בימים האחרונים האנשים סביבי נראים טרוטי עיניים וב"אנשים סביבי" אני מתייחס כמובן גם לעצמי בכל פעם בה אני מביט במראה. אם אחרי חצי שנה של מציאות שנראית כמו סדרה פוסט-אפוקליפטית בנטפליקס חשבנו שהכל קטן עלינו, במוצ"ש האחרון קיבלנו משהו שנראה בין הבקרוב לבין הפרק הראשון והמותח של מלחמה איזורית. מסתבר שכמאמר הקלישאה הפולנית - תמיד יכול להיות יותר גרוע. מבחינה טלוויזיונית לפחות, רצף שידורי החדשות של מוצ"ש היה זהב, שלא לומר קאלט בהתהוות. ההיסטריה האותנטית שהורגשה על פניהם של אנשי החדשות בשילוב ההתלהבות הקצת קינקית שנראתה על פניהם של הגנרלים שהוזמנו לאולפנים יצרו רצף שידורים שעוד ידובר בו שנים רבות. את כל הנדוניה הזאת קיבלו ב"ארץ נהדרת" ואיתה רק בקשה אחת - תעשו שיהיה קצת מצחיק. אבל מסתבר שהעייפות הלאומית הורגשה היטב גם בחדר הכותבים של "ארץ" והתוכנית אמש הייתה החלשה ביותר שלה מתחילת העונה.
קשה לכעוס על הכותבים של "ארץ נהדרת" שמתמודדים בשנה האחרונה, עוד מימי המהפכה המשטרית, עם מציאות כל כך מופרעת שכמעט בלתי אפשרי לעשות עליה סאטירה כי הכל מתגמד. בכל זאת, יחידת העילית של ההומור הישראלי העכשווי הוכיחה שהיא יכולה למשימה ובתוכניות האחרונות הוציאה לא פעם דמויות ומערכונים שמצליחים להביא אמירה ברורה על המציאות שלנו. זה קרה למשל עם מערכון השופטים של "מאסטר שף", עם החיקוי החדש והמדויק של יוסי כהן (שרון טייכר), ואפילו עם טלי גוטליב של ליאת הר לב שאמנם לא מצליחה להגיע לרמות הטרללת של האישה האמיתית (כי איש לא יכול) אבל עדיין מצליחה להיות אייקונית ובלתי נשכחת.
אמש, בתוכנית פוסט-המתקפה האיראנית, בחרו ב"ארץ" בקו מאופק יחסית והביאו את דמויותיהם של החשודים המיידיים לארוחת סדר פסח מוקדמת. אז כן, הניסיון להסתלבט על יונית לוי, כנראה הסמל המזוהה ביותר עם חדשות 12 ועם חדשות בארץ בכלל, היה חמוד אבל עם בדיחות "אני רצינית יותר מקושמרו" והגילויים שהיא פשוט יודעת הכל, לא פותחים תוכנית. לאורך יתר מדי דקות אתמול "ארץ נהדרת" נראתה כמו השתקפות מדויקת של המציאות ולא תוכנית סאטירה: רצף של ניר דבורי, דובר פיקוד העורף, ביבי ומירי רגב והצמד לא-חמד איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ', לא הביאו שום דבר חדש לשולחן החג. בכלל, אם כבר מדברים על ניר דבורי - אפשר להרגיע קצת עם בדיחות השומן, לא? במיוחד שכמו שקורה לא פעם בתוכנית, דמותו משוחקת על ידי ליאור אשכנזי עם איפור שכולל כמה סנטרים עודפים ולא על ידי שחקן במימדים גדולים יותר. גם עם החיקויים של פיניש לגנרלים איראנים (הפעם היה זה הגנרל בגרי) אפשר להרגיע, במיוחד כשכולם נשמעים אחד לאחד כמו פארוק של יוסף שילוח המנוח רק שאין בהם את הקסם והראשוניות שהיו בחיקויים ההם.
בשונה מהחיקוי השחוק והעייף של דבורי, הפרומואים הבטיחו את יניב ביטון כאיתן בן אליהו, שהיה הכוכב הבלתי מעורער של שידורי המתקפה האיראנית והשחצנות המובנית שלו (כפי שהוצגה גם ב"האחת" בכאן 11) נושאת פוטנציאל קומי בלתי נדלה. לצערי השורש ע.י.פ חזר גם כאן, כאשר ביטון, כהרגלו, סיפק חיקוי מדויק מאוד אבל קיבל טקסט כל כך מצ'עמם עד שהיה יכול לצאת מפיו של בן אליהו עצמו ולא היינו מרגישים בהבדל. כן, שוב אנחנו חוזרים אל אותה הבעיה - המציאות דורשת מהכותבים של "ארץ" להגזים הרבה יותר, הרי מה הטעם בתוכנית סאטירה שמרגישה כמו גרסה שפויה ומהוגנת יותר של המציאות? כנראה בגלל זה נקודות האור של התוכנית הגיעו דווקא מרגעי הנונסנס המוחלט.
בצו שמונה מדומיין נקראו לדגל דמויותיהם של יעקב ורינה (ירון ברלד ושני כהן), זוג הישראלים הכי ישראלים שיש שניסו לטוס לחופשה קטנה בחו"ל וכמו כולנו העדיפו להתחזות לאזרחים ממקום שפוי יותר - מלטה למשל. יעקב ורינה מעולם לא היו כוס התה שלי אבל דווקא אמש משהו בהומור הפיזי שלהם בשילוב עם ההפוגה מהדיבור על הפצצה האיראנית, עבד והצליח להעלות חיוך. השיא של הפרק, ולא בפעם הראשונה העונה, הגיע עם תמיר בר - הכוכב הכי גדול שב"ארץ" לא משתמשים בו מספיק, שנשלח למערכון מצלמה נסתרת וניסה למכור לציבור הישראלי מוצרים שישמשו אותו בזמן מלחמה. הכל עבד במערכון הזה, מהמוזרות הטבעית של בר ועד המוצרים שהוא הציע למבקרי הדוכן שלו בקניון ("רוצים מבחנה עם קורונה? לחזור קצת לימים שפויים יותר").