באולפן וואלה! הגיעה השחקנית גילה אלמגור - שמאחוריה כבר כמעט 70 שנות קריירה ענפה בתיאטרון, בקולנוע ובטלוויזיה - הישר מאודישן שעשתה עבור תפקיד חדש. ולא, אם שואלים אותה - זה לא מוריד מכבודה. "אני פתוחה לכל דבר", היא אומרת. "שום דבר לא מובן מאליו. כשעומד לפניי אדם צעיר יהיר ואומר 'תעשי לי אודישן', אמרתי לו 'יש לי 60 סרטים שהשתתפתי בהם, אתה יכול להסתכל ולבחור מה אתה רוצה', אבל כשאני מבינה מדוע מישהו רוצה לעשות לי אודישן כי אולי הוא מחפש בי משהו שהוא לא ראה בסרטים או בתיאטרון, ואני מאמינה שאני עוד יכולה להפתיע. אין לי בעיה בכלל לעשות אודישנים. אני גם מאוד אוהבת לעבוד עם אנשים שעוד לא עבדתי איתם. זו תמיד חידה מה יהיה באינטרקציה בינינו. הרעננות של אדם צעיר מפעימה אותי".
צפו בתחילת הכתבה בריאיון המלא עם גילה אלמגור
אפשר גם להאזין לריאיון בספוטיפיי
כאן אפשר להאזין לריאיון עם גילה אלמגור
גילה, רגע לפני גיל 85, איך יש לך עדיין כוח להמשיך ולשנן טקסטים?
"שינון טקסטים זה דבר קשה. פעם היה לי זיכרון צילומי פנומנלי, אבל היום אני צריכה לשנן וזה קשה. אבל בתיאטרון יש עזרים שקל מאוד להשתמש בהם, כמו אוזנייה פצפונת כשצריך. השחקנית זהרירה חריפאי תמיד אמרה 'הקהל בא לראות אותי משחקת ולא שומעת'. היא נעזרה שנים באוזנייה. כשצריך, אז אין בעיה".
ואיך בגילך יש לך עדיין כוח להמשיך לשחק? את משתתפת בכל כך הרבה פרויקטים.
"טאץ' ווד! בלי זה אני אמות. העבודה היא מנוע. סיבת חיי הטובה ביותר לקום בבוקר".
לא מתחשק לך לשכב על הספה במקום ללכת להופיע בהצגה ערב אחרי ערב? זה לא פשוט הרי להופיע מדי ערב.
"אם זה היה פשוט זה היה משעמם אותי. אני אוהבת את המקצוע בכל המדיומים שלו. אם תיקח ממני את התיאטרון, אני אכעס מאוד. אם תיקח ממני את הקולנוע, אני אהרוג אותך. טלוויזיה אני מאוד אוהבת אבל לא אכעס עליך אם תיקח לי אותה. המצלמה בקולנוע היא חברה שלי. יש בינינו סיפור אהבה, גם כשאני מתבגרת. כל מה שיש לי על הפנים הרווחתי ביושר. הפנים שלי, של אישה בת אוטוטו 85, מספרות סיפור הרבה יותר מעניין משהייתי צעירה ואמרו כל הזמן 'איזו מתוקה, איזו יפה'. שנאתי אז את פניי ואת עצמי".
בין שלל עיסוקיה, אלמגור מוצאת גם זמן לנהל את פסטיבל תיאטרונטו להצגות יחיד שמפיק תיאטרון יפו. ב-17-18 באפריל הוא יגיע לעכו העתיקה ומשם ימשיך ב-23-25 באפריל ליפו העתיקה. את הפסטיבל ייסד לפני 33 שנים בעלה המנוח של אלמגור, יעקב אגמון, ומאז מותו אלמגור היא זו שמנהלת אותו.
"זה פסטיבל נהדר כי השחקן עומד לבד על הבמה וכל הפוקוס עליו. אין סיכוי שמישהו יסתיר אותו. הוא יוצא למסע הזה כשכל הקהל רואה רק אותו", היא אומרת. "זו השנה ה-33 של הפסטיבל, ובנוסף להצגות היחיד הרגילות יהיה גם מסלול 'קצרנטו' ו'קצרצרנטו', כלומר של הצגות עד רבע שעה. עולם שלם בכמה דקות ספורות. זה אתגר וזה נהדר. הרבה מאוד שחקנים ושחקניות החלו את הקריירה שלהם בתיאטרונטו. כשאני חושבת על הצגות שזכו לאורך השנים - אלו חוויות שנשארו בי כצופה".
