"ברברי", "יוני אפס" ועוד: ארבעה סרטים שכדאי לראות עכשיו (ואחד שלא)

תגידו, כשאתם רואים סרט, באיזו דקה בערך אתם יכולים לנחש לאן הוא הולך ומה יקרה באמצע ואפילו בסוף שלו? בדרך כלל, התשובה היא בין הדקה ה-12 ל-20, ובמקרה של ז'אנרים כמו קומדיות רומנטיות וסרטי אימה, זה קורה אפילו מוקדם מכך. "ברברי" ("Barbarian") הוא סרט יוצא דופן, כי גם אחרי הדקה העשרים ואפילו אחרי הדקה השישים, קשה לנחש מה עומד לקרות, מי הטובים והרעים ואיפה מסתתרים הטוויסטים. מותחן האימה הפסיכולוגי הזה מצליח לעשות משהו נדיר: לבנות מתח, לשמר אותו לאורך כל הדרך, ולהפתיע אותנו פעם אחר פעם. אולי מלבד הסצינות האחרונות ממש, אין בו קונבנציות או קלישאות.

כל זה לא אומר שמדובר באניגמה מבולגנת שלא ברור מה היא רוצה. להיפך: "ברברי" הוא סרט חד, חריף וברור שבסופו של דבר ברור לחלוטין מה קורה בו ומה הוא רוצה להגיד, רק שאלה לא אמירות צפויות, והמהלכים שלו אינם קלים לחיזוי. את הסרט כתב וביים זאק קרגר, שחקן שזה סרטו העלילתי הארוך הראשון מאחורי המצלמה, והקולנוען הטירון מצליח בעבודת הביכורים שלו לנשוף רוח חדשה בז'אנר האימה ההוליוודי שהפך בשנים האחרונות לגנרי ובנאלי מתמיד.

הסרט עלה לפני כשנתיים לקולנוע ונהנה מביקורות משתפכות והצלחה קופתית יחסית. מאז הוא גם טייל בדיסני פלוס ועכשיו עולה אצלנו בנטפליקס, בדרכו לכבוש בצדק קהלים חדשים.

אף שזה לא אחד מאותם סרטים שאפשר לתקצר במשפט וחצי, בואו בכל זאת ניתן קצת פרטים. "ברברי" מתאר כיצד צעירה מגיעה לדטרויט לריאיון עבודה, ומשתכנת איירביאנבי בשכונה קשה במיוחד. להפתעה, היא מוצאת במקום צעיר סימפטי הטוען כי שכר גם כן אותו בית, ואז שניהם מגלים משהו מוזר שמסתתר במרתף. ועכשיו נראה לכם שאתם יודעים מה יקרה מכאן והלאה כי את הסרט הזה כבר ראיתם אלף פעם? ובכן, תחשבו שוב. לא נגלה כמובן את הסודות, אבל נאמר כי בשלב מסוים נכנסים לתמונה גם במאי טלוויזיה בגילומו של ג'סטין לונג, שכוכבת הסדרה שביים מאשימה אותו באונס, וגם פלאשבק לשנות השמונים המציג בפנינו דמות חדשה (או שלא?).

דרך שני קווי העלילה הללו, מתגלה מה "ברברי" באמת רוצה לעשות, מעבר למתח ולהפחדות: לדבר על הקלות הבלתי נסבלת שבה גברים מרשים לעצמם לתקוף מינית, והחברה מרשה לעצמה להתעלם מכך; ולהזכיר לנו את חטאי אמריקה של רייגן וההזנחה והקריסה של דטרויט, ולהמחיש לנו את ההשלכות הקשות שיש לתהליכים ההיסטוריים הללו עד היום.

העלילה לא הגיונית במיוחד, לפעמים אף טיפשית, והסוף קצת אנטי-קליימקס, ובכל זאת "ברברי" ניצב בגאון כאחד מסרטי האימה הטובים, המורכבים והמותחים של השנים האחרונות, ואם אתם מאלה שמפחדים מסרטי אימה (אני לא, מצטער), אז הוא גם יפחיד אתכם כמובן.

"מתחרים" פתח את פסטיבל ונציה בקיץ האחרון והיה אמור לצאת לאקרנים מיד לאחר מכן, אבל הפצתו נדחתה בגלל שביתת השחקנים, והוא עלה לאולמות בשבוע שעבר - כחצי שנה אחרי התכנון. הדחייה לא עצרה את המומנטום שלו. הסרט נהנה מביקורות משתפכות, שובר קופות וכבר כעת נחשב לאחד הסרטים המדוברים של השנה.

