"מתחרים", "הקרב על אמריקה" ועוד: ארבעה סרטים שכדאי לראות עכשיו (ואחד שלא)

בתקופה כזו, יש סרטים שעצם ההפצה שלהם הוא אירוע מרגש. כזה הוא "הכפתן הכחול" של הבמאית המרוקאית מרים טוזאני, שעולה אצלנו לאקרנים בסוף השבוע. בזמן שסטודנטים יהודים עומדים במרכז ניו יורק וצועקים שצריך למחוק את ישראל מהמפה, קולנוענית ערבייה בונה גשר בינינו לצפון אפריקה. הנה, בכל זאת יש מקום לדיאלוג, ולפעמים התרבות מנצחת את השנאה.

"הכפתן הכחול" מתרחש על רקע עולמם של החייטים במרוקו, ומזכיר גם המורשת המפוארת של היהודים במדינה ואת הקשר שלהם למלאכה העדינה הזו. סאלח בכרי הפלסטיני-ישראלי מגלם את הגיבור, חייט ותיק שאוהב את עבודתו ואוהב את אישתו, אבל כנראה לא נמשך אליה מינית. את זוגתו מגלמת לובנה אזאבל, בלגית-מרוקאית שהופיעה בכמה סרטים ישראלים, למשל "תל אביב על האש". לדינמיקה ביניהם נכנס חייט צעיר שמצטרף לבית העסק שלהם כשולייה, ובמהרה הופך להרבה יותר מזה.

"הכפתן הכחול" הוא סרט מרוקאי ולא הוליוודי, ולכן אינו מתחנף לצופיו. הדרמה הזו נמשכת כמעט שעתיים ומתנהלת בקצב איטי ביותר. אין טעם לחכות לצפייה ביתית - זו מסוג היצירות שחייבים לראות על המסך הגדול, כי על הספה או המיטה יהיה קשה לשמור על ריכוז. מי שיתמסר יקבל קולנוע קצת אחר, שחושף אותנו לתרבות שאנחנו בדרך כלל לא רואים על המסכים אצלנו, מדבר בשפה קולנועית שונה וגם עוסק במיניות, בזהות מינית ובמשולשי אהבה בצורה שונה מן המקובל. כל הכבוד למפיצים, והלוואי שנראה אצלנו עוד הרבה סרטים מרוקאים.

"מתחרים" פתח את פסטיבל ונציה בקיץ האחרון והיה אמור לצאת לאקרנים מיד לאחר מכן, אבל הפצתו נדחתה בגלל שביתת השחקנים, והוא עולה לאולמות בסוף השבוע הקרוב - כחצי שנה אחרי התכנון. הדחייה לא עצרה את המומנטום שלו. הסרט נהנה מביקורות משתפכות, צפוי לשבור קופות וכבר כעת נחשב לאחד הסרטים המדוברים של העונה. הימור שלי: סצינה מסוימת מתוכו, ולא נגלה כמובן איזו, תהפוך כנראה לאחד הסרטונים הכי ויראלים בטיק-טוק בשבועות הקרובים.

בדומה ל"הכפתן הכחול", גם הסרט הזה עוסק במשולש אהבה, והפעם על רקע עולם הטניס האמריקאי. זנדאייה, בתפקיד שהופך אותה סופית לאחד השמות הגדולים בהוליווד, מגלמת טניסאית צעירה שמסובבת את הראש לשני שחקני טניס בגילה. הם נדלקים עליה, מריירים עליה ומתחרים עליה, אבל מעל הכל, נראה שהם בעצם מאוהבים אחד בשני. מכל זה תצמח מערכת יחסים משולשת ומלאת סימני שאלה, שתימשך במשך שנים ותכלול שלל תהפוכות אישיות ומקצועיות.

את הסרט ביים המאסטר לוקה גואדנינו, שהפליא ב"אני אהבה" ו"קרא לי בשמך" וגם כאן לוקח סיטואציות שחוקות כמו אהבה בשלישייה ומשחק טניס, ומציג אותן כפי שמעולם לא ראינו על המסך הגדול. את הגברים משחקים ג'וש אוקונור ומייק פיטס, אבל הצמד הכי לוהט בסרט הוא בכלל מי שכתבו את הפסקול - טרנט רזנור ואטיקוס רוס. הם הוציאו תחת ידיהם יצירת מופת מוזיקלית.

