עוד 30 שנים יפתחו את הפרוטוקולים הסודיים ונדע סוף סוף מי ישב בחדר הישיבות בו הוחלט להקים את "ערוץ הקומדיות הקלאסיות". דבר אחד כבר ברור: כל אחד מהאנשים שהיו שותפים להחלטה צריכים להדליק משואה ביום העצמאות הקרוב. מדובר ברעיון גאוני, לא פחות.
קודם כל מדובר בהברקה כלכלית, שלא לומר עוקץ בקנה מידה פול ניומני. להציע כ"ערוץ פרימיום" למנויים של יס/הוט/סלקום/פרטנר, בתשלום נוסף לא קטן (20 ש"ח לחודש, אחרי חודש ראשון חינם), ערוץ לינארי עם סדרות עבר שישבו על המדף במשך שנים והעלו אבק בלי קונים - זה סוג של גאונות. כשזוכרים שהמנויים האלה ממילא משלמים סכום לא קטן בשביל הזכות לראות טלוויזיה בתשלום בעידן הסטרימינג הגדול, זה מדהים אפילו יותר. מדובר בגרסת התוכן של למכור קרח לאסקימוסים, אם תרצו.
אלא שהגאונות האמיתית היא ההבנה שהערוץ הזה מציע משהו גדול יותר מנוסטלגיה לבני הגיל הנכון. ושלא ישתמע אחרת, אם אפשר יהיה לתעל את הנוסטלגיה שהערוץ הזה מייצר לאנרגיה אפשר יהיה להאיר את כל רמת גן. אלא שכאמור, זו לא רק נוסטלגיה. זה לא רק להיזכר כמה מצחיק היה לראות את ארצ'י באנקר מתעצבן, אל באנדי מתחרמן וטוני דנזה מטאטא. זה בעיקר להיזכר בתקופה שבה יכולת לפתוח טלוויזיה בשעה קבועה בערב ולדעת שיהיה שם משהו מצחיק ומנחם. איכשהו, בתקופת התוכן העשירה ביותר בהיסטוריה, הנחמה הקטנה הזאת הלכה לאיבוד.
הסיטקום הוא צורת אמנות גוססת, יגידו לנו. ואם נסתכל על לוח השידורים של הרשתות הגדולות בארה"ב אנחנו נראה שזה נכון. זה נראה שעל כל סדרה מצחיקה באמת יש 100 סדרות מתח פסיכולוגיות מדכאות ו/או דוקו-פשע כמוהו לא-ראיתם-אף-פעם-אבל-הפעם-באמת-באמת-לא-ראיתם-אף-פעם.
וזה לא שיוצרי הטלוויזיה לא שוברים את הראש כדי לעשות קומדיות, חלקם אפילו מצליחים בגדול. "מה שקורה בצללים", "עמק הסיליקון", "מסע אגדי", "טד לאסו" ואפילו "שלדון הצעיר" - כולן סדרות מצליחות מאוד שעלו בשנים האחרונות במטרה אחת: להצחיק אותנו. אלא שאף אחד מהן לא מציעה את הפורמט הסיטקומי הפשוט שהציעה סדרה כמו "חופשי על הבר", פשוט לכבות את הראש ל-20 דקות ולהתחבר לקצת הומור נחמה פשוט עם צחוקים מוקלטים ברקע. סדרות שלא צריך להכיר את כל הפסיכולוגיה העמוסה של הדמויות ואת הקשת העלילתית השלמה כדי לצחוק מאחת ממאות הבדיחות שנורות לדמויות מהפה בקצב של מכונת ירייה בכל פרק.
תגידו, ואולי בצדק, שהכתיבה היום חכמה יותר, ריאליסטית יותר ולכן עדיפה יותר. יכול להיות שזה נכון בחלק מהמקרים. ועדיין, ענקיות הסטרימינג מוציאות בשנים האחרונות מיליארדי דולרים כדי להתחרות בזכויות של סדרות כמו "סיינפלד", "חברים" ו"המשרד". כסף שיכול היה להיות מושקע בפיתוח סדרות חדשות, אבל מעדיפים להשקיע אותו בסדרות קלאסיות משתי סיבות שקשורות אחת לשנייה: הראשונה, הקהל עדיין צופה בסדרות האלה. "המשרד" למשל ירדה מהאוויר ב-2013 והיא עדיין אחת הסדרות הכי נצפות בארה"ב - ולמעשה הסדרה שנצפתה הכי הרבה שעות ברשתות סטרימינג בארה"ב אי פעם. השנייה: אי אפשר לייצר היום עוד סדרות כאלה. או ליתר דיוק: אפשר, אבל לא רוצים.