בדומה ל"הכפתן הכחול", גם הסרט הזה עוסק במשולש אהבה, והפעם על רקע עולם הטניס האמריקאי. זנדאייה, בתפקיד שהופך אותה סופית לאחד השמות הגדולים בהוליווד, מגלמת טניסאית צעירה שמסובבת את הראש לשני שחקני טניס בגילה. הם נדלקים עליה, מריירים עליה ומתחרים עליה, אבל מעל הכל, נראה שהם בעצם מאוהבים אחד בשני. מכל זה תצמח מערכת יחסים משולשת ומלאת סימני שאלה, שתימשך במשך שנים ותכלול שלל תהפוכות אישיות ומקצועיות.

את הסרט ביים המאסטר לוקה גואדנינו, שהפליא ב"אני אהבה" ו"קרא לי בשמך" וגם כאן לוקח סיטואציות שחוקות כמו אהבה בשלישייה ומשחק טניס, ומציג אותן כפי שמעולם לא ראינו על המסך הגדול. את הגברים משחקים ג'וש אוקונור ומייק פיטס, אבל הצמד הכי לוהט בסרט הוא בכלל מי שכתבו את הפסקול - טרנט רזנור ואטיקוס רוס. הם הוציאו תחת ידיהם יצירת מופת מוזיקלית.

עם זאת, ההישג הכי גדול של "מתחרים" אחר: זה סרט שאין בו אף סצינת סקס וכמעט אין בו עירום, ובכל זאת הוא מתגלה כסרט הכי לוהט, סקסי ומחרמן של השנה. איך זה קורה? תצפו ותגלו, ותישארו עם הלשון בחוץ.

סוף סוף הגיעה שעתו של "יוני אפס". הסרט הוקרן לראשונה בפסטיבל ירושלים כבר לפני כשנתיים, ומאז הפצתו נדחתה שוב ושוב - פעם בגלל ההפגנות נגד המהפכה המשפטית, פעם בגלל זוועות השבעה
באוקטובר ופעם בגלל סיבות אחרות. עכשיו הוא עולה לאקרנים, ומגיעה לו הזדמנות.

זה סרט ישראלי, אבל ביים אותו יוצר אמריקאי מיוחס - ג'ייק פלאטרו, אחיה של גווינת' ובמאי בזכות עצמו. את התסריט הוא כתב עם תום שובל, אחד היוצרים הצעירים הפעלתנים והמוערכים בקולנוע המקומי. צריך להבהיר שמלבד האזרחות של היוצר, מדובר בסרט ישראלי לכל דבר, שגם מתחרה השנה על פרס אופיר.

אם מישהו בנה על זה, אז צר לנו לאכזב: גווינת' פלאטרו לא מופיעה בסרט הזה (או בכל סרט אחר כרגע). תחת זאת, השניים ליהקו שלל שחקנים ישראלים מובילים, בהם יואב לוי, צחי גראד, יעקב זאדה דניאל וג'וי ריגר. אלה מרכיבים פסיפס של דמויות שהיו קשורות בדרך כזו או אחרת להליכי מיצוי הדין עם אייכמן: למשל, בניית התנור שבו שרפו את גופתו. במקור אגב, הסרט נקרא "התנור", וגם בלי השימוש בשם הזה הוא נותר אחד הסרטים המורבידיים שנראו כאן לאחרונה.

הקרנות הבכורה של הסרט התקיימו בזמנו במלאת שישים שנה להוצאתו להורג של אייכמן. אחרי כל כך הרבה זמן, אפשר אולי היה לחשוב שכבר אמרנו הכל על הנושא, אבל זה ממש לא נכון. "יוני אפס" פורץ דרך במובנים רבים. כך למשל, זה הסרט הישראלי העלילתי הראשון שמכניס את השיח העדתי לדיון במורשת השואה. באופן חריג יחסית לז'אנר, הרבה מהדמויות כאן מזרחיות. למשל, השומר שמפקח על אייכמן, בגילומו של יואב לוי. הוא מתגלה כמזרחי בעצמו, שמסרב לאפשר לאשכנזיים להתקרב לפושע הנאצי.

כשאייכמן זקוק לתספורת, השומר משגיח שהספר יהיה מזרחי - כי ספר אשכנזי יהיה בסבירות גבוהה שורד שואה, ואי אפשר לסמוך עליו שיתאפק ולא ישתמש במספריים שלו כדי לנקום באייכמן לפני הוצאתו הרשמית להורג. וכך, ממחיש הסרט כיצד המזרחיים הם נוכחים-נפקדים בנרטיב השואה הישראלי. גם כשנותנים להם מקום, מתייחסים אליהם בתור ניצבים בעלילה בלבד, ומניחים שאין להם שום מטענים רגשיים והיסטוריים כלפי הנושא.