יש בפסטיבל גם הצגות שנוגעות באירועי 7 באוקטובר. התלבטתם אם זה מוקדם מדי?
"אני הייתי בטוחה שייקח זמן, שצריך פרספקטיבה, אבל טעיתי. אי אפשר היה לחכות עם זה. יש מצבים שאתה אומר 'אם לא אקיא את זה עכשיו, אני אתפוצץ בבטן'. אני בטוחה שעם הזמן נראה עוד ועוד יצירות שעוסקות בשבת הנוראה ובמלחמה הארורה זאת. אי אפשר שלא".
מה השתנה בך מאז 7 באוקטובר?
"השתנה בי הכול. תמיד היה ברור לי שישראל זה הבית ולא עלה בדעתי לעזוב אף פעם. תמיד ידעתי שזו ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. ידעתי שיש צבא חזק ששומר בכל מקום, שיש הנהגה שאתה מאמין בה שלא תאפשר פגיעה באזרחיה. אנשים איבדו אמון. זה הדבר הנורא ביותר. קשה לחיות בתחושה של אובדן אמון, אבל מוכרח להיות אחרת. ראיתי את הסרט ב'עובדה' על הלוחמות בחמ"ל ואני אומרת לעצמי 'אלו ילדות'! היא מדברת עם מפקד ופתאום לא שומעים אותה!
"מצד שני, השתנו בי דברים נוספים - ולטובה. השתנה בי האמון בעוצמה הנשית. נשים יכולות להיות טנקיסטיות, לוחמות, טייסות ולנהל חמ"ל עד הרגע האחרון. נשים לוקחות נשק ונלחמות באויב. הדברים האלה מהבחינה הזו נותנים לי המון כוח כאישה. ונשים שמנהלות בית עם כמה ילדים בזמן שבעלן במילואים - זה שיא הגבורה. הן מנהלות בית, מנהלות עסק. כשאני חושבת מה עבר על החטופות והחטופים, ושהם עדיין שם, זה מדיר שינה בעיני. זה מגוחך שאסביר למה ההפגנות האלה צודקות וחשובות. אם זו דמוקרטיה, אז עד הסוף. צריך להפגין עד שהחטופים יהיו בבית. כל יום מישהו ימות שם, הזמן הולך ואוזל. איך אפשר לתת לזה לקרות?".
האמונה שלך בשלום נפגעה או שאת עדיין מאמינה בו?
"זו שאלה שמציקה לי מאוד. למרות שאבא שלי נרצח על ידי צלף ערבי, כל חיי אמא שלי אמרה לי שעם ערבים אפשר לדבר. אני לא רוצה לאבד את התקווה שיום אחד יהיה פה אחרת. אני לא רוצה להאמין שכל הדם שנשפך על האדמה הזאת הוא לשווא. הכול היה לשווא? אם אין תקווה אז בשביל מה לחיות? בשביל מה ללדת ילדים ולגדל אותם? אחרי מלחמת יום כיפור נשים שהיו בהיריון אמרו 'רק שזה לא יהיה בן'. למען השם, שיהיו בנים ושיחיו חיים ארוכים, ושתהיה מדינה בריאה. בריאה זה אומר לחנך מהגיל הצעיר לחנך שאפשר גם אחרת".
את ידועה כמי שלא חוששת לדבר. הייתה תקופה שדווקא כן חששת?
"לא. הייתה תקופה שהיו איומים קונקרטיים על חיי. היה עיתונאי שכתב לי שכדאי שאיפרד מהמורשת שלי. בהתחלה לא הבנתי על מה הוא מדבר עד שסופי נכדתי אמרה לי ללכת למשטרה. במשטרה אמרו לי להיזהר והתקינו אצלי כל מיני אמצעים. הייתה גם אישה שאמרה למוקדנית בתיאטרון 'היום אחרי ההצגה גומרים אותה'. המוקדנית לא אמרה מילה וכשביקשתי לצאת מהתיאטרון לא אפשרו לי. בהתחלה חשבתי שקרה משהו ליענקל'ה, אבל בסוף המשטרה אמרה לי שהייתה אישה שאיימה עליי ומי יודע, אולי היא הייתה יכולה לתקוע לי סכין בבטן".