בריאיון שפורסם השבוע במגזין "ניו יורקר" מתייחס לעניין ג'רי סיינפלד. "הדברים שקורים בעולם לא משפיעים על הקומדיה. אנשים צריכים אותה. אנשים צריכים קומדיות, אבל הם לא מקבלים אותן. פעם היית מגיע הביתה בסוף היום, פותח טלוויזיה ואומר: 'אה, יש חופשי על הבר'', 'אה, יש מ.א.ש'. 'אה, יש מרי טיילר מור', 'אה, יש הכל נשאר במשפחה'. ידעת שיש למה לצפות. תמיד היה משהו מצחיק שאפשר היה לראות בטלוויזיה בערבים. תנחשו מה? זה נעלם. איפה זה? זו התוצאה של שמאל קיצוני וחרא של פי.סי, ואנשים שחוששים כל הזמן מלפגוע באנשים אחרים" .
סיינפלד, שחגג השבוע 70, לא חושש להגיד את מה שכולנו מבינים לבד. ההומור שלנו מצונזר וממושטר על ידי קבוצות מיקוד. "כשאתה כותב תסריט והוא עובר בין ארבעה או חמישה זוגות ידיים שונות, ועדות, קבוצות והוא חוזר עם 'הנה כמה מחשבות שלנו על הבדיחה הזאת והזאת' - זה הסוף של הקומדיה", מזהיר ג'רי. אפשר לטעון שהוא בומר שלא מבין כלום מהחיים שלו (בכל זאת, סך הכל בן אדם שיצר את הקומדיה הגדולה בכל הזמנים ללא שום ניסיון בטלוויזיה או משחק), ואפשר גם לחשוב על המילים שלו בזמן שצופים בערוץ הקומדיות הקלאסיות ולהבין כמה שהוא צודק.
קחו למשל את "נשואים פלוס", סדרה שעלתה לאוויר בסוף שנות ה-80 והייתה לאחת הקומדיות האהובות בישראל של תחילת הניינטיז עם כניסת ערוצי הכבלים לישראל, אז היא שודרה באופן אירוני למדי באפיק שכונה "ערוץ המשפחה". רק השבוע שודר בערוץ הקומדיות של יס (לא הערוץ החדש) פרק מהעונה השישית של הסדרה, שבו אל באנדי, הדמות הראשית של הסדרה למי שלא מכיר, מכבה את האור בחדר עם אישה זרה, ואז היא צועקת: "מישהו נגע לי בחזה!". כשהאור נדלק, על הפרצוף של אל יש מבט אשם מאוד, ומצחיק מאוד. הקהל החי באולפן צועק נהמות של התלהבות וצחוק, בזמן שהאישה ניגשת לבאנדי ונותנת לו סטירה מצלצלת וראויה ביותר. סלפטיק ברמה לא מתוחכמת מדי, אבל בהקשר של הפרק הספציפי זה עובד נהדר, גם היום.
האם בדיחה כזאת הייתה יכולה להיכתב היום בתכנית ב-NBC? בוודאי שלא. גיבור ראשי של סדרה נוגע בחזה של אישה ללא רשות? זו תקיפה מינית לכל דבר. בטוויטר יריצו חרם על המפרסמים של NBC והערוץ יוציא הודעת התנצלות. זוהי רוח התקופה. אלא שאנשים מגיל מסוים זוכרים שפעם זה היה עובר בלי שגברים ראו בדמות הטלוויזיונית הבדיונית מודל להשראה. אהבנו את אל באנדי, אבל לא חשבנו שזה בסדר ללכת ולחפון לנשים את החזה ללא הסכמתן. חוקי הקומדיה של פעם, לפיהן אנחנו הצופים מבינים שמה שאנחנו רואים על המסך לא אמיתי ולכן יכול להיות מוגזם ומטורלל לשם הקומדיה, נטבחו מזמן והוקרבו למען אלוהי הפוליטיקלי קורקט.
דוגמה בולטת יותר עולה בערוץ הקומדיות החדש עם חזרתו למסך של ארצ'י באנקר ב"הכל נשאר במשפחה" של נורמן ליר, אולי הסיטקום הגדול והחשוב בהיסטוריה. ארצ'י הוא גבר מבוגר, נרגן, שמרן, גזען, הומופוב ומיזוגן. כל הדברים שלא עוברים מסך היום. הוא היה דמות קיצונית כבר בשנות ה-70 כשהסדרה שודרה, וזו הגאונות שבה. אפשר היה להתאהב בדמות שלו, ובו זמנית לסלוד מהדעות שלה. בדיוק כפי שאפשר היה להסכים עם הדעות הליברליות של בתו של ארצ'י, גלוריה הפמיניסטית, והחתן מייק (ראש כרוב) - ועדיין לסלוד מהאישיות המעצבנת שלהם.
