סוף סוף הגיעה שעתו של "יוני אפס". הסרט הוקרן לראשונה בפסטיבל ירושלים כבר לפני כשנתיים, ומאז הפצתו נדחתה שוב ושוב - פעם בגלל ההפגנות נגד המהפכה המשפטית, פעם בגלל זוועות השבעה
באוקטובר ופעם בגלל סיבות אחרות. עכשיו הוא עולה לאקרנים, ומגיעה לו הזדמנות.
זה סרט ישראלי, אבל ביים אותו יוצר אמריקאי מיוחס - ג'ייק פלאטרו, אחיה של גווינת' ובמאי בזכות עצמו. את התסריט הוא כתב עם תום שובל, אחד היוצרים הצעירים הפעלתנים והמוערכים בקולנוע המקומי.
אם מישהו בנה על זה, אז צר לנו לאכזב: גווינת' פלאטרו לא מופיעה בסרט הזה (או בכל סרט אחר כרגע). תחת זאת, השניים ליהקו שלל שחקנים ישראלים מובילים, בהם יואב לוי, צחי גראד, יעקב זאדה דניאל וג'וי ריגר. אלה מרכיבים פסיפס של דמויות שהיו קשורות בדרך כזו או אחרת להליכי מיצוי הדין עם אייכמן: למשל, בניית התנור שבו שרפו את גופתו. במקור אגב, הסרט נקרא "התנור", וגם בלי השימוש בשם הזה הוא נותר אחד הסרטים המורבידיים שנראו כאן לאחרונה.
הקרנות הבכורה של הסרט התקיימו בזמנו במלאת שישים שנה להוצאתו להורג של אייכמן. אחרי כל כך הרבה זמן, אפשר אולי היה לחשוב שכבר אמרנו הכל על הנושא, אבל זה ממש לא נכון. "יוני אפס" פורץ דרך במובנים רבים. כך למשל, זה הסרט הישראלי העלילתי הראשון שמכניס את השיח העדתי לדיון במורשת השואה. באופן חריג יחסית לז'אנר, הרבה מהדמויות כאן מזרחיות. למשל, השומר שמפקח על אייכמן, בגילומו של יואב לוי. הוא מתגלה כמזרחי בעצמו, שמסרב לאפשר לאשכנזיים להתקרב לפושע הנאצי.
כשאייכמן זקוק לתספורת, השומר משגיח שהספר יהיה מזרחי - כי ספר אשכנזי יהיה בסבירות גבוהה שורד שואה, ואי אפשר לסמוך עליו שיתאפק ולא ישתמש במספריים שלו כדי לנקום באייכמן לפני הוצאתו הרשמית להורג. וכך, ממחיש הסרט כיצד המזרחיים הם נוכחים-נפקדים בנרטיב השואה הישראלי. גם כשנותנים להם מקום, מתייחסים אליהם בתור ניצבים בעלילה בלבד, ומניחים שאין להם שום מטענים רגשיים והיסטוריים כלפי הנושא.
"יוני אפס" מחזיר את המזרחיים לתוך הסיפור הזה, והוא עושה גם עוד דברים. כך, למשל, התסריט מעלה לדיון את הבעייתיות ההלכתית והאתית בשריפת הגופה של אייכמן, שאילצה את מדינת היהודים לעבור על האיסור ההלכתי לשרוף לגופות, ולבנות לשם כך תנור מהסוג שבו נאצים שרפו יהודים. לא זכורים לנו הרבה סרטים עלילתיים תוצרת הארץ שהעזו לצלול לתוך הסוגיות המורכבות והרגישות האלה. כנראה שהתרבות הישראלית היתה זקוקה לבמאי אמריקאי כדי לפתוח את תיבת הפנדורה.
"יוני אפס" לא אחיד ברמתו. יש בו גם קטעים טובים פחות, ולפעמים נראה שהבמאי לא היה בשליטה מלאה על השחקנים שלו - אולי בגלל מכשול השפה. למרות זאת, מדובר בסרט עשיר וחכם מתחילתו ועד סופו, שמתפקע מרעיונות, נציין גם שזו דוגמה נדירה לסרט שצולם בפילם, בידי המאסטר ירון שרף, וזאת כמחווה לתקופה שבה הוא מתרחש, ימים יפים שבהם היו מצלמים סרטים בפילם ומדפיסים עיתונים כמו "העולם הזה", שהגיליונות שלו מככבים לאורך העלילה. הלוואי שהשבועון הזה היה קיים גם היום במציאות, ולא רק כשחזור היסטורי על המסך.