וכל הסיפורים האלה לא גרמו לך לשאול את עצמך מה את צריכה את זה?
"לא. במשטרים טוטליטריים אנשים חושבים לפני שהם מדברים. אני חיה במדינה הזאת מיום היוולדי ותמיד הייתה תחושה שאפשר לדבר. נכון שהמצב בשנים האחרונות קשה מנשוא - הנה, תראה מה עשו לחברתי רבקל'ה מיכאלי או ליפה ירקוני - אבל מי שלא רוצה לשמוע אותי או לראות אותי, שלא יבוא. לא צריך. אבל אני חייבת לדבר. אם משהו יושב לי על המצפון, יש לי את כל הזכות לדבר".
את כועסת על אמנים שמפחדים לדבר?
"אני מבינה את הפחד של אמנים שלא רוצים לדבר. הם רוצים להתפרנס, הם רוצים להיות קונצנזוס ושיאהבו אותם. אצלי - מי שאוהב, שיאהב. מי שלא - זו זכותו. לא בשבילי זה אני קמה בבוקר. העניין של למצוא חן הוא נחמד כשאת בת 18-19".
אילו היה מודיעים השנה שאת כלת פרס ישראל, מה היית עושה?
"מי היה נותן לי פרס ישראל השנה? לא היו נותנים לי השנה".
בואי נאמר שהיו מודיעים.
"אין דבר כזה. לא היו נותנים לי השנה. כשאתה רואה את הסאגה המביכה הזאת עם פרס ישראל. החל בטעות הנוראה שעשה שר החינוך. איך קרתה לך טעות כזאת?! איך הרשית לעצמך לתת לכל האנשים להשתלט על ההחלטה הזאת?! עומד איל וולדמן, אב שכול שבתו נרצחה במלחמה הזאת, יזם מהחשובים שהיו פה, ואתה מתווכח עם ההישג שלו?! כי הוא לא מוצא חן בעיניך?! אני לא רוצה להתווכח אם כן אמרו לו משהו בבית (של נתניהו - נ"י) או לא. ובסופו של דבר קיש חזר מההחלטה. כמה זה פתטי ועצוב. פרס ישראל הוא הפרס החשוב ביותר שמדינה שוחרת מדע, ידע וספר מעניקה. העם מעניק את הפרס, לא פקידים, לא ועדה".
את חושבת על המוות? הוא מפחיד אותך?
"אני לא פוחדת מהמוות. אבא שלי מחכה לי שם שנים, הגיע הזמן שהוא יכיר אותי. אמא שלי מחכה, יענקל'ה מחכה, החברים. לא מפחיד אותי המוות אבל הייתי רוצה למות בצלילות, לא להיות לטורח לאף אחד ולא להיות תלותית באף אחד. לדעת שאני הולכת מהעולם בראש מורם. אני לא מפחדת, אבל הייתי רוצה לדעת שאני עוזבת את המקום הזה בשקט. קשה לי ללכת היום מהמקום הזה, שאני הכי אוהבת בעולם, כשהוא כל כך מסוכסך, עצוב וכואב. לא אידיאלי ללכת ככה. אני כאילו אומרת לעצמי 'חכי עוד רגע, יש עוד מה לעשות ואז תלכי'. אבל אי אפשר לדעת מתי זה יקרה. כשההוא למעלה יגיד 'אלמגור, אחריי', אני אלך. רק לא בכאב, רק לא בתלות ורק בצלילות".
מה חשבת על החיקוי שלך ב"ארץ נהדרת"?
"זרחוביץ? קודם כל, הוא גאון עם 'השחקנית והשחקנית'. יש לי הומור עצמי גדול, מי שמכיר אותי יודע. זרחוביץ', תשים את הצעיף שנתתי לך לחתונה, לא את הסמרטוט הזה שאתה לובש. הבחור גאון. זה בהומור וזה נהדר. אם הוא רואה בי משהו כמו מורה, בסדר, שיהיה. זה מאוד מכובד להיות ב'ארץ נהדרת'. אני חולה עליהם, זו תוכנית נהדרת והמאפרת שלהם ליאת שיינין באמת גאונה. יש שם קובץ של כישרונות אחד אחד".
יש לך אינסטגרם? טיקטוק?
