"פלונטר", אלבום הבכורה של רמי פורטיס, שראה אור לפני קצת יותר מ-45 שנה, היה תוצאה של הפוסט-טראומה שלו כחייל ממלחמת יום הכיפורים. מפוחד, זועק, מיואש, מורד, מחפש את עצמו, נביא זעם צעיר, ספק מודע להיותו כזה, קולו של "הדור הזה אבוד", שעוד לא הבין מה עבר עליו. במחזוריות מופרעת של הגורל הישראלי, טבעי לציין את צאתו של "פלונטר" ואת ראשית הקריירה של פורטיס, כתגובה לטראומה של השביעי באוקטובר. או כמו שפורטיס הגיב אמש לקריאות ה"משוגע" המסורתיות מהקהל: "אני משוגע? 'סתכל מה קורה בחוץ".
וגם מעבר ל"פלונטר", המופע של פורטיס אמש בבארבי החדש ביפו, מקדש הרוק הישראלי, חיזק את התחושה שהוא פס-הקול המתאים למלחמה הזאת, עם המנוני אלטרנטיב כמו "נעליים" ו"אין קץ לילדות", שהפכו לקלאסיקות מקפיאות דם ברלוונטיות שלהן. כשפורטיס, יחד עם אלף מוכי טראומה והילה רוח שהתארחה, זועק "נעליים! נעליים!", אתה לא יודע אם לחשוב על הנעליים של החיילים שנשארו אחריהם במדבר ביום כיפור, על הערימות ממחנות ההשמדה בפולין או על הנעליים שאספו זק"א מכפר עזה ובארי. ה"ומקרר, ומקרר שיקרר לי את המוח" זורק אותך לתיאורים הקשים של מקררי הגופות ממחנה שורא ואבו כביר.
"אם תהיה מספיק שנים אלטרנטיבי, בסוף יגידו שאתה קלאסיקה", אמר פעם פורטיס. מבט על הר ראשמור של הרוק המקומי מגלה ששלום חנוך כבר בן 77, דני סנדרסון ויהודה פוליקר בני 73, אהוד בנאי 71, ופורטיס, הינוקא שבחבורה, הגלגל החמישי, יהיה בן 70 בעוד קצת פחות משלושה חודשים, גיל כמעט בלתי נתפס לילד הנצחי בנשמתו, שכבר 45 שנה צועק "תנו לי לצאת! תנו לי לצאת!" מאותו "אינקובטור" סגור ומדופנן, ילד שכמה שיעטפו אותו בעוד מתנות ועוד נשיקות וגם אוסף בולים, יהיה קורבן של לקויות לא מאובחנות והורים שלא מבינים ושל אותה פוסט טראומה, וירגיש דפוק ושאין לו סיפוק ויחלום על "דבש".
פרפורמר מצוין גם בגיל שבעים, שתמיד נותן שואו, גם כשהוא יושב על כיסא חלק מהזמן. זמר כריזמטי ללא חוש קצב, שלנצח הנגנים שלו יתאימו את עצמם אליו ויכניסו אותו לקצב כמעט בלי שהקהל ירגיש. גיטריסט לא מוערך מספיק, שנותן סולואים חשמליים מטריפים. מי שיצמח להיות מהחשובים שבמשוררי הרוק שלנו, נביא פאנק, אנרכיסט בנשמה, אלוף ההתבוננות על העולם ועל אנשים, החנוך לוין של הדיסטורשן, ומי שאמש, בזמן שהילה רוח והקהל צעקו יחד את "המלך מפה והמלכה משם, טובלים עצמם עמוק בתוך דם!", ישב בצד הבמה על כיסא, עם החיוך המפורסם, ספק מבויש, ספק מרוצה מעצמו, כמו ילד שובב שבטעות הצית את הבית ועכשיו צופה בשריפה.
"פלונטר" כולל עשרה שירים, שרק שישה מהם פורטיס ממש ביצע אמש, וגם זה לא באופן מלא. "המוות אינו מחוסר עבודה", שנכתב במקור על נרקומנית תל אביבית בשם "חיפושית", והפך להמנון אנרכיסטי, כי מה יותר מגניב קהל של רוקרים צעירים מלשיר על מוות, זכה אמש לביצוע קצר, בית ופזמון בלבד, כשפורטיס שר רק את הבית, משאיר לקהל לשיר את הפזמון, ומפייד את המשך השיר. כמי שהשואה והמלחמה שעברנו נתקעו לו בגרון, לדבריו, הוא מבין שזה לא הזמן להתחפר עמוק בפצע, זה לא הזמן לחגוג מוות, ושעדיף לסמן אותו (כי אין "פלונטר" בלי "המוות") ולהמשיך הלאה.
