"אני מאוד רוצה ילדים, אבל יש פחד עצום להביא ילדים למדינה הזאת"

אף ישראלי לא ישכח לעולם איפה הוא היה בבוקר של ה-7 באוקטובר 2023. זו קלישאה, אבל זה נכון. באותם רגעים, בהם המדינה שלנו שינתה את פניה כנראה לתמיד, השחקנית גילי איצקוביץ' עשור הייתה בעננים. תרתי משמע. חמש דקות לפני חצות היא המריאה ללוס אנג'לס, במטרה להגשים את החלום הגדול ביותר שלה: להפוך לשחקנית בינלאומית. במשך שנתיים היא למדה אנגלית בקדחתנות ועבדה על המבטא שלה מדי יום, עד שמצאה את הביטחון לצאת ולהגשים את החלום לעבוד בארה"ב. היא נסעה לחודש, במטרה ללמוד אצל שתיים מהמאסטריות הגדולות בהוליווד לאימון שחקנים, ולנסות למצוא ייצוג מקומי. היא הייתה מנותקת לחלוטין בזמן שישראל הותקפה. כמעט 20 שעות של טיסות וקונקשנים. בלי גישה לאינטרנט, בלי שמץ של מושג על האזעקות שהופעלו בביתה. בלי לדעת על הטבח שמתחולל בעוטף.

איצקוביץ' הגיעה לעיר המלאכים בלי חבילת גלישה, ולכן המשיכה להיות מנותקת מהחדשות בארץ, ובכלל. במשך שעות לא הייתה לה גישה לשלושת ה"וו" - וואלה, ווינט, וואטסאפ. בשלב כלשהו היא דיברה עם בעלה, אסף עשור, שאמר לה ש"קורה משהו בישראל" אבל הסתיר ממנה את ממדי האירוע כדי לתת לה להתמקם בעיר לפני שהמציאות תנחת עליה. לבסוף, כפי שתכננה מראש, היא נכנסה לחנות סלולר כדי לרכוש כרטיס סים מקומי. המוכר היהודי שאל אותה מאיפה היא הגיעה, והיא סיפרה בגאווה: ישראל. המוכר ביקש לנחם אותה ולדרוש בשלום משפחתה, אבל לא היה לה מושג על מה הוא מדבר. עוד לפני שהספיקה להתקין את הסים היא כבר שמעה בעל פה על כל הזוועות שהיו ידועות לנו באותו יום ארור.

"אני מוצאת את עצמי בחנות טלפונים עם מוכר יהודי אמריקני, ושנינו בוכים את החיים שלנו באמצע החנות. זה היה נורא", מספרת איצקוביץ' בריאיון לוואלה תרבות. "שאלתי את עצמי איך אני עולה על טיסה וחוזרת לארץ והאמת היא שהייתי פשוט מותשת אחרי כל הטיסות והקונקשנים. החלטתי שאני אחזור לארץ למחרת. ואסף, בעלי, אמר לי 'בבקשה אל תחזרי. אני מכיר אותך, את תתגייסי למילואים מחר אם תחזרי לארץ. את דאגה אחת פחות כשאת שם. טסת בשביל להגשים חלום, עבדת כל כך הרבה זמן בשביל הדבר הזה, תהיי שם'. ונשארתי".

היית בעצם בלוס אנג'לס בחמשת השבועות הראשונים של המלחמה. איך זה הרגיש לראות את מה שקרה כאן מבחוץ?

"מזעזע. רגשות אשמה נורא גדולים. חברים טובים שלי התגייסו להילחם בעזה והייתי בקשר יומיומי איתם להבין מה קורה. כל בוקר כשקמים מתחילים בוואלה, בווינט ובמאקו ובלקרוא ולהבין מה המצב שקורה במדינה ולהבין ולהרגיש מאוד אשמה שאת נמצאת שם. קיבלתי החלטה קרה והזכרתי לעצמי שלא באתי ליהנות. באתי לעבוד. כל אטרקציה שתכננתי לעשות, כל דבר שחיפשתי לעשות שהוא כיפי - חוזל"ש לחלוטין. זה לא פתר את רגשות האשמה. את רוצה להיות בארץ. עם האנשים ועם העם ועם הצבא, ואת רוצה להיכנס לעזה עם אפוד קרמי ונשק".

מיד עם חזרתה לארץ איצקוביץ' התגייסה למילואים בחיל הטכנולוגיה והאחזקה (לשעבר חיל חימוש), שם גם שירתה כקצינה בסדיר. הפעם היא גויסה לתפקיד חדש שמטרתו "להראות את החשיבות של החיל במלחמה". היא עשתה את התפקיד הזה במשך ארבעה חודשים. גם עמוד האינסטגרם הפרטי שלה התחיל להתמלא בסרטונים שמסבירים את האמת הפשוטה: בלי חיל החימוש צה"ל לא יכול להילחם.