"אין לי טיקטוק אבל יש לי אינסטגרם שסופי הנכדה שלי אמרה לי שאם אגע בו, אמחק אותו. אז אני לא יודעת אפילו מה זה. אני גולם דיגיטלי. אפילו מהאינטרנט אני פוחדת. אני עדיין כותבת בכתב יד. אבל בטלפון יש לי הכול, כל החיים שלי שם. אני כמובן גם בווטסאפ והכול. הטלפון שלי נדם לעשרה ימים והיה קשה מאוד".
יש תפקיד שאת מתחרטת עליו?
"לא. היו לי המון כשלונות, אבל אני לא מתחרטת. מסע כמו שלי, שהתחיל ביום הולדת 17 שלי כשעליתי על הבמה בהבימה כשחקנית, הוא כמו רכבת הרים - יש בו עליות ומורדות. אני לא מצטערת על הכשלונות. החוכמה היא לגלות למה קרה הכישלון, איפה נכשלתי. אני לא אאשים אחרים, אני אאשים קודם את עצמי ואז אקח את מה שהיה - הלאה. אין מה לבזבז זמן".
ומנגד, יש תפקיד שאת גאה בו במיוחד?
"אני שחקנית של במאי. כשיש לי במאי טוב, אני מאושרת. היו לי כמה במאים נפלאים. תן לי במאי טוב, ואני אלך אחריו".
חשבתי שאת תגידי שאת גאה במיוחד בדברים שאת יצרת, כמו "הקיץ של אביה".
"תראה, לא סיימתי 10 שנות לימוד ותמיד חשבתי שבהיותי בורה - אין לי זכות לכתוב. אבל קרה לי מה שקרה לי והבטן התהפכה ונגעתי בקרקע ולא רציתי לחיות. זה היה רגע לפני שעשיתי לעצמי משהו נורא. בתי הגר אמרה לי יום אחד, 'כשאני חוזרת מבית ספר את לא תבכי'. לא הייתי מודעת לזה שאני בוכה ולא הבנתי מה אני עושה לילדה שלי עד שראיתי אותה והבנתי לפתע שאני עושה לה מה שאמא שלי עשתה לי. אני פחדתי מאמא שלי והגר פחדה ממני. ואז משהו נפתח שם והתחלתי לכתוב את 'הקיץ של אביה'. זה היה בי כנראה שנים וחיכה לפרוץ. אחרי ש'הקיץ של אביה' הפך להצלחה פנומנלית, לקח לי חמש שנים לכתוב את 'עץ הדומים תפוס'. וגם לספר הזה יש חיים מאוד יפים והוא תורגם להרבה שפות. זה פשוט מדהים".
ביולי יש לך יום הולדת 85. אם תעשי מסיבה, אני מקווה שלא יעשו לך "הקיץ של אביה".
"מגיל 10 אני לא עושה מסיבות כי אני תמיד מפחדת שלא יבואו. זו חרדה שאי אפשר לתאר. טוב לי ככה".
איך היית רוצה שיזכרו אותך?
"קודם כל, אגיד לך איך הייתי רוצה לחגוג. הייתי רוצה לדעת שכל החטופים והחטופות פה. אם הם פה, אני עושה את החגיגה שלא עשיתי אף פעם. הלוואי שהמלחמה הארורה תיגמר ויבואו ימים שפויים. ולגבי שאלתך איך ארצה שיזכרו אותי - כבן אדם. הייתי רוצה שיזכרו שהייתי אדם אכפתי לזולת, שגידל את עצמו להיות אדם נגד כל הסיכויים. עד היום, כשאני רואה גבר מרכיב ילדה על הכתפיים, אני הולכת לצד ובוכה. התחושה הזו שיש אבא. הדבר הזה, הכוח הזה. אני באתי לעולם בלי אבא. אני לא מסכנה ולא הייתי לרגע אחד מסכנה בחיים שלי, גם כשהיה לי קשה. נפלתי וקמתי. כשחברה צעקה לי 'אין לך אבא ואין לך אבא' כשהיינו ילדות, הייתי יכולה להרוג אותה. ההתמודדות שלי כילדה חישלה אותי. הייתי ילדה קשוחה, ואחר כך נערה קשוחה, אישה קשוחה וכעת בוגרת קשוחה. הייתי רוצה שיזכרו אותי שהיה אכפת לי מהארץ הזאת ומאנשיה".