הסרט הזה מנצח בקרב על תואר "הסרט הכי מוערך יתר על המידה של השנה"

ארצות הברית כבר עברה מלחמת אזרחים אחת, והחשש הוא שהיא תחווה אחת נוספת. זה חשש אמיתי, שמפרנס לא מעט כתבות, ספרים, ימי עיון וכמובן גם סרטים. בדרך כלל, המסקנה היא שהאפשרות המחרידה הזו ריאלית מדי, ואולי כבר עברנו את נקודת האל-חזור בדרך אליה.

נבואת הזעם הזו גם עומדת במרכז "הקרב על אמריקה" של אלכס גרלנד, שמתאר את מלחמת האזרחים דרך נקודת מבטם של שלושה צלמי עיתונות, העושים את דרכם לוושינגטון כדי לראיין את הנשיא לפני שיהיה מאוחר מדי. כיוון שהסרט נוגע בעצב כל כך חשוף, לא פלא שהוא הפך לאירוע תרבותי בארצות הברית. "הקרב על אמריקה" צועד בראש טבלת שוברי הקופות כבר יותר משבועיים וריסק כמה שיאים קופתיים - למשל, הוא הפתיחה הכי טובה של 24A, אחד הכוחות הכי בולטים בהוליווד בשנים האחרונות. עכשיו, נישא על גלי ההצלחה הזו, הלהיט הגיע גם אלינו.

במקור, הסרט נקרא פשוט "Civil War". ברוב העולם שמרו על השם הזה ותירגמו אותו מילולית, וישראל היא אחת המדינות היחידות בהן נתנו לו שם אחר - "הקרב על אמריקה". מה זה אומר על החברה הישראלית, שהשם "מלחמת אזרחים" נחשב כאן טעון מדי?

נוסף לבוננזה הקופתית, הסרט גם עורר תהודה תקשורתית גדולה, ואף שכמה מן הביקורות מעורבות או שליליות, אפשר בקלילות להעניק לו את התואר - "הסרט הכי מדובר של האביב". אני, מצידי, אעניק לו גם תואר אחר - "הסרט הכי מוערך יתר על המידה של השנה (עד כה)". רוב מהומה על לא מאומה.

לזכות גרלנד ייאמר שהוא קיבל כמה החלטות מעניינות, אף שהן לא בהכרח מוכיחות את עצמן. קודם כל, הבמאי מתייחס למלחמת האזרחים כעובדה מוגמרת - משהו שקרה, כפי שכולם חזו שיקרה וכנראה היה בלתי נמנע.

בניגוד לימי העיון בנושא, שמעלים שאלות כמו "מה יוביל למלחמת האזרחים" ו"מי יהיה אשם במלחמת האזרחים", הקולנוען בכלל לא מתעניין בזה, ומנכש מן התסריט שלו כל קונטקסט. בניגוד לסרטים עכשוויים אחרים, שכפייתיים כלפי דמותו של טראמפ ובני דמותו, הבמאי כמעט ולא מציג כאן את הנשיא. אנחנו יודעים רק שהוא פירק את ה-FBI וביטל את החוק שמתיר שתי קדנציות בלבד. אנחנו גם יודעים שיש מיליציות הנלחמות בו ועומדות לנצח, אבל לא ברור אם הן בהכרח "טובות" יותר ממנו. רק דבר אחד בטוח: המלחמה הובילה לאובדן צלם אנוש ולאפוקליפסה מוחלטת, ש"הקרב על אמריקה" מציג אותה במלוא הזוועה הגרפית שלה. התוצאה היא המחשה לנבואות הזעם של מי שנואמים בימי עיון ומזהירים את מי שמובילים למלחמת אזרחים כי זה ייגמר בדם ובכי.

גרלנד גם חותר תחת הקלישאות המקובלות בשיח, ומערבב בין מעוזים רפובליקאים ודמוקרטים. אצלו, דווקא טקסס וקליפורניה משתפות פעולה. זה טוויסט נחמד - אבל גם חסר פשר. גם אני יכול לכתוב מחר תסריט מטלטל על עתיד קרוב שבו ישראל וחיזבאללה משתפות יחד פעולה נגד מצרים, אבל מה ההיגיון?