"הכל נשאר במשפחה" כתובה בצורה מבריקה, גם בסטנדרטים של היום. מכניסה סיפורים בניחוח פוליטי בתוך פרקים של עשרים דקות וקצת, ומצליחה לשקף גם 50 שנה אחרי את המציאות המורכבת בארה"ב של ימינו. ועדיין, צפייה בארצ'י באנקר היום בעיקר מהדהדת בראש את הקריאה הברורה: מבריקה שמבריקה, אין שום סיכוי שנראה שוב סדרה כזאת אי פעם. אם נראה בטעות דמות כמו ארצ'י באנקר בסדרה בנטפליקס בעתיד, זה יהיה רק בדמות של נבל. אסור יהיה לנו לראות אותו כדמות עגולה ומורכבת. אסור יהיה לנו להבין ללבו הקשוח. אסור יהיה לנו לשמוע את הצד שלו בוויכוח.
אפשר לטעון שחלק מהבדיחות שמשודרות בימים האלה בערוץ החדש לא עומדות במבחן הזמן. כך למשל בפרק שלם של "נשואים פלוס" בו פגי באנדי חשה יסורי מצפון מכך שהיא רקדה עם גבר אחר, רק כדי שבעלה יבוא ויגיד לה בפנים: "הוא הומו" והקהל יגיב בצחוק היסטרי. אלא שדווקא חוסר הגבולות נתן לסדרות האלה להתייחס לדמויות בעלות ייצוג מוגבל באותן ימים על המסך בצורה מכובדת, וכן - מצחיקה. קחו לדוגמה את ג'ודי (בילי קריסטל) ב"בועות" שהכניס לכל בית באמריקה דמות הומוסקסואלית אהובה, או את ג'ורג' ג'פרסון שהיה הקונטרה השחורה לארצ'י באנקר, עד שקיבל תכנית משל עצמו. בכל אופן, מי שמצפה לשבת מול המסך ולהזדעזע כל כמה רגעים מבדיחות גזעניות או שוביניסטיות עלול להיות מופתע, הקומדיות של פעם היו הרבה יותר מתקדמות משאנחנו נותנים להם קרדיט. וכל זה, בלי לוותר על ההומור.
בריאיון בניו יורקר סיינפלד מסביר שלארי דיוויד, שתוכניתו "תרגיע" ירדה אחרי 25 שנה ב-HBO היה למעשה האחרון שעוד זכה לעשות קומדיות כמו פעם, בגלל גילו המבוגר. "לארי מספיק מבוגר כדי להגיד, 'אני לא צריך להישמע לחוקים שלכם, כי אני התחלתי לעשות את מה שאני עושה לפני שהמצאתם את החוקים האלה'... אם לארי היה בן 35, הוא לא יכול היה לעשות פרק כמו 'האבטיח' [פרק על סטריאוטיפים של אפרו-אמריקנים -ע"ס] או 'עוף פלסטיני' [פרק שלועג לסכסוך במזרח התיכון - ע"ס]. ב-HBO יודעים שהצופים מגיעים לראות בדיוק את זה, אבל הם לא חכמים מספיק בשביל להבין איך הם ממשיכים עם זה הלאה. הם היו צריכים להחליט אם לספוג את האש, או פשוט להפסיק להיות מצחיקים. ומה שהם החליטו זה, ובכן, לא לעשות יותר קומדיות. בעונת הסתיו הקרובה לא תעלה אף קומדיה באף אחת מארבע הרשתות האמריקניות. אפילו לא אחת. אין סיטקומים יותר. זה פשוט קשה מדי".
גם אם לא מסכימים עם כל מה שסיינפלד אומר, ועדיין אפשר למצוא קומדיות מעולות בין כמויות התוכן הבלתי נתפסות שעולות לאוויר מדי שנה, כמו גם קומדיות ותיקות כמו "סאות' פארק" שנלחמות אקטיבית בצנזורת הפי.סי, אפשר להבין את הסנטימנט שלו. בתקופה כזאת, בה אנחנו מחפשים אסקפיזם מהיר ודמויות שאפשר לצלול לתוכן למשך עשרות פרקים, קל יותר לחזור לנוסטלגיה של "מ.א.ש" או "משתגעים מאהבה" (נסו אותה שוב, היא מאוד אנדרייטד). סדרות שלא רק נכתבו בלי ועדות, אלא נכתבו בכמויות, עם עשרות פרקים לכל סדרה.
במציאות הזאת, ועד שננצח את המלחמה מול כוחות האופל חסרי ההומור, נוכל להתנחם בזרועותיה של קתרין הלמונד, סנדקית הקומדיה, שמככבת בשתי סדרות במקביל ב"ערוץ הקומדיות הקלאסיות" ומתארח בשלישית ("בועות", "מי הבוס?" ו"בנסון", בהתאמה). הלמונד גם זכתה בשני פרסי גלובוס הזהב מאוד מוצדקים על שתי דמויות שונות. תזכורת שגם אז באייטיז ידענו להעריך נשים חזקות ומוצלחות, וגם ידענו לצחוק איתן. איזה כיף שאפשר לצחוק שוב, בדיוק עכשיו כשאנחנו כל כך זקוקים לנחמה. עכשיו רק נשאלת השאלה: אילו קומדיות ישדרו עוד 30 שנה בערוץ הנוסטלגיה?