באופן תמוה, "הדור הזה", מהשירים החשובים באלבום, הושמע כאינטרו קצר לפני שהמופע התחיל ו"למדי אותי הלילה" הושמע אחרי שהסתיים, מלווה את הקהל בצאתו מהמועדון. ל-"April Fools" לא היה זכר, למרות התאריך ביומן, והשיר שהכי חסר אמש היה "שמש לך מצפים", שכאשר יצא ב-78' היה שיר הרגאיי הראשון בעברית, שרד עד היום בהשמעות ברדיו כלהיט הבודד מהאלבום ויכול היה לתת תקווה לאור בימים אפלים אלה. במקומו, כדי לתת תקווה, פורטיס חתם אתמול עם "יער ישראלי", שכולל את המילים "יהיה טוב, יהיה בסדר".
עם הבסיסט אורי קוטנר כמנהל אמנותי, אנה רז בתופים, דני עבר הדני במקלדות, הבן גיא פורטיס בגיטרה חשמלית מצוינת ופורטיס עצמו עם חשמלית וסמפלר, הם פתחו חזק עם "רד מעל מסך הטלוויזיה שלי". ירון לונדון, שנתן לו צ'אנס עם השיר הזה ב"עלי כותרת" אי שם בימי השחור לבן, יכול להיות מרוצה.
מכאן התחיל זגזוג בין שירי "פלונטר" ללהיטים ושירים מכל הקריירה. "תחנה סופית", "היא קלקלה את כולם", "איך שניצחת", "מחפש את עצמי", "תלוי על הצלב", "ואלס עם מתילדה", "המוות", "ניצוצות", "אין לי זמן להיות עצוב" - האאוט טייק מ"פלונטר" שמצא דרכו לפסקול "דיזינגוף 99", "חתול, מפלצת", "דבש" ו"שקיעתה של הזריחה" עם הילה רוח, "את לא", ובהדרנים: "אינקובטור", "נעליים", "אין קץ לילדות" והדרן אחרון עם "יער ישראלי".
האירוח של הילה רוח היה כמעט מיותר. ב"דבש" היא לא שרה טוב. ב"שקיעתה של הזריחה" היא כבר זייפה. מילא פורטיס היה מנסה לשיר איתה את "בבוקר של קטיפה", אבל רוב הזמן היא נראתה כמו מעריצה שעלתה מהקהל כדי לשיר קריוקי. כשחזרה בהדרן ל"נעליים", הוא השאיר אותה לשיר עם הקהל על המלך והמלכה והיא סחבה את זה, אבל אפשר היה גם בלעדיה.
מי שכן יכול היה לקבל כבוד בערב שכזה הוא חיים רומנו, המפיק המוזיקלי של "פלונטר", שהחזיק לפורטיס את היד באולפן ההקלטות וניגן ברוב הכלים. בלעדיו לא היה "פלונטר". אולי בהופעות הבאות הוא יוזמן כאורח, לפחות לשיר אחד.
ועם כל גדולתו, פורטיס נשאר ענו. "תקשיבו, זה מאוד מרגש, אין מילים בפי", הוא אמר לקהל לפני הסיום, "אני כבר חמישים שנה עושה את עצמי. אני מדבר אל עצמי, אל הפורטיס של אז, שהיה בן עשרים, עשרים וארבע, ואני אומר לו, 'תקשיב, הם באים עדיין להופעות'. והוא אומר, 'אני לא מאמין לך'. אני אומר לו, 'נשבע לך. מה אני צריך לעשות? אני רועד מפחד'. והוא אומר לי, 'זאת בעיה שלך, אני התמודדתי לבד'. אז אני מאוד מתרגש ומאוד מודה לכם, זה לא ברור מאליו כלל". כי גם הוא יודע שאלוהי הרוקנ'רול שם אותו שם, להפוך את הקש לדבש.