לאחיה של סבתא רוזה, ברוך, קראנו בוריס. מדוע הפסיקו לקרוא לו בשם היהודי ברוך והחלו לקרוא לו בשם הנוצרי בוריס? לשפינוזה קראו ברוך, אבל יום אחד החלו לכנותו בשם הנוצרי בנדיקטוס. סך הכל השינוי הזה היה תרגום מעברית ללטינית. לשפינוזה והדוד בוריס הייתה סיבה זהה לשינוי השם: ההתרחקות מהצליל היהודי הלא מקובל בשמם במדינותיהם.
אין עיסוק יותר מושך מהנבואה, אף על פי שלא קיימים מוסדות להשכלה גבוהה ולימודי תעודה להכשרת הנביאים, חיו בעבר וחיים עדיין, נביאים רבים שביניהם בלט