ג'רי סיינפלד חגג בתחילת השבוע שבעים אביבים, והיו לו ימים עמוסים במיוחד: הוא בילה את שבוע היומולדת בסבב ראיונות לתקשורת האמריקאית לרגל סרטו החדש, "הקרב על הפופ-טארט" ("Unfrosted") שעולה כעת בנטפליקס. הלוואי שיכולתי לומר כי הסרט הזה הוא לא רק מתנת יום הולדת שהעניק לעצמו, אלא גם מתנה שנתן לנו - אבל זה ממש לא המצב.
זה הסרט העלילתי הראשון שסיינפלד ביים. לפני כעשור וחצי הוא כתב את "כוורת בסרט", אבל מישהו אחר אחז בשרביט הבימוי. ב"קרב על הפופ-טארט", הקומיקאי היהודי מצטרף לרשימה מצומצמת למדי של קולנוענים שעשו את טבילת האש שלהם בגיל מאוחר יחסית.
הקומיקאי גם תרם את קולו ל"כוורת בסרט", אבל זה היה כזכור סרט אנימציה, אז הוא לא הופיע בו בגופו. ב"קרב על הפופ-טארט", לעומת זאת, לא רק שסיינפלד עומד מאחורי התסריט והבימוי, אלא שאנחנו גם רואים אותו מגלם את התפקיד הראשי.
כמשתמע מן השם המיליטנטי למדי שניתן לסרט בישראל, הוא מתרחש בתחילת שנות השישים, על רקע המירוץ בין שני תאגידי ענק בתחום דגני הבוקר - קלוגס ופוסט. כל אחת מן החברות מנסה להמציא מוצר חדש שישבור את השוק, והתחרות הזו מולידה את הפופ-טארט, מאפה מתוק אותו מכינים בטוסטר, שאמנם לא כל כך מוכר או זמין בישראל, אבל הפך לחלק בלתי נפרד מן התרבות האמריקאית.
סיינפלד מגלם את דמותו של אחד מן העובדים בקלוגס, האחראי להמצאת הפופ-טארט. הוא מבוסס על דמותו של וויליאם פוסט, מי שהגה אותו במציאות. יש פה דמויות אמיתיות וכמובן שגם המאפה עצמו אמיתי (למרבה הצער), אבל סיפור הרקע כפי שהסרט מציג אותו - בדיוני לחלוטין.
חוץ מסיינפלד, משתתף בסרט גם אנסמבל מפואר, שכמותו מזמן לא ראינו - הרי מי יגיד לו לא? כולם פה: מליסה מקארתי כמדענית שעובדת בקלוגס, איימי שומר כמנהלת של התאגיד המתחרה, ויו גרנט מנסה לשחזר את השטיק שלו מ"פדינגטון 2" ו"וונקה" ומשחק את השחקן שמגלם את טוני הנמר, הקמע של קלוגס. לא סיימנו: הרשימה עוד ארוכה וכוללת את ביל בר כנשיא ג'ון קנדי, את מקס גרינפילד ופיטר דינקלג', את מריה בקלובה הבולגרייה שפרצה ב"בוראט 2", את קייל דאנינגן בתפקיד כפול כמגישים האגדיים וולטר קרונקייט וג'וני קרסון, ועוד ועוד. אף אחד מן השחקנים לא תורם לסרט. במקרה הטוב הם על טייס אוטומטי. במקרה הרע הם מעיקים ומעייפים.
את המורשת של "סיינפלד" אף אחד לא ייקח ממנו, אבל אחרי הסדרה ג'רי התקשה לשחזר את ההצלחה בלשון המעטה, וזה נכון במיוחד לקולנוע. צפיתי מחדש לא מזמן ב"כוורת בסרט" והתסריט שלו נטול עוקץ. "הקרב על הפופ-טארט" נוראי בהרבה.
סיינפלד הצהיר שהתכוון ליצור כאן את הסרט הטיפשי אי פעם. זו יומרה גדולה והוא עומד בה יפה מאוד. הקומדיה הזו מטופשת וסרת טעם כמו שרק יצירה על תולדות הפופ-טארט יכולה להיות. כדי לשבור את השיא הזה יצטרכו להפיק מהתלה על הסיפור שמאחורי המצאת הטורטית. ככל שהסרט הולך ומתקדם כך הוא גם הולך ומאבד את זה. שיא השפל מגיע כשניקיטה חרושצ'וב נכנס לתמונה, והקומדיה הזו מציגה את דמותו באמצעות הומור זול, גס ונחות סטייל "אקדמיה לשוטרים מתחילים: המשימה מוסקבה". לא רק ש"הקרב על הפופ-טארט" עוסק במלחמה הקרה, אלא שגם יש בו בדיחות שמזכירות סרטי אייטיז נחותים, מהתקופה שהמלחמה היתה בעיצומה.
ובכל זאת, לא אתפתה להגדיר את הסרט כעלוב ומביך, ולא אתנשא מעליו ומעל ג'רי סיינפלד הקדוש. אשאיר את זה לאחרים. לא אכתוב כך על אדם שמעבר להתגייסות האמיצה שלו למען ישראל בשנה האחרונה, סיפק לי כל כך הרבה רגעים של התעלות רגשית ואינטלקטואלית ביצירת המופת הטלוויזיונית שלו. בכל זאת, אמצא מילה טובה להגיד על המהתלה הזו.
קיצ'לס ושביט מהללים את "מתחרים", קוטלים את "הקרב על אמריקה" ובוחרים את סרטי השלישיות הגדולים
מעבר לכל בדיחות הקרש, הסרט בכל זאת אומר משהו מעניין. הוא מציג את המצאת הפופ-טארט כסיפור של צירופי מקרים מוחלטים ומטופשים, ומדלג מעולם דגני הבוקר לבית הלבן ולקרמלין כדי להציע שההיסטוריה כולה אינה מצעד איוולת. פנחס שדה כתב פעם ספר בשם "החיים כמשל" וסיינפלד מתאר כאן את החיים כפאשלה.
אז זהו, סיינפלד סימן וי על בימוי סרט עלילתי, ואני הצלחתי לצלוח אותו ולצאת ממנו עם נזק מוחי מינימלי, ואפילו עם מחשבה מעניינת אחת. מכאן והלאה, אני מקווה לעולם לא לאכול שוב פופ-טארט, ושלעולם לא איאלץ שוב לצפות בסרט שסיינפלד ביים.