"אנשים מסרבים בבקו"ם להגיע לחיל כי הם לא מבינים את החשיבות", מספרת איצקוביץ', "הם לא מבינים שבלעדינו המלחמה לא מתקדמת. למשל, טנק. קח כלי ספציפי שנפגע עכשיו בשטח - הוא כלי אחד פחות שיש ללוחמים שלנו. כל פעם שאנחנו מתקנים ומחזירים אותו לשטח, אנחנו מכפיל כוח. החזרנו טנק ארבע פעמים? זה כמו ארבעה טנקים. וזה נכון לגבי כל כלי שקיים. אי אפשר לזוז בלי החיל הזה"

"אז התגייסתי לעשות משהו שהוא בין דוברות ליחסי ציבור, דיגיטל ואסטרטגיה. זה מה שעשיתי במשך ארבעה חודשים מהבוקר ועד הלילה, והסיבה שהשתחררתי היא כי הסברתי שזאת ההזדמנות היחידה שלי ושל בעלי לטוס לירח הדבש שלנו. התחתנו לפני שנה וחצי אבל בגלל כל מיני נסיבות זה עדיין לא קרה ואני חולמת לטוס לתאילנד. אמרו לי 'טוסי, תחזרי, ונגייס אותך שוב'". ואכן, ממש בזמן הריאיון, שנערך יום אחרי שחזרה ארצה מתאילנד, היא קיבלה טלפון מהמפקד שלה, שביקש ממנה לחזור לסבב נוסף.

המפגש הראשוני שלי עם גילי איצקוביץ' עשור הרגיש כאילו נלקח מתוך סרט של דיסני. השמיים הקודרים התבהרו לפתע כשהשחקנית הטבעונית נכנסה לבית הקפה "מיכלאנג'לו". הגשם שהרטיב את הסימטאות של יפו הפסיק. ציפורים החלו לצייץ. כלב שישב בחוץ החליט להגיע ולהניח על רגליה את הראש בלי הזמנה. היא לא התרגשה מזה, כאילו זה עניין שבשגרה בשבילה. אני מציג את עצמי והעיניים שלה קורנות, כאילו אנחנו מכירים שנים. היא שוברת את הקרח, למרות שהוא ממילא נמס מהחיוך שלה. זו לא נקודה טובה להתחלת ריאיון. המראיין לא אמור להיות מוקסם מהמרואיינת שלו. אני מזכיר לעצמי שהיא שחקנית, ואפילו שחקנית טובה, אז לא כדאי לי להתרגש מהחביבות שהיא בוחרת לשדר. יכול להיות שהיא בתפקיד עכשיו. מצד שני, אני סומך על האינטואיציה של הכלב, שבינתיים כבר נרדם למרגלותיה.

על המסך היא גילמה דמויות גדולות מהחיים. אם זו קירקי בעלת הכוחות העל טבעיים ב"כדברא", מותק שלי מרדכי ב"מותק בול באמצע" שהופכת מכוכבת ריאליטי לחברת כנסת, או אילנה ברקוביץ' האיקונית ב"שנות הירח". במציאות, איצקוביץ' מתעקשת לשמור על חזות של נורמליות. בלי מניירות של דיווה, בלי פוזות. בסרטה החדש "קרב אוויר" היא מגלמת את גליה, ע' קמב"ץ בטייסת שמובילה את מבצע מוקד שפתח את מלחמת ששת הימים, ובו היא נראית הכי דומה לפרסונה האמיתית שלה, בטח אחרי שהשתחררה מ-120 ימי מילואים פעילים במלחמה.

אני שומע על הסרט "קרב אוויר" של רועי הורנשטיין כבר שנים. מירי רגב עשתה עליו סיבוב עם כותרות פופוליסטיות נגד שמאלנים עוד לפני שצילמו ממנו פריים אחד. אני מודה שהגעתי לסרט קצת בחשש. חשבתי שהוא הולך להיות מאוד מלחמתי, מאצ'ואי ופטריוטי. בסוף זה "אהבה בשחקים" גרסת ששת הימים.

"זה נכון שהמלחמה עצמה זניחה בסרט, אבל יש המון קרבות אוויר. יש המון צילומים באוויר. וזה מה שמטורף, אגב, כי אין תקציב בישראל לעשות כל כך הרבה רגעים שדורשים כל כך הרבה אפקטים".