"יוני אפס" מחזיר את המזרחיים לתוך הסיפור הזה, והוא עושה גם עוד דברים. כך, למשל, התסריט מעלה לדיון את הבעייתיות ההלכתית והאתית בשריפת הגופה של אייכמן, שאילצה את מדינת היהודים לעבור על האיסור ההלכתי לשרוף לגופות, ולבנות לשם כך תנור מהסוג שבו נאצים שרפו יהודים. לא זכורים לנו הרבה סרטים עלילתיים תוצרת הארץ שהעזו לצלול לתוך הסוגיות המורכבות והרגישות האלה. כנראה שהתרבות הישראלית היתה זקוקה לבמאי אמריקאי כדי לפתוח את תיבת הפנדורה.

"יוני אפס" לא אחיד ברמתו. יש בו גם קטעים טובים פחות, ולפעמים נראה שהבמאי לא היה בשליטה מלאה על השחקנים שלו - אולי בגלל מכשול השפה. למרות זאת, מדובר בסרט עשיר וחכם מתחילתו ועד סופו, שמתפקע מרעיונות, נציין גם שזו דוגמה נדירה לסרט שצולם בפילם, בידי המאסטר ירון שרף, וזאת כמחווה לתקופה שבה הוא מתרחש, ימים יפים שבהם היו מצלמים סרטים בפילם ומדפיסים עיתונים כמו "העולם הזה", שהגיליונות שלו מככבים לאורך העלילה. הלוואי ש"העולם הזה" היה קיים גם היום ומדפיס ביקורת על הסרט, אבל בינתיים נסתפק בהמלצה במדור הצנוע הזה.

וים ונדרס היה אחד הבמאים הגדולים של שנות ה־70 וה־80, אם לא הגדול שבהם, והוציא תחת ידיו קלאסיקות על־זמניות כמו "אליס בערים", "פריז, טקסס" ו"מלאכים בשמי ברלין". מאז הקריירה שלו הלכה ודעכה וכללה גם לא מעט סרטים תמוהים. "ימים מושלמים" הוא סרטו הטוב זה שנים - קאמבק מרגש ונפלא. כשנה אחרי הקרנת הבכורה שלו בפסטיבל קאן, בו זכה כוכבו קוז'י יאקושו בפרס השחקן הראשי, הוא עולה אצלנו לאקרנים.

בדומה ל"מלאכים בשמי ברלין", גם סרט זה מתגלה כשיר הלל לחיים, לפשטות של היופי וליופי שבפשטות. הפעם, ונדרס עושה זאת דרך סיפורו של גבר בגיל העמידה המתפרנס מניקיון חדרי שירותים בטוקיו, ואנחנו מגלים כי אף שחייו לכאורה שגרתיים ואפרוריים - הם למעשה מופלאים, לא צפויים ומושלמים.

אריק טולדנו ואוליבייה נקש פרצו לפני כעשור וחצי עם להיט הענק "מחוברים לחיים", שהיה שובר קופות גם בישראל ואף הפך להצגה בתיאטרון הקאמרי. מאז, כל סרט חדש שלהם יוצא אצלנו, והשניים תמיד מגיעים כאן כדי לקדם אותו - מדובר ביהודים טובים, אוהבי ישראל, עם משפחה בארץ.

סרטם החדש, "השנה שהיתה לנו", עלה כאן לאקרנים לפני כמה חודשים ועכשיו עולה ל-VOD. זה הסרט הכי פחות מצליח שלהם בקופות צרפת מאז "מחוברים לחיים", ואפשר להבין למה: הוא ממש אידיוטי, ומבזבז את הכישרון של נעמי מרלן, אחת השחקניות הצרפתיות הבולטות בדורנו ("דיוקן של נערה עולה באש"), שלא ברור למה הסכימה להשתתף.

הסרט עוקב אחר שני לוזרים, המצטרפים לארגון של אקטיביסטים למען איכות הסביבה בהובלת צעירה אטרקטיבית, בגילומה של מרלן. הם עושים זאת כדי לתפוס בחורות ולקבל בירה וחטיפים בחינם, אבל עם הזמן מתחילים לקחת את הפעילות יותר ברצינות.

כל הדמויות בסרט נלעגות. איכות הסביבה היא נושא חשוב - למה טולדנו ונקש בחרו לעסוק בו אם הם בזים לו כל כך? הסיטואציות מטופשות גם כן, הבדיחות לא מצחיקות והרבה מהסרט נראה רנדומלי לחלוטין - דמויות שבאות הולכות, קווי עלילה שבאים ונעלמים ובעיקר חוסר יכולת למצוא את הטון הנכון. האם זו סאטירה? קומדיה רומנטית? דרמה קומית? לא נעים לקטול יהודים חמים שכאלה, אבל גם הסרט לא נעים. במקור הוא נקרא "שנה קשה" ואכן, הצפייה בו קשה.