יונה וולך היקרה,
הנייר שעליו אני כותב דומה לסדין המותחים על ספת הפסיכיאטר. אני לא יודע אם אני המטפל או המטופל. לכן, מכל האנשים בעולם, החלטתי לכתוב לך. רק משוררת כמוך אולי תבין איך עולם שאפשר היה לתאר בצורה אבסורדית בשירים, הופך לעולם אמיתי שבו אנו חיים.
בראש השנה שלפני המלחמה עוד הייתי אופטימי חסר תקנה בקשר למה שקורה כאן. הסתובבתי בין בתי הכנסת שבשכונה, ואפילו חזרתי עם שיר. קראתי לו "שופרות":
קוֹל הַשּׁוֹפָר מִבֵּית הַכְּנֶסֶת הָאַשְׁכְּנַזִּי
מִתְעַרְבֵּב בְּאָחִיו מִבֵּית הַכְּנֶסֶת הַתֵּימָנִי
שֶׁכְּבָר סָפַג לְתוֹכוֹ אֶת הַתְּקִיעָה
מִבֵּית הַכְּנֶסֶת הָעִירָאקִי
שֶׁנִּבְנָה מֵעָלָיו.
תַּרְאוּ לִי עוֹד מִסְעָדָה בָּעוֹלָם שֶׁבְּתַפְרִיטָהּ
נֶאֱכָלִים בְּפֶה מָלֵא
סְחוּג,
עַמְבָּה
וְרֶגֶל קְרוּשָׁה.
מה נשתנה בחצי שנה? כל הטורים, כל הסיפורים | פרויקט מיוחד
חשבתי אז שאשמע אותו שופר גם בערב שמחת תורה, אבל לצערי היתה זו שמחת איוב. מהר מאוד הבנתי שבמלחמה הזו האכזריות טיפסה לאוורסט. בכיתי כששמעתי על ראשים כרותים, ורציתי בחלומות לכרות את היד שכרתה יד של בחורה, וגם את היד השנייה, שזרקה את מה שנכרת לזה שעמד ממול ותפס בשתי ידיים, שגם עליהן אני מטיל צו כריתה.
אז הנה אני, בתוך המלחמה הזאת, מדבר כמו איטליזאי ונזכר בשיר שלך, "יונתן". את כותבת שם: "אֲנִי רָץ עַל הַגֶּשֶׁר / וְהַיְלָדִים אַחֲרַי / יוֹנָתָן / הֵם קוֹרְאִים / קְצָת דָּם / רַק קְצָת דָּם לְקִנּוּחַ הַדְּבַשׁ / אֲנִי מַסְכִּים לְחוֹר שֶׁל נַעַץ / אֲבָל הַיְלָדִים רוֹצִים / וְהֵם יְלָדִים / וַאֲנִי יוֹנָתָן / הֵם כּוֹרְתִים אֶת רֹאשִׁי בַּעֲנַף / גְּלַדְיוֹלָה וְאוֹסְפִים אֶת רֹאשִׁי / בִּשְׁנֵי עַנְפֵי גְּלַדְיוֹלָה וְאוֹרְזִים / אֶת רֹאשִׁי בִּנְיָר מְרַשְׁרֵשׁ / יוֹנָתָן / יוֹנָתָן הֵם אוֹמְרִים / בֶּאֱמֶת תִּסְלַח לָנוּ / לֹא תֵּאַרְנוּ לְעַצְמֵנוּ שֶׁאַתָּה כָּזֶה".
ליל סדר כזה לא היה לנו: כך נחגוג את פסח 2024
איזו דרמה הִבערתְ בשורות האלה, ואיך אני עדיין, בקריאה המי-יודע-כמה, שומע את פס הקול של הנייר המרשרש. אבל כאן בשפת האש זו לא מטאפורה, או ארס-פואטיקה, או הרצון שלך לפעמים לקלקל באהבה את המסיבה. כאן הכריתה היא האמת שלא משאירה אף עין יבשה.
ולא רק ראשים נכרתו. נכרת גם הראש המטאפורי של שעות השינה. אני מתעורר בלילות והולך לראות אם התקדם המו"מ להחזרת החטופים. אני כותב את השורות האלה כשהם עדיין שם, והעט רועדת לי על הנייר. ולא רק זה: אני לא יודע איך להגיד, אבל חטפו לנו את המדינה. אני מוקף באנשים עם עיניים כבויות, באנשים שרוצים לשרוט את הסיד מהקירות. בשבוע הראשון של המלחמה התלבטתי אם ללכת להלוויה של בן משפחה רחוק, או להלוויה של תלמיד מבית הספר שבו לימדתי. זו דילמה מהשטן. הייתי גם בבית ברל, בתערוכה של ענת אלקבץ שצילמה את החדר שבו נרצחה בתה סיון בקיבוץ כפר עזה. לא היה אפשר להישאר עם עין יבשה.
מה נשתנה בחצי שנה: פרויקט מיוחד בוואלה
אני נזכר שנפגשנו בפעם הראשונה בשנה שאחרי המלחמה באוקטובר, לפני 50 שנה. סיפרתי לך שלא יריתי שום כדור, אבל הייתי אחד האחראים על קבלת הפצועים שהגיעו לבית החולים שערי צדק, ובלילות הייתי האוזן הכמעט-יחידה של הלומי הקרב. ואת אמרת שבגלל זה שום פסיכיאטר לא היה חותם לי על תעודת שפוי.
האמת היא שרק מאוקטובר האחרון אני מתחיל להבין שמה שאמרת נכון היום גם עלי, וגם על מדינה שלמה.
מה נשתנה בחצי שנה? כל הטורים, כל הסיפורים | פרויקט מיוחד