דני בון הוא אחד משחקני הקולנוע האהובים בצרפת, ויש לו זיקה עזה לעם היהודי ולישראל. הכוכב התגייר בעקבות זוגתו יעל האריס, ואף שהשניים נפרדו לפני שנה, הוא עדיין שומר על קשר עם משפחתו המורחבת בארץ - בה ביקר פעמים רבות. הרבה מן הלהיטים של השחקן הופצו בישראל וזכו בה להצלחה, למשל "ברוכים הבאים לצפון", "הקמצן", "משפחה בהפתעה" ואחרים. הוא גם כיכב ב"היהודים", אחד הסרטים העכשוויים החריפים ביותר על אנטישמיות, ובהקשר אחר, הופיע בסרטי "תעלומת רצח" בנטפליקס בצד אדם סנדלר וג'ניפר אניסטון.
עכשיו, מככב בון ב"הנהג של מדלן", שעולה בארץ בסוף השבוע. לצערו, הפעם הוא לא הגיע אלינו להקרנת הבכורה, אבל שמח לשוחח עמי בטלפון לרגל הקרנת הסרט, שמתגלה כדרמה קומית אנושית ומחממת לב.
בון מגלם בסרט נהג מונית פריזאי קשה יום, המתבקש להסיע קשישה בשם מדלן מן הצד האחד של העיר לצד האחר שלה, כדי להביא אותה לביתה החדש - בית אבות. בדרך, האישה תספר לו את סיפור חייה הסוערים ותעזור לו להתנהל טוב יותר בחייו שלו.
במהלך הסרט, מתברר כי מוצאה של מדלן יהודי. היא מבקשת מן הנהג לעצור בצד אחד משלטי הרחוב הרבים הפזורים בפריז, המנציח יהודים שנרצחו בעיר בזמן השואה. באופן מקרי ומצמרר למדי, השלט מעיד כי הירי התרחש בשבעה באוקטובר, שנת 1943.
כשאני מתייחס לשבעה באוקטובר, 2023, בון נרתע - "לא נדבר על זה", הוא אומר ובכל זאת מרחיב, "יש לי משפחה בארץ. אני חווה את האירועים בצורה אישית, אינטימית ואינטנסיבית. אני חי בבריסל ואני פעיל בקהילה היהודית. אני גם פעיל בארגונים כמו הדסה ומגן דוד אדום, זו הדרך שלי להיות אקטיבי".
מה יכול להיות תפקידו של הקולנוע ברגעים כאלה? האם הוא יכול לעזור לנו להחלים?
"אני רואה את הקולנוע כהפך המוחלט מן הרשתות החברתיות. ברשתות, הכל רדיקלי, הכל שחור ולבן. מיד אחרי הטבח, פרסמתי באינסטגרם גינוי לפשעים של חמאס נגד האנושות, וקיבלתי תגובות מזעזעות.
האינטרנט התחיל בתור כלי מצוין, והיום הוא כלי ליצירת פרובוקציות ולהפצת פייק ניוז ודיס-אינפורמציה. ברשתות החברתיות - אין שאלות, יש רק תשובות. הקולנוע, לעומת זאת, לא מתיימר לתת תשובות. הוא שואל שאלות, מביע דעה. הוא לא מנסה להסביר דברים, אבל הוא מאיר את עינינו ופותח את הנפש. יש בו חמלה, משהו שחסר ברשתות ובעולם בכלל. הרשתות החברתיות פוגעות בעיקר במיעוטים. תחת התירוץ של חופש הביטוי, עושים את ההפך וסותמים פיות. אין בהן שום חופש אמיתי. הקולנוע מראה לנו שהעולם יכול להיות אנושי וסבלני".
את מדלן מגלמת לין רנו, שבגיל 95 היא כנראה אחת מן השחקניות הוותיקות הפעילות בעולם. רצה הגורל והיא ודני בון נולדו וגדלו באותה עיירת פועלים קטנה בצפון צרפת, ארמנטייר. "הכרתי אותה כשהיא באה לשיר לילדים מן העיירה", הוא אומר, "היא הראתה לי שאפשר להצליח גם כשנולדים במקום כזה".
בון ורנו שיתפו פעולה כבר בסרטים קודמים. הקשר ביניהם כל כך חם, עד שהשחקנית הוותיקה חברה טובה של אמו. "שתיהן נשים נחמדות על אמת", הוא אומר. "היום, המילה 'נחמד' איבדה את המשמעות שלה, אבל הן נחמדות במובן הטהור והמקורי של המילה, ולהיות נחמדה עושה להן טוב על הלב. אימא שלי תמיד תפסה מרחק מן ההצלחה שלי. לא אכפת לה מהפרסום שלי. היא שמחה בשבילי, אבל תהילה זה לא ערך חשוב מבחינתה. מה שחשוב לה זה שאישאר נחמד, מנומס וצנוע, וזה שיעור שלמדתי ממנה ומלין".
"בהקשר לכך, יש שיעור שלמדתי מן היהדות: כישרון זה משהו שאפשר לקבל ובאותה מידה אפשר גם לאבד. אנחנו לא יכולים לתפוס עליו בעלות, כי הוא לא שייך לנו. אנחנו צריכים לחיות איתו בצניעות, ולא לחשוב שאנחנו יודעים הכל, כי הכישרון יכול להתאדות. למדתי מלין שהסוד הוא להמשיך לפחד. גם בגילה, אחרי כל מה שעשתה, היא עדיין מפחדת לאכזב. עדיין יש בה את התשוקה לאהוב, ושהקהל יאהב אותה. מבחינתה, הקריירה שלה מתחילה מחדש עם כל פרויקט חדש, וזה הסוד של קריירה ארוכה ומוצלחת".
"אתה יודע משהו? קל יותר להתמודד עם כישלונות מאשר עם הצלחות. כדי להמשיך הלאה, חובה לדעת איך לשכוח מההצלחות, ולהמשיך להציב לעצמך סימני שאלה. לא לחשוב שאתה יודע למה הצלחת, אלא להמשיך להטיל ספקות. גם זה, אגב, משהו יהודי מאוד - לשאול שאלות כל הזמן, עד כדי כך שאפילו לשאלות אתה עונה בשאלות".
הסרט מדבר על זקנה. בגיל 57, זה משהו שמפחיד אותך?
"אני היפוכונדר, ועשיתי טיפול במשך שנים כדי להבין מאיפה זה. לא מפחיד אותי להזדקן, אבל אני מפחד לסבול, ומפחד לאבד אנשים ולהתאבל עליהם. החוכמה היא, כמו שז'אק ברל אמר - לא להזדקן, אלא לגדול. חשוב לצמוח בזמן שמזדקנים, ולהמשיך להיות סקרנים כלפי העולם. לדעתי, ככל שהזמן עובר אנחנו מתקרבים מבחינה רגשית לילדות שלנו - תקופה שבה הרגשנו שהזמן לא עובר, ובילינו ימים שלמים בלהיות משועממים. ההבדל הוא שכיום, אנחנו מבינים עד כמה השעמום חשוב ליצירה ולהרהורים".
אתה מגלם נהג מיומן בסרט. בוא תגיד שאין לך רישיון בכלל, וזו תהיה כותרת מצחיקה.
"מצטער, אבל אני אוהב לנהוג. יש לי שומר ראש ובכל זאת אני נוהג בעצמי. גדלתי במעמד הפועלים, ורישיון נהיגה היה מבחינתו סמל של חופש, שמאפשר לנו לנסוע רחוק ולגלות את העולם".
תודה דני.
"תודה. תמיד אהבתי מאוד להגיע לבכורות של הסרטים שלי בישראל".