הפרמיירה החגיגית של הסרט המלחמתי התקיימה ב-7 באפריל, היום בו ציינו חצי שנה להתקפה הנוראית ביותר על ישראל. זה הורגש בהקרנה?

"מאוד. כולם ניגשים ושואלים באופן אוטומטי: 'מה נשמע? מה שלומך?', כי זאת השאלה הטריוויאלית שרגילים לשאול. ואני מצאתי את עצמי עונה לכולם שזה נורא מוזר ומורכב להיות כאן בתאריך הזה. כל 7 לכל חודש זה תאריך שהוא מוזר וקשה מאז השבעה באוקטובר. כשראיתי את ההזמנה להקרנה חשבתי: 'מה הם חושבים לעצמם?'. זה תמיד שם, ואתה רואה שלאנשים קשה לשמוח. אנשים מרגישים לא נעים לחיות. זה פשוט משהו שמלווה אותנו כל הזמן. המון רגשי אשמה. אבל בסופו של דבר התשובה שלי היא שאני יודעת שאנשים נלחמים עכשיו בעזה בשביל שאנחנו נוכל לחיות, בשביל שהמדינה הזאת תוכל להתקיים, בשביל שאירועים כאלה יקרו. והדבר היחיד שאני מצפה זה שהסרט הזה איכשהו ירים את המורל. אנשים יראו את זה ויגידו לעצמם: אה, יש לנו צבא חזק".

ליתר דיוק הם יראו שהיה לנו צבא חזק, הסרט בכל זאת מדבר על 1967 בסופו של דבר, אז צה"ל ידע להכניע שלוש מדינות אויב בשלושה ימים. ב-7 באוקטובר האמונה הזאת בצבא חטפה כאפה.

"זה 67' אבל אני רוצה להאמין שזה יגרום לאנשים להאמין שוב בביטחון של המדינה שלנו. יש לנו צבא חזק. יש לנו אנשים מאוד טובים שנמצאים שם. אני לא יודעת לדבר על ההנהגה ומה שנמצא מלמעלה. בסוף, כשאנחנו מדברים על 'צבא חזק' אנחנו מדברים על מי שמקבל את ההחלטות מלמעלה, והאם הוא מקבל החלטות נכונות. אני לא יודעת לגבי זה, אני יודעת לגבי האנשים. אלה שנמצאים בסוף בשדה הקרב, ואלה שתומכים בהם ונמצאים בעורף - אלה אנשים שרוצים לשמור על המדינה ועושים את כל מה שהם יכולים בשביל שאנחנו נוכל לחיות. עליהם אני סומכת, על הפרט בתוך הצבא".

יש הרבה גישות שונות כשזה נוגע למשחק בכלל, ולמשחק מול מצלמה בפרט. מוכרת במיוחד היא שיטת המשחק המתודי (מוכרת פשוט גם בתור "השיטה"), שפותחה על ידי לי סטרסברג וסטלה אדלר, שבעצמה היא שכלול של "שיטת סטניסלבסקי" שפותחה בתחילת המאה הקודמת בתיאטרון הרוסי. המאה ה-21 הציגה שכלול מודרני יותר לשיטות המסורתיות, עם יציאת הספר "כוחו של השחקן" של המורה למשחק איוואנה צ'בק. הספר, שהציג את "שיטת צ'בק למשחק" הפך לרב מכר, ולתנ"ך של לא מעט שחקנים כמו בראד פיט, שרליז ת'רון, ג'ים קארי, גארי שנדלינג ועוד. לאחר שזכתה בפרס האוסקר על תפקידה בסרט "מונסטר בול", האלי ברי הקדישה את הזכייה לצ'בק, אותה היא הגדירה כמנטורית שלה. באוקטובר 2023 לרשימה המכובדת הזאת של תלמידים (שכוללת גם את ביונסה!) נכנסה גילי איצקוביץ' עשור בת ה-29.

זה יהיה בלתי אפשרי לסכם בקצרה את השיטה או את הספר (שאגב, תורגם לעברית עם אחרית דבר של רונית אלקבץ המנוחה), אבל אפשר להגיד שבין השאר השיטה מנסה לייצר קשר בין הרגש האישי של השחקן או השחקנית לבין הדמויות. זה מעניין במיוחד במקרה של איצקוביץ', שאבחנה את עצמה כ-HSP ("אדם רגיש מאוד"). להבנתה היא נולדה עם רגישות גבוהה בעיבוד החושי, ברמה שאפילו קשה לה ללבוש ג'ינס ("זה בד שמאוד לא נעים לי כי אני מרגישה אותו"). כבר בתחילת הקשר הרומנטי שלה עם בעלה לעתיד היא הבהירה לו שאין לו מה להתרגש מכך שהיא בוכה. "זה הסוד שלנו. הוא לא מתרגש ממני", היא מסבירה.