מעל הכל, הטוויסט הכי משמעותי בסרט קשור בז'אנר שלו. עד כה, הקולנוע האמריקאי הציג לנו חזיונות דיסטופיים מהסוג הזה במסגרת של מותחני אימה סוג ב' (בלי להעליב) כמו סדרת "The Purge". "הקרב על אמריקה", לעומת זאת, הוא סרט נטול אירוניה או הומור, אפילו לא הומור שחור, שלרגע לא מפלרטט עם מחוזות הטראש. הוא מתאר את הפוסט-אפוקליפסה בצורה חמורת סבר וחסרת פשר, כפי שלא ראינו בהוליווד העכשווית.

יש בסרט רגע או שניים בלתי נשכחים. ארשה לעצמי להרחיב על אחד מהם כי הוא מופיע גם בטריילר. בדרכן לוושינגטון, הצלם והצלמות פוגשים בחייל של אחד המיליציות, בגילומו של ג'סי פלמונס שלאחרונה מופיע בכל מקום. הוא מכוון רובה לראשם של אזרחים וכשאלה מתחננים בפניו, "אנחנו אמריקאים", שואל אותם - "איזה מין אמריקאים אתם?". סביר להניח שהרגע הזה ייכנס לפנתיאון, וינגנו אותו עוד פעמים רבות בשנים הקרובות.

הסרט כמכלול, למרות ובגלל הרעש סביבו, לא בהכרח ראוי למקום בפנתיאון. בתמימותי, כשמבטיחים לי את האירוע הקולנועי של השנה אני גם מצפה לזה, אבל "הקרב על אמריקה" איכזב. הוא עשוי במיומנות אבל האקשן שבו לא מספיק מסעיר וסוחף כדי להפוך אותו למותחן פעולה מספק, ומנגד הוא אפילו לא מנסה להוסיף מספיק קונטקסט כדי שיהיה מרתק מבחינה פוליטית או היסטורית.

נכון, יש בסרט מראות חזקים, אבל האם זה באמת ראוי להערכה? באחד מרגעי השיא, גרלנד מציג דימוי של קבר אחים. ברור שלא נישאר כלפיו אדישים - זה דימוי של קבר אחים! אבל הבמאי לא עושה עם זה כלום. הקולנוע הסובייטי לימד אותנו כבר לפני מאה שנה שהכוח של הדימוי הקולנועי לא נולד ממנו עצמו, אלא ממה שבא אחריו ומה שבא אחריו, אבל ב"קרב על אמריקה" אין כלום.

מה בעצם גרלנד מצפה, שנצפה בסרט ואז נגיד לעצמנו "אוי ואבוי, אין לנו מושג איך זה קרה אבל אם זה כל כך נורא, בוא נרוץ הביתה ונמנע מלחמת אזרחים?" מאיפה האקסיומה שלצפות באנשים עושים לאנשים אחרים דברים מזעזעים יגרום לנו להיות אנשים טובים יותר? אם כבר, סביר להניח שפורנו מלחמה כמו "הקרב על אמריקה" יגרום לקהל להיות אלים יותר והומני פחות.

גרלנד לא מצטיין כאן במיוחד באתיקה, ובכל זאת מרשה לעצמו לעסוק בנושא. הדינמיקה המרכזית בסרט היא בין צלמת ותיקה, בגילומה של קירסטן דאנסט, ומי שהופכת לחניכה שלה, אותה מגלמת קיילי ספאני, שפרצה השנה ב"פרסיליה". בשלב מסוים הצלמת הצעירה שואלת את אמה הרוחנית מה תעשה בשעת מבחן - האם תציל אותה או תקריב אותה למען תמונה מוצלחת, והתשובה אמביוולנטית במקרה הטוב.

הסרט דן בחוסר הפשרות ומכאן גם חוסר האתיקה של צילום העיתונות. הם מתנהלים כאילו אינם אחד מן הצדדים במלחמה, אלא צד שלישי שכל המתרחש לא נוגע לו. את כל זה אפשר היה להראות ולומר גם במסגרת של כל מלחמה אחרת, כולל כמובן המלחמה באזורנו. אז למה גרלנד בחר דווקא במלחמת אזרחים אמריקאית דיסטופית - כי זה טוב ליחסי ציבור?

דרך העיסוק שלו בצילום העיתונות, עוסק הסרט בכמה מושגים שרלוונטיים אלינו במיוחד כרגע, למשל הניצחון המוחלט ותמונת הניצחון. הדרך של "הקרב אל אמריקה" אל הפואנטה שלו לא משכנעת, לא מרשימה ולא מספקת, ומלאת יומרה וחשיבות עצמית, אבל בסופו של דבר הוא מצליח להמחיש את הנקודה שלו: במלחמה אין מנצחים, חוץ מזה שזוכה לצלם את תמונת הניצחון.