עם זאת, ההישג הכי גדול של "מתחרים" אחר: זה סרט שאין בו אף סצינת סקס וכמעט אין בו עירום, ובכל זאת הוא מתגלה כסרט הכי לוהט, סקסי ומחרמן של השנה. איך זה קורה? תצפו ותגלו, ותישארו עם הלשון בחוץ.

לפחות מבחינה קולנועית, זה אחד מסופי השבוע הכי איכותיים שהמסך הגדול אצלנו חווה לאחרונה. "הקרב על אמריקה" מדובר לא פחות מאשר "מתחרים". הוא עלה בארצות הברית לפני שבועיים ומאז הוא מעורר תהודה רבה ומרסק את הקופות.

בארצות הברית הסרט נקרא "Civil War", כלומר "מלחמת אזרחים", וישראל היא אחת המדינות היחידות בהן השם שלו שונה. מה זה אומר על החברה הישראלית שהמושג "מלחמת אזרחים" נחשב פה רגיש וטעון מדי? בכל מקרה, הוא עולה אצלנו בשם הזה בסוף השבוע.

כך או כך, הבמאי אלכס גרלנד ("אקס-מכינה") מתאר כאן איך ארצות הברית תיראה אם שוב תתעורר בה מלחמת אזרחים, תסריט שכרגע נראה ריאלי למדי. התשובה, כמובן, מזעזעת, וכוללת אובדן מוחלט של שפיות ואנושיות, קברי אחים וחיילים השואלים עוברי אורח "איזה מין אמריקאי אתה?" לפני שהם מחליטים אם לתקוע להם כדור בראש. את כל זה, הקולנוען מציג לנו דרך נקודת מבטן של צלמות עיתונות - אחת ותיקה בגילומה של קירסטן דאנסט, והשנייה צעירה בגילומה של קיילי ספאני שפרצה השנה ב"פרסיליה". דרכן, הוא מעלה גם שאלות לגבי האתיקה של התקשורת בכלל ושל צילום עיתונות בפרט, והקושיות הללו מתגלות כרלוונטיות גם לסיקור הזוועות של השבעה באוקטובר.

הסרט הצרפתי הזה לא זכה לתהודה מיוחדת במולדתו, אבל אז נהנה מתהילה בינלאומית. ברברה סטרייסנד הזכירה אותו בנאומה בקבלת פרס מפעל חיים מטעם גילדת השחקניות והשחקנים, ואמרה כי הוא הזכיר לה למה היא אוהבת קולנוע, לא פחות. נוסף לכך, הוא גם זכה להצלחה מסחרית נאה בישראל, והפך אצלנו לאחד הלהיטים הקולנועיים הראשונים במציאות שאחרי השבעה באוקטובר. מעתה, הוא זמין ב-VOD.

בסרט מככבים דני בון, אחד השחקנים המצליחים בצרפת, שהקהל הבינלאומי מכיר גם מסרטי "תעלומת רצח" בנטפליקס; ולין רנו, שבגיל 95 היא אחת מן השחקניות הוותיקות והפעילות בעולם.

בון מגלם בסרט נהג מונית פריזאי קשה יום, המתבקש להסיע קשישה בשם מדלן, אותה מגלמת רנו. הוא לוקח אותה מן הצד האחד של העיר לצד האחר שלה, כדי להביא אותה לביתה החדש - בית אבות. בדרך, היא תספר לו את סיפור חייה הסוערים ותעזור לו להתנהל טוב יותר בחייו שלו. התוצאה מהנה, מקסימה ומרוממת נפש.

במהלך הסרט, מתברר כי מוצאה של מדלן יהודי. היא מבקשת מן הנהג לעצור בצד אחד משלטי הרחוב הרבים הפזורים בפריז, המנציח יהודים שנרצחו בעיר בזמן השואה. באופן מקרי ומצמרר למדי, השלט מעיד כי הירי התרחש בשבעה באוקטובר, שנת 1943.