מה זאת אומרת, את בוכה והוא לא יעשה כלום?

"לא. ביום הראשון שהכרנו והוא ראה אותי בוכה אמרתי לו 'תתנהג כאילו הכל כרגיל'. אני מרגישה שהסף שלי מאוד נמוך, ובעצם הכל נוגע בו מאוד מהר, אבל זה נפרק ואני חוזרת חזרה לנורמה. אני לא אדם דכאוני, אני אדם רגיש, אז אני יכולה להרגיש מאוד מהר משהו, מאוד חזק, ואז יעברו כמה דקות והוא יחלוף, כמו גל. אם נותנים לזה המון משקל אז זה סתם מכביד את זה".

זה יתרון לשחקנית? כי לא ראיתי אותך בוכה הרבה על המסך.

"מאוד קשה לי לבכות 'און קיו'. מאוד. אני לא יכולה לאלץ את המוח שלי. המוח שלי חכם כל כך. מהרגע שאני מנסה לבכות בכוח, הוא סותם את זה. זה נורא מעניין. המוח שלי פשוט אומר לי: 'למה את משחקת איתי? אני לא מתכוון לבכות עכשיו'. כזה. נורא קשה לי לבכות ברגע. כשיש אודישן שצריך לבכות בו אני מבינה שאני לא אקבל את זה. על הסט אני אגרום לזה לקרות. על הסט אני אהרוג את עצמי רגשית ואני אבכה, אבל אני לא מצליחה לעשות את זה באודישן אף פעם וזה מבאס אותי נורא".

גם במהלך הריאיון נספרו כמה רגעים כאלה, כשהשיא הגיע כשנושא החטופים בעזה עלה בשיחתנו באופן אורגני. "אני לא מכירה אף חטוף באופן אישי", אומרת איצקוביץ' ועיניה מתמלאות בדמעות, "ואני מרגישה שזה מה שכל כך כואב במדינה שלנו. כולם מרגישים שהם מכירים, כולם מרגישים שהם שם".

דווקא בגלל שאני מזדהה איתך אני מנסה להבין יחד איתך למה הרגישות שלנו דווקא כלפי החטופים ולא, למשל, לחללי צה"ל?

"כי הם חיים שם. כי הם בחיים. כי הם בחיים והם שם. חללי צה"ל זה דבר מאוד כואב, אבל אתה יודע שאתה מגיע למשימה, ולפעמים היא תעלה לך בחיים. אני מכירה נשים שאיבדו את הבעלים שלהן במלחמה הזאת. נשים צעירות בגילי עם ילדים קטנים, וזה שובר את הלב. אבל אני אומרת לעצמי: היא פה עם הילד שלה, עם המשפחה שמקיפה אותה, עם העתיד שלפניה - וזה כואב ושובר את הלב ולא יודע מה הייתי עושה מחר בבוקר אם הייתי היא - אבל יש לה עתיד. וכשאני מסתכלת על החטופים אני מבינה שאין להם עתיד אם המדינה המטומטמת שלנו לא תוציא אותם משם. אין להם עתיד. העובדה הזאת, שאני נמצאת כאן איתך ושותה קפה והם שם - מרסקת אותי".

בסרט "קרב אוויר" איצקוביץ' מגלמת את גליה, קצינה מבצעית שאמנם מתפקדת כפונקציה חשובה במהלך המלחמה, אך הגברים "הטובים לטיס" שמסביבה עדיין מתייחסים אליה בזלזול כאישה, כולל הערה מכוערת מצד המב"ס שמבקש ממנה להכין לו קפה. בחיים האמיתיים היא שירתה כקצינת חימוש בגדוד שריון 532, ולמרות שעברו עשרות שנים מהתקופה בה מתרחש הסרט, היא הרגישה לא פעם את אותו שוביניזם על בשרה.

"צה"ל התקדם מאז 1967 מהבחינה הזאת, אבל אני כן אגיד שספציפית בתפקיד שאני עשיתי בצבא יש הסתכלות אחרת על בנות. זה חיל של גברים. כשאתה מגיע לחיל חימוש אתה מגיע למקום שנשלט על ידי גברים ושאישה צריכה להוכיח את עצמה כמישהי שיכולה לעשות את מה שגברים יכולים לעשות. זה חיל שמתקנים, וגוררים ומחלצים וגריז על הידיים ושמן על המדים ומלוכלך… ולי היה נורא חשוב להיות האישה החזקה הזאת העוצמתית הזאת שממש לא מעניין אותה אם היא מתלכלכת או לא ורוצה לחלץ את הרכב שתקוע בבוץ העמוק. אגב, הייתי 15 קילו יותר מהיום, הייתי הרבה יותר מאסיבית. זאת האמת".

