איך קהילה נקרעת בבת אחת? איך החיים מתנהלים בלי לדעת שבעוד רגע העולם כמו שאנחנו מכירים אותו ייחרב בבוקר אחד? בחודשים האחרונים שאלות שכאלה קיבלו משמעות נוראה עבור ישראלים רבים.
כעת הן עולות בעוצמה בסרט שעוסק בטבח מסוג אחר לגמרי, שנעשה בארץ אחרת שמתמודדת בעצמה עם מלחמה בלתי נגמרת משלה: הקו-פרודוקציה האוקראינית-צרפתית "שטטל", שמתרחשת, פשוטו כמשמעו, בעיירה אוקראינית אחת ערב מבצע ברברוסה ופלישת יחידות הרצח הנאציות לתחומי ברית המועצות. כמיליון וחצי יהודים נרצחו בבורות במסע הרצח הזה, המכונה "השואה בכדורים", ואינספור עיירות נחרבו. זאת, כביכול, אחת מהן.
"שטטל" - הכתיב חסר במכוון - שפתח בשבוע שעבר במרכז אניס בתל אביב את פסטיבל Ukraine Aviv, הוא סרט עקשני: כמעט כולו בשחור-לבן, מצולם בשוט אחד ארוך, והוא מתרחש כולו ביידיש, בעיירה משוחזרת שהוקמה במיוחד עבור ההפקה ביער באזור קייב וכעת משמשת כמוזיאון (שבינתיים הספיק להיפגע מהפצצה רוסית). נתוני הפתיחה האלה עשויים להרתיע, אבל מדובר בסרט ידידותי יותר מכפי שהתיאור הזה מרמז.
הסרט, בבימויו של אדי וולטר שגם כתב אותו יחד עם שמואל פישלר, הוקרן בשנתיים האחרונות בשלל פסטיבלים ועלה לאקרנים באוקראינה באוקטובר האחרון, אך בשלב זה טרם נרכש להפצה בישראל. לפיכך, הקרנת הבכורה של הסרט בישראל במסגרת הפסטיבל סיפקה הזדמנות נדירה למדי לצפות בסרט, שעל פניו, למרות שהוא דורש לא מעט מהצופה, עשוי לעניין ישראלים לא מעטים.
במרכז העלילה עיירה יהודית טיפוסית, חסרת שם, במערב גליציה, והזמן: יום שישי, יוני 1941. בקרוב מאוד יפלשו הנאצים, אך גיבורינו אינם יודעים זאת, וממשיכים בחייהם. העלילה הבסיסית היא רומנטית: הדמות הראשית היא מנדל (משה לובל הכריזמטי), צעיר מוכשר וחכם אך מתוסבך, שחוזר על העיירה בה גדל ברגשות טעונים. שנתיים אחרי שעזב לקייב להתחיל קריירה כקולנוען, הוא שב כדי לקחת איתו את אהובתו, יונה (אניסיה סטסביץ'), בתו של רב העיירה, שאמורה להתחתן בעוד כמה ימים עם יריבו המר של מנדל מימים ימימה, פולי הקנאי וגס הרוח (אנטואן מילה), בן הקצב, שהפך בינתיים למנהיג החסידים בעיירה. השניים מתעמתים לא רק סביב העלמה הצעירה, אלא - יחד עם דמויות נוספות - על שלל תפיסות עולם מתנגשות, מדרך ארץ ועד עבודה מול לימוד תורה, התבוללות מול התבדלות, קהילתיות מול אינדיבידואליזם, האנטישמיות, הציונות וכן הלאה. במובנים מסוימים זה עולם אחר לחלוטין, ובאחרים - נדמה שמעט מאוד השתנה בשיחה הפנים-יהודית.
כך או כך, הגיבורה האמיתית של הסרט היא העיירה עצמה על כל הפולקלור שבה, מהשוק לבית הכנסת, כשאנחנו נחשפים במסע מרהיב דרך עיניו של מנדל אל שלל דמויות ארכיטיפיות, שכמו לקוחות מספריהם של מנדלי מוכר ספרים ושלום עליכם: הרב, שוטה הכפר, השוחט שאיבד את הסכין ורואה בכך סימן משמיים שלא ישחט עוד בעלי חיים, ועוד. למרות שפע היידישקייט (והפסקול היוצא מן הכלל), חשוב לציין שזהו אינו דימוי נוסטלגי ולא נעשית כאן אידיאליזציה של העיירה, והיצירה מביטה עליה באופן מורכב: המתחים הפנים-קהילתיים, חוסר היכולת להתמודד עם העולם המודרני, השובניזם, צרות האופקים - כל אלה נוכחים כאן באופן ביקורתי. ומצד שני, הקהילה המוצגת מלאת גוונים: מחסידים ועד לקומוניסטים, והרבה יהודים שבאמצע. מסתתרת שם, כלפי מנדל שכפר ויצא לתרבות רעה בעקבות טראומה משפחתית מעצבת (את אמו מגלמת הזמרת הישראלית אמילי קרפל, בתפקיד טראגי) - גם לא מעט אהבה וחסד נעורים. המתח בין שני הקצוות האלה הוא גם המתח בין העבר להווה: בין הסצינות משתלבים בפריים פלאשבקים מהעבר, שלפתע מוצגים בצבע. כך, מול הילדות התמימה ניצב הווה אפור וקודר.
האזינו לאמילי קרפל שרה, מתוך הסרט
זהו סרט תיאטרלי מאוד, פיוטי בדרכו ועם לא מעט פאתוס וגם כמה קלישאות, שבו העלילה נעה משיחה לשיחה ומהתרחשות להתרחשות, והכול מאוד אינטנסיבי. ולמרות שלפרקים הוא מרגיש כמו עיבוד קולנועי למחזה או סיפור ישן-נושן, הוא מלא באהבה למסך הגדול. זה בא לידי ביטוי לא רק בשלל האמצעים הטכניים שמעצבים אותו, אלא גם בדיאלוגים עצמם. בין היתר, מנדל ורב העיירה מנהלים שיחה ארוכה על הסרט "טרזן", ועל הדמיון שבין סיפורי החכמים לסיפורים מודרניים שהקולנוע יכול לספר. מנדל גם מספר על "הרב" שפגש בקייב - הבמאי הסובייטי המהולל מארק דונסקוי. זו קריצה מעניינת: שנים ספורות אחרי עלילת "שטטל", יביים דונסקוי את "הבלתי נכנעים", אחד מסרטי השואה הראשונים אי פעם, והראשון להציג סצינה המתארת רצח של יהודי עיירה במזרח אירופה על ידי הנאצים.
מה שמביא אותנו אל סופו של הסרט, הידוע מראש. אף שרמזים לעתיד לבוא משובצים לכל אורכו של "שטטל", בדקות האחרונות שלו האימה פולשת פנימה במלוא אכזריותה. עדיין בשוט אחד, שמיטיב לתפוס את הכאוס הנורא של טבח, העיירה השקועה עוד בדמדומי הבוקר מתעוררת למסע רצח חסר רחמים והבחנה, שלא מבדיל בין תלמידי חכמים וכאלה שנשבעו אמונים לסוציאליזם. זו סצינה קצרה (ונדירה למדי: רק לעתים רחוקות הקולנוע נוגע באגף הזה של שואת העם היהודי, להבדיל מהסרטים הרבים-יחסית על המחנות, למשל), אך היא מותירה רושם כבד מאוד, שאיתו מסיימים הצופים את הסרט. כך מצליח הסרט לתאר מהלך חיים של קהילה, וגם את רגע מותה, ואת כל מה שאיבדנו באותו הרגע.