במאי הסרט, כריסטיאן קריון, הקליט ברכה מיוחדת לקהל בארץ. בון, שהתגייר בעקבות זוגתו היהודייה ויש לו משפחה בישראל, גינה באינסטגרם את הפשעים של חמאס נגד האנושות, וכמובן חטף על כך משלל אנטישמים ותומכי טרור, אז הנה שתי סיבות נוספות לצפות ב"הנהג של מדלן": ליוצרים שלו מגיע שנאהב אותם בחזרה.

בתקופה האחרונה וכנראה שגם בתקופה הקרובה, בכל חודש ייצא, יוצא וייצא סרט ביוגרפי-מוזיקלי כלשהו. כעת, מדובר ב "Back to Black: סיפורה של איימי וויינהאוס", על הזמרת הבריטית-יהודייה שהלכה לעולמה בטרם עת לפני כעשור.

את הסרט, שעלה אצלנו לאקרנים לפני שבוע, ביימה סם טיילור-ג'ונסון ("50 גוונים של אפור"). היא נממנעת להציג את המורכבות בדמות של איימי, ומציגה אותה כקורבן של נסיבות. הסאבטקסט הבלתי מרומז: היא לא רצתה להיות מפורסמת, והתהילה הרגה אותה. זו דרך אחת להסתכל על המציאות, בטח אם מתעלמים מהרבה דברים אחרים. זו גם הסיבה שממש עם פתיחת הסרט מוצגת ווינהאוס כנערה שחולמת לעשות מוזיקה, אך לא להיות מפורסמת או עשירה. המשפט "לא אכפת לי מכסף" חוזר קצת יותר מדי פעמים בסרט, עד שהוא מאבד מהמשמעות שלו.

הסרט מתרכז בעיקר בקשר של איימי עם אהובה הזכור-לשמצה בלייק פילדר-סיביל (בגילומו המצוין של ג'ק אוקונל), שהופך ממש לנבל של הסרט וגורר אותה להתנסות בסמים קשים כנגד רצונה, דבר שמביא עליה בסופו של דבר את מותה. היא הטובה, הוא הרע, סוף הסיפור. אלא שזו דרך ילדותית להסתכל על מערכת היחסים הזאת (או על כל מערכת יחסים), שהניבה כמה מהשיאים המוזיקליים של ווינהאוס.

לעומת זאת, הסרט מקפיד להציג כ"איש הטוב" את אביה של ווינהאוס, מיטש, שלא במקרה משתתף בצורה פעילה ביחסי הציבור של הסרט. אפשר לשאול איפה הוא היה בתקופה בה כל העולם ראה את בתו גוססת מול מצלמות הפפראצי, אבל השאלה לא נשאלת והוא הדמות המחבקת והחומלת, שמנסה לדחוף אותה להצלחה מוזיקלית, ולא מונע ממנה להיות מי שהיא.

המציאות של איימי, כפי שכבר באה לידי ביטוי ב"איימי", הסרט התיעודי זוכה האוסקר של אסיף קאפדיה מ-2015, הייתה קשה יותר. היו הופעות שלא הצליחה לשיר בהן וחטפה בוז מהקהל. בדיחות פוגעניות על ההתמכרויות שלה ומצבה הנפשי היו חלק בלתי נפרד מן השנים האחרונות לחייה. כל אלה לא קיימים בסרט, כמו גם ההשפעה החיובית שהייתה לה על מאות אלפי מעריצות ומעריצים שראו בה השראה להתמודדות עם קשיי החיים, למרות סופה הטראגי.

אחרי ש"איימי" זכה באוסקר לפני כתשע שנים, אביה תקף את הדוקו עטור הפרסים שלדעתו הציג את איימי בצורה "שלילית, מרושעת ומטעה", והבטיח כי יפעל לתקן את זה. הסרט העלילתי הטרי הוא אותו "תיקון" לכאורה. התוצאה מהנה ותיתן לכם שעתיים של בריחה מהמציאות למוזיקה הכי יפה שיש, אבל מי שבאמת אוהב את איימי ווינהאוס, יאהב אותה כמו שהיא הייתה באמת, ולא כפי שהיא מוצגת פה.