מאיפה הגיע האידיאל הזה של האישה החזקה שיכולה לעשות כל מה שגברים עושים, זה מהבית?

"אמא שלי היא אישה מאוד חזקה. היא הייתה קצינה בצבא, וכשהיא השתחררה היא נכנסה לשירות בתי הסוהר והיא התקדמה בשב"ס ועשתה המון תפקידים שנשים עשו בפעם הראשונה. הייתה מפקדת האגף הראשונה בישראל, והייתה מפקדת כלא אופק כשאני הייתי נערה. היא הייתה אישה מאוד מפחידה בשבילי כשהייתי צעירה. והיום, אחרי שהיא יצאה לפנסיה, אמא שלי היא רוקחת טבעית".

טוב, בכל זאת אתן מפרדס חנה.

"בדיוק. אבל בזכותה היה לי חשוב להיות אישה חזקה. אני כן אגיד שלא הרגשתי בשירות שסומכים עליי בעיניים עצומות. היו מעדיפים לשלוח גבר במקומי, ושכל פעם מחדש הייתי צריכה להוכיח את עצמי שאני יכולה לעשות את העבודה. והיו הערות. הערות על משקל, הערות על נראות, הערות על לכלוך. אף אחד לא היה מעיר לגברים אם הם היו מלוכלכים, אבל לאישה היו מעירים. 'למה את לא מחליפה למדים נקיים יותר?'. אז זה כן משהו שהוא לא קרוב למה שקרה במלחמת ששת הימים, אבל הוא משהו שנלחמים בו עד היום".

האמת שגם הסרט די סטרילי, קוראים לחיילת 'מיידלע', אבל אין הטרדות מיניות למשל.

"הן ירדו בעריכה!".

באמת? מה היה?

"יש סצנה שאני נכנסת למשרד של מאור שוויצר [שמגלם את מפקד הטייסת בסרט - ע"ס], ומראה לו ספר, וכשאני יוצאת החוצה הוא מסתכל לי על התחת וזורק לי הערה על התחת, ואז אני מתעצבנת ויוצאת".

גם בסרט את מתעצבנת ויוצאת בסצנה הזאת, פשוט בלי הערה על התחת.

"נכון. אבל כל מיני רגעים כאלה שהם מטרידים יותר בסופו של דבר ירדו בעריכה".

בהמשך השיחה על הסרט, איצקוביץ' עצמה מאבחנת שהסרט עושה משהו שבקולנוע ובטלוויזיה של ימינו כמעט לא עושים, וזה להציב קאסט שמורכב רק משחקנים טובי מראה. זה לא רק הליהוק של השחקנים הראשיים - מאור שוויצר, דניאל ליטמן, ליהי קורונובסקי ואיצקוביץ' עצמה - אלא גם העובדה שכולם נראים מעולה גם כשהם מתעוררים באמצע הלילה כדי לצאת למלחמה, הנשים תמיד מדוגמות עם כומתה על הראש, ויש זמן גם למתח מיני בין כל המשימות, הקרבות והנפגעים. מהשיחה הזאת נפלטת לאיצקוביץ' אמת מפתיעה כשהיא אומרת: "כשאני מסתכלת על דניאל ליטמן בסרט אני אומרת 'וואו, הוא חתיך באופן קיצוני' אבל כשאני מסתכלת על עצמי אני לא רואה את עצמי באופן הזה. בכלל לא".

את לא רואה את עצמך כאישה יפה?

"אני לא רואה את עצמי כאישה יפה במיוחד. לא. חד משמעית לא. לכל אחת יש את האישיוז שלה, ודווקא זה מרגיש לי כמשהו מחליש לומר בתור מישהי שמאוד מנסה לחזק ולהעצים נשים - אבל הייתי עכשיו עם בעלי בתאילנד, והוא צילם אותי בבריכה שלנו כמה תמונות ואני מסתכלת על התמונות ואמרתי לו: 'אני לא מאמינה שיש לי כל כך הרבה צלוליט'. אני לא יכולה להאמין לזה. זה לא שאני שמנה, זה לא שאני ענקית, לא שיש בזה משהו רע, זה פשוט לא מה שאני. אבל יש לי גנים מורכבים".

ממש לא התכוונתי שנדבר על המראה החיצוני שלך בריאיון, אבל אם כבר פתחת את זה, אז אני חושב שזה דווקא הפוך. לדוגמה, כתבתי בזמנו ביקורת מאוד חיובית על "מותק בול באמצע", וספציפית על המשחק שלך, אבל אני מודה שבפרקים הראשונים חשבתי שאת ליהוק לא מתאים לתפקיד הראשי. חשבתי שהיו צריכים להביא שחקנית אחרת, לא יודע מי…

"מישהי פחות יפה".

