"יש לה עברית מעולם החלומות… איתה אני יכול לדבר בעברית של חול על קליעת צמות והברשת שיער" (אליעזר בן יהודה, מתוך "הצבי")
זה נשמע מוזר, אבל אחת הבעיות הכי גדולות של סדרות בעברית לדורותיהן - היא העברית עצמה. אינספור יצירות נפלו בניסיון להפוך את השימוש בשפה שכולנו מדברים מדי יום, למשהו שנשמע אותנטי והגיוני גם על המסך. יש משהו בעברית שקשה מאוד לזייף, לא רק בבחירת המילים אלא גם במוזיקה שלהן. באופן שבו דיאלוג הופך סצנה לחזקה יותר ממה שנראה על המסך.
יש הרבה סיבות לאהוב את "הצבי". כמו סדרות גדולות אחרות יש בה רב-שכבתיות שמאפשרת לכל אחד למצוא בה משהו לאהוב. ובעוד אחרים ייהנו מהרומן החמקמק בין סוניה לגבריאל ניסן, מהמתח של החקירה העיתונאית של הלינץ' בירושלים, מהדרמה המשפחתית בבית ציפיס או מההתכתבות הברורה בין ישראל של אז להיום - נדמה שיש בה שכבה נפרדת שמיועדת לכותבים.
"אני יושבת מול הדף הריק והמילים לא מגיעות אליי", כותבת פרומה (סוזנה פפיאן הנפלאה, "סובייצקה") למורה והמאהב שלה באודסה, במהלך הפרק הרביעי שבו קיבלה לראשונה את הזכות לכתוב כתבה בעצמה. "אני יודעת לכתוב רק מכתבים. אז חשבתי לי: אשב ואכתוב לפימה, ואולי המילים יחזרו אליי". אין כותבים שלא מזדהים עם הסיטואציה הזו של הישיבה מול הדף הריק. הניסיון למצוא דרך לדבר אליו כמו אל אדם אהוב, ולגשר על הפער שבין מה שבלב (או בראש) לבין הביטוי שלו באצבעות. זו מלחמה בלתי פוסקת עם קרבות מוצלחים והפסדים מרים, מלחמה של חיפוש אחרי מילים אבודות.
המונולוגים והדיאלוגים שכתבה קרן מרגלית כל כך עדינים ואותנטיים, מלאים באהבה לכתיבה ולשפה, עד שהם הופכים משימה כמעט בלתי אפשרית למציאות: הדמויות של "הצבי" נשמעות אותנטיות והגיוניות, על אף שהן מדברות עברית של לפני 150 שנה. ככל שמעמיקים בה, מבינים שהבחירות הזאת אינה מקרית. "הצבי" משחקת עם שני סיפורי אהבה גדולים: אחד גלוי ואחד נסתר.
המובן מאליו הוא המלחמה הבלתי מתפשרת של סוניה (פולינה ויטורגן) על ליבו של גבריאל ניסן (לב לוין), אבל הרומן המשמעותי והמוביל הוא זה שמתפתח בין פרומה לבין העברית. הביטוי שלו הוא כזה של מערכת יחסים אמיתית לכל דבר: יש בו רגעי התעלות והגשמה עצמית, לעומת רגעי משבר וכאב. יש בו הפריה הדדית. פרומה גדלה ככל שהעברית בפיה הופכת חופשית ויומיומית יותר, בעוד העברית זוכה בזכותה להיפרד מהמעמד הנוקשה של שפת קודש ולהפוך לשפת חול, שבה ניתן לדבר על קליעת צמות והברשת שיער.
מכאן ואילך ספוילרים לעונה כולה.