את מבינה? יכול להיות שאת מאוד חכמה, יכול להיות שאת מדענית אטום, אבל כשמביטים בך בפעם הראשונה על המסך קודם כל רואים אישה יפה. את מרגישה שזה מנע ממך תפקידים?

"חד משמעית. אני יודעת. יש אודישנים מסוימים שהסוכנת שלי אומרת לי: 'את יכולה לגשת לאודישן אבל ממש אמרו לי שהם מחפשים אנשים רגילים למראה'. זה משגע אותי. אני מרגישה רגילה למראה לגמרי. תעשו איתי מה שאתם רוצים. באמת. וזה מבאס אותי. יש לי המון חברות שמקבלות אודישנים וכתוב בטייטל 'אישה רגילה למראה, נורמטיבית, יכולה להיראות כמו האישה שעוברת מולי ברחוב בכל רגע נתון' והן נורא נעלבות. ואני מרגישה שאני כל הליהוקים האלה שמחפשים היום. אנשים מסתכלים על נשים יפות יותר וגברים יפים יותר והם אומרים לעצמם: אנשים לא יאמינו לזה. אנשים לא יכולים לקבל שלאדם יפה יהיו קשיים בחיים".

את חושבת שזה גם פוגע בהערכה המקצועית אלייך? שאנשים חושבים שהתפקידים שקיבלת הם בגלל שחיפשו אישה יפה ובגלל זה השגת אותם?

"אני חושבת שכל בנאדם שמגדירים אותו כבנאדם יפה, כל מה שהוא משיג בחיים יגידו שהיה לו קל יותר להשיג אותם בגלל איך שהוא נראה".

ואת מרגישה שזה נכון לגבייך?

"אני לא יודעת אם זה באמת פתח לי דלתות מאוד מסוימות, כי זה לא שהתקדמתי לתפקידים שדורשים מראה מסוים. לפעמים צריכים דוגמנית שתגלם תפקיד של דוגמנית, וזה לא המקרה של התפקידים שלי".

אני אשאל אחרת: אם היית "אישה רגילה למראה", כפי שזה מוגדר בתעשייה, היית אולי מוערכת יותר? מקבלת יותר תפקידים? זוכה ביותר פרסים?

"אני לא יודעת לענות על השאלה הזאת ואולי בגלל זה אני מתחמקת מזה פעם אחרי פעם".

אני לא סתם מתעקש על זה. לטעמי האישי, בראד פיט הוא אחד השחקנים הכי טובים בהוליווד של 30 השנים האחרונות, אבל כשאנשים מדברים על בראד פיט הם ישר חושבים על גבר יפה, לא על שחקן מוערך עם מנעד רחב בטירוף שעשה תפקידים מדהימים. זו מחלה הוליוודית או שאת מרגישה שזה קיים גם בישראל?

"אני חושבת שאם מישהו נתפס כיפה במיוחד אז פחות מעריכים אותו על כל יכולת אחרת שלו. אני לא מדברת על עצמי בשום שלב בהקשר הזה, כי אני לא חושבת שעשיתי איזה משהו בקריירה שלי, בשום שלב בדרך, שהוא בגלל יופי. אני לא חושבת שיש איזשהו תפקיד שלקחו אותי בגלל שאני יפה. אם כבר, אני חושבת שזה תמיד היה 'למרות'. אם יחפשו מישהי עכשיו שאמורה להיות יפה במיוחד, סקסית במיוחד, אני לא חושבת שיבחרו בי. אני חושבת שיבחרו ביעל שלביה או בעומר נודלמן. יבחרו בבנות שיש משהו באישיות שלהן שמקרין 'כמה אני יפה'. זאת לא אני. אני לא חושבת שאני מכוערת. אני חושבת שאני סבבה והכל. אבל אני לעולם לא אוכל לדגמן".

למה לא?

"כי אין לי את הגוף לזה. אם את דוגמנית את צריכה להיות רזה ויפה וגבוהה. אבל אני לא מספיק רזה בשביל להיות דוגמנית וגם אין לי את מבנה הגוף הנכון. ברגע שירצו עכשיו לקבל מישהי שצריכה לעשות חצי המסצנות שלה על עמוד או חצי מהסצנות שלה בביקיני, לא יבחרו בי. ואני בסדר גמור עם זה. אני יודעת את זה".

אלא אם כן יחפשו את המישהי הרגילה על עמוד או בביקיני.

"אבל אז אני מתנגשת. כי אני רגילה בגוף וטוענים שאני יפה בפנים. אני לא מספיק רגילה, ולא מספיק יפה כי אני לא מספיק חטובה ורזה. אני נמצאת באיזה קונפליקט התאמות לתפקידים".

אוקיי, אז את לא יודעת שאת יפה - אבל את לפחות יודעת שאת מצחיקה? ראיתי אותך בכמה מערכונים עם ליאור שליין ב"רלוונט" והופתעתי מכמה הסאטירה הדי אגרסיבית שלו יוצאת ממך בחינניות וטבעיות. הומור זה תחום שמושך אותך?

"מאוד! זה התחיל כשהייתי מצליחה להצחיק את שמואל הספרי בסצנות של 'מותק בול באמצע'. אז קלטתי שאמנם אין לי הבנה מוזיקלית, אבל יש לי הבנה קומית. אני יודעת מה מצחיק, ואיפה המצחיק, וגם חושבת שאני יודעת איך לגעת בזה באופן עדין ולא לוחץ".

מצד שני, רלוונט זה ערוץ מאוד מזוהה פוליטית, ולא עם הצד הימני. זה משהו שחוששים ממנו, להיצבע פוליטית?

"מי שצופה ב'רלוונט' חושב אולי שמה שאני אומרת זה מה שאני מאמינה בו, אבל מבחינתי אני יוצאת מנקודת הנחה שאין לי ביקורת אישית כגילי על שום דבר שאני הולכת להגיד. העובדה היא שאני מקבלת את הטקסט דקה לפני שאני עושה אותו. מבחינתי אני משחקת עכשיו".

כן, אבל את משחקת את גילי. קוראים לך "כתבתנו גילי איצקוביץ'".

"אז זה רגע מאוד טוב בריאיון שלנו לבוא ולהגיד שאני לא מסכימה עם כל מה שאני אומרת ב'רלוונט'. ממש ממש לא. אני לא יודעת אפילו איפה אני מגדירה את עצמי בסקאלה הפוליטית כי אני מרגישה שימין ושמאל מזמן נעלם. זה נהיה מחנות של פוליטיקאים מסויימים ולא מחנות שבאמת מתקשרות לאמונות ואידיאולוגיה. אני בנאדם נורא ציוני, ואמרתי כבר כמה הצבא נורא חשוב לי, ואני מרגישה שזה אמור למקם אותי מאוד בימין".

לאו דווקא, גם שמאלנים אוהבים את הצבא ומגדירים את עצמם כציונים.

"נכון, נכון. בשורה התחתונה אני לא מסכימה עם כל מה שאני אומרת, והקונספט עם ליאור שליין זה שאם אני באה ואומרת לו: 'אני לא אוהבת את השורה הזאת, אני יכולה להחליף אותה?', הוא כנראה יעיף אותי משם".

אה וואו, חשבתי שהמשפט הזה ייגמר אחרת לגמרי.

"לא, לא, הדבר הכי חשוב לליאור שליין זה שאף אחד לא יצנזר את מה שהוא רוצה לומר. אני באה להיות מבצעת בתוך הדבר הזה".

לכל אחד יש קו אדום. אין שום דבר שלא תצחקי עליו?

"אני חושבת שכבדיחה, הוא כל הזמן צוחק על טבעונים. אתה יודע כמה פעמים צחקתי על טבעונים? אז אני צוחקת על טבעונים גם. אני חייבת להגיד שהדבר היחיד שאני כנראה אשים לו קו אדום היום זה אם יגיד דברים לא לגיטימיים לגבי החטופים. זה הקו האדום היחיד בחיים שלי. תן לי לעמוד אצל ליאור שליין ולהגיד: 'בואו נאכל בשר, אני מתה על בשר' שזה מנוגד לכל עיקרון בסיסי אצלי, רק אל תדבר על החטופים".

בשנה שקדמה למלחמה הייתה כאן מחאה מטורפת, זה נגע לך?

"מאוד. בגלל הרגישות שלי קשה לי מאוד להגיע פיזית להפגנות. זה משהו שהוא מאוד קשה לי. הגעתי למחאות, אבל לא בכמות שמרגישה לי נכונה. אני מרגישה שאני צריכה להיות שם כל מוצ"ש".

את מדברת על ההפגנות הנוכחיות של משפחות החטופים, או להפגנות נגד ההפיכה המשפטית?

"גם וגם. אבל זה דבר שגובה ממני המון, פיזית ונפשית. כמעט תמיד הדרך שלי להציג את הדעה שלי היא ברשתות החברתיות. זה למשל משהו שחשוב לי לפרסם ברשתות".

שר השיכון והבינוי יצחק גולדקנופף עורר קצת זעם כשאמר "למי רע פה?" בזמן שיש 136 חטופים בעזה ועוד עשרות אלפי ישראלים שנעקרו מבתיהם. אז אני לא שואל אותך על ההווה כי נראה לי שהתשובה ברורה, אבל איך את רואה את העתיד של המדינה?

"מאוד מפחיד להביא לפה ילדים. אסף ואני רוצים להביא ילדים מן הסתם. אנחנו נשואים עוד מעט שנתיים. אני עוד רגע בת 30. אנחנו רוצים ילדים".

הבטחתי לך לפני הריאיון שאני לא אשאל אותך אם את רוצה ילדים.

"אתה לא שאלת, אני אומרת לבד - אני מאוד רוצה ילדים, ואני מרגילה את אסף לרעיון שגם הוא ירצה ילדים בקרוב. אבל מבחינתי יש פחד עצום להביא ילדים למדינה הזאת. אני לא יודעת לתוך מה הם יגדלו. אין לי ביטחון בממשלה הזאת. אין לי ביטחון במציאות של היום. אגב, אני גם לא יודעת להגיד לך מי יחליף את ביבי. זה לא שאני אומרת שאין לי ביטחון בממשלה הזאת ויש לי ביטחון ב'איקס'. אין לי ביטחון באף אחד וזה מה שמפחיד במדינה הזאת. אני לא יודעת על מי לסמוך. אין לי אופק להסתכל אליו ולהגיד: 'אז יהיה בסדר'. זה מה שמפחיד. סבא שלי הוא ניצול שואה בן 94, ומה שאני חושבת שהוא היה רוצה שאני אעשה זה ללכת לפוליטיקה. אנחנו רוצים אנשים טובים בפוליטיקה".

כמו מותק שלי מרדכי.

"כן! בדיוק. אנשים טובים שמסתכלים על המדינה הזאת ואומרים קודם כל אני רוצה לשקם את המדינה הזאת ואני רוצה להפוך אותה למקום שטוב לחיות בו ואפשר להביא בו ילדים. החלק הטוב בדור שלנו צריך ללכת קודם כל לפוליטיקה. היום הפוליטיקה הוא מקום פשוט מסריח. אנשים לא טובים מגיעים לפוליטיקה. אני לא מסתכלת על המנהיגים שלנו ואני אומרת 'אלה אנשים טובים שאני סומכת על הלב הטוב שלהם' ואני חושבת שאם הייתי פחות אנוכית הייתי הולכת לפוליטיקה".

אולי זה עוד יגיע. אחרי שהיית קצינה ונתת מעצמך במילואים, יגיע הרגע שלך בהוליווד ואז אחרי שתזכי באוסקר תחזרי ותצטרפי לפוליטיקה.

(צוחקת) "לא שוללת".

איפה החלום להיות שחקנית בהוליווד עומד כרגע?

"הוא עדיין בגדר חלום, אבל הצלחתי בתקופה בלוס אנג'לס להשיג לעצמי מנהלת אישית, יהודייה אמריקנית מהממת. מתברר שהיא פנתה להדס מוזס מהסוכנות שלי בארץ וביקשה לקדם שחקנים ישראלים שנמצאים בלוס אנג'לס, דווקא בגלל המצב בארץ. ואז רגע לפני שחזרתי פתאום נקבעה לי פגישה איתה, וסגרתי איתה. הייתה איזו תחושה כזאת שהיא רוצה לעזור לאמנים יהודים להצליח מתוך איזו תחושת שליחות. זה בער לה בעיניים. אז בסוף אני איתה והיא מדהימה והתחלתי לקבל אודישנים"

אבל נגיד ואת מקבלת אודישן וקוראים לך לקולבק ללוס אנג'לס?

"אז טסים. זה עדיין החלום שלי".

אנחנו רואים עכשיו שהוליווד די מפנה את הגב לישראל, ולמרות שיש עדיין המון יהודים בעמדות מפתח התחושה שמצטיירת בתקשורת היא אנטישמית כמעט. את מפחדת שזה יפגע לך בהזדמנויות?

"אנשים אמרו לי 'אל תדברי על השירות הצבאי שלך' כשאת נמצאת בלוס אנג'לס. אני בתחושה הפוכה לגמרי. אני זה מי שאני. הציונות שלי, היהדות שלי, הישראליות שלי - זה אני. ואני רק רוצה לקוות שזה משהו שיפתח לי את הדלת, ומשהו שיקבלו אותו, כי זה לא משהו שאני מתכוונת להסתיר אותו בשום מקום, ואני לא מתכוונת להעלים את זה".