יעניין אתכן גם:
ביד אמן נדירה, לארי דיוויד ניטרל את המוקש הגדול של "תרגיע"
בואו ניקח את הסיפור המחרמן והמותח הזה ונהפוך אותו לסדרה עייפה ומשעממת
"בנות לנצח": איזה מזל שנטפליקס הצילה את הסדרה האדירה הזו. עכשיו אין תירוץ לא לצפות בה
"הג'נטלמנים": קומדיית הפשע של נטפליקס מוכיחה שהקסם של גאי ריצ'י לא אבד
תפסיקו לצנזר לנו את התרגום בטלוויזיה, אנחנו לא ילדים קטנים
כל הסדרות השוות שעולות החודש בטלוויזיה
סדרות מומלצות בנטפליקס: המדריך הגדול
24 הסדרות שאנחנו הכי מצפים להן ב-2024
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
פרק הסיום של "הצבי" הוא סיכום מושלם של שני סיפורי האהבה שבמרכזו. על פניו, שניהם נכשלים. פרומה נכשלת להביא לידיעת הציבור את סיפורה הטראגי של לאה, ולמעשה שמה מעולם לא יופיע על דפי "הצבי" כפי שחלמה. אליעזר (אור בן מלך) השתמש בה כל העת כמנוף לדבר שבו חשק באמת: הפיכת העברית לקונצנזוס, שפה שבעזרתה לומדים ומדברים ומרכלים - ולא רק מתפללים. גם סוניה לכאורה נכשלה: הפנטזיה על החלוץ הערכי, עובד האדמה ומייבש הביצות, מתנפצת כשמתברר שמדובר במפונק עצל, שהודח בבושת פנים מהמושבה, מתעב את המדבר ורוצה לחזור הביתה אל הגולה.
"בואי נפגוש את האותיות", אומר אליעזר לפרומה בפרק הראשון. זוהי תחילתה של ידידות מופלאה, רומן שמגשים באופן יעיל מדי את המזימה שרקחו הוריה: להחליף מהפכן אחד באחר. הם חשבו שפרומה תתאהב במסע הצלב של אליעזר והעיתון ותשכח מאהובה המהפכן בגולה. בפועל, היא מתאהבת בשפה שמנסה אליעזר להפוך לנחלת הכלל. את האהבה הזאת מעצימה "הצבי" באמצעות הטכניקה של יצירת העיתון: מריחת הדיו, גלגול המכבש, משיכת הדף הטרי שעליו האותיות שמתחברות למילים ומשמעות, תלייתו הזהירה לייבוש ואריזתו למסמך שמחולק ברחובות. אפילו בפתיח, שבו האותיות יוצאות מתוך הדף ומתחברות יחד למשמעויות חדשות. זו דרך כל כך יפה להביע אהבה בלי מילים, בסדרה שכל כך מקדשת את השימוש בהן.
עבור העברית פרומה מוכנה לזנוח את החיבור החזק לאמה ואחיותיה, את הכבוד לאביה, לגנוב, לשקר ולזנוח את אהבות העבר. "פימה, תהום נפערה בינך ובני, ואני עייפה ממילים", היא כותבת לאהובה לשעבר בפרידה שאומרת הכל. רק זמן קצר לפני כן הספיקה להתוודות בפני אליעזר: "אני כותבת לפימה גרינברג את הלב של פרומה ציפיס, ולא של כל עלמה באשר היא". והנה, הלב הזה נסגר, נמסר לאחרת. המילים התעייפו כי אין בהן עוד צורך.
המעבר של העברית מקודש לחול עובר דרך רכילות, היומיומיות של מי אוהב ומי שונא, מי מדבר עם מי ומי מקנא. השיחות בין פרומה לאליעזר הן הצצה לסיטואציות מרגשות הרבה יותר מאלו שידע בביתו, וכך נולדה אהבה בלתי רומנטית בין השניים. באחד המקרים הוא נוזף באשתו שהשיחות עמה לא מתקדמות, "שיחות רזות" כדברי פרומה. היא, מנגד, מלמדת אותו על "מלאכי לב", על נערות "נוחות להתאהב" ו"נוחות להישבר". מעשירה את האהבה שלו לעברית בפיתוח יומיומי שלה. פרומה כינתה את זה "משווה ומעלה", מפגש שבו כל צד מפתח את השיחה צעד אחד קדימה.
באחת הסצנות היפות ביותר בסדרה, נשכב אליעזר על רצפת בית הדפוס אחרי התקף שיעול קשה בעקבות מחלת השחפת. "המילים מתקיפות אותי", הוא אומר לפרומה בביטוי כל כך ציורי למה שמתחולל בגופו. "זה רעיון יפה", היא עונה, "הקור מבהיל את המילים והן נעצרות". כמה סדרות בעברית הצליחו לדבר כך? לצייר אלטרנטיבה כל כך מרגשת למציאות הקשה. זו גם הסיבה שלמרות הכל, פרומה יוצאת מהכישלון הזה כמנצחת.
אמנם כן, היא לא תהפוך לעיתונאית ולא תעשה צדק עם לאה שנרצחה על לא עוול בכפה. "הצבי" מדגישה פעם אחר פעם את חוסר השוויון הזה, את האופן שבו גברים כופים את רצונם על הנשים סביבן, את האופן שבו קנאות דתית מאיימת על כל ניסיון לחיים נורמטיביים. ובכל זאת, פרומה הופכת למורה, מגשימה את ייעודה להפוך את העברית היומימית לשגורה בפי כל. היא לא צריכה להשתמש בה עוד כהתרסה מול משפחתה, מכיוון שכעת היא נמצאת עבורה בכל יום בשיחות ובשיעורים עם תלמידיה.
ואליעזר? "הצבי" לא מספקת לו הנחות. הקרב שלו על הנצחת העברית מגיע במחירים כואבים של ניצול סביבתו, בחלק מהמקרים תוך התעלמות מכאבם של הקרובים לו ביותר. כך, כשמסופר לו על מה שנעשה לכלבו של בן ציון ("הם סקלו אותו באבנים"), הוא ממהר לתקן ("רגמו"), כאילו מדובר על עוד כתבה על תינוק שנולד עם רגלי כלב - ולא על בנו. מרגלית דיברה על כך בכתבה שנעשה על הסדרה, והעידה שלא מדובר במקרה. הסדרה מתעקשת לעגן את אליעזר במציאות, ולא להפוך אותו לדמות מיתית שכל מעשיה נכונים תמיד. בכך היא הופכת אותו לנוגע ללב הרבה יותר, אנושי ופגום, או כפי שהוא מיטיב לסכם במילותיו שלו: מעניין.
הרומן המוחצן הרבה יותר הוא כמובן של סוניה וגבריאל ניסן, כשמאחוריהם חולמת לה איטה על מה שלא ניתן להגשים. סוניה דבקה בחלום הזה גם כשאביה וגבריאל עצמו מסבירים שאין עתיד לזוגיות הזו. לאורך כל הדרך נדמה שהיא בונה לעצמה סיפור על אדם שאינו קיים, דמות מאחד מהספרים שמקיפים את חייה. אלא שהאהבה הזו פשוטה הרבה יותר, אהבת נעורים של שני צעירים שנמשכים זה לזו, בלי אידיאלים גדולים על ייבוש אדמה. דווקא איטה שחלמה על החתיך בחצר, מוצאת את עצמה בוחרת בהגשמה החלוצית ועוברת לראשון לציון.
הפנטזיות האלה מלוות את "הצבי" לאורכה. שלוש הגיבורות שלה חלמו על אהבות שלא הצליחו להשיג, לפחות לא כמו בפנטזיה שציירו לעצמן. בדרך היו ויתורים ומחירים שחלקם היו קשים ומכאיבים. "הצבי" לא מתיימרת לפתור את הקיצוניות הדתית והפטריארכיה ולא להעניק להם פתרונות קסם מנותקים מהמציאות. מנגד, היא גם לא מגמדת את ההגשמה המדהימה של הפיכת העברית לשפת חול. במידה רבה זה סיפור ההתבגרות שלה, לא פחות מזה של הגיבורות. לא מושלם, ממש לא סופי, ועדיין, ואיזה סיפור התבגרות נהדר זה.
כל פרקי "הצבי" זמינים בערוץ היוטיוב של כאן ובשירות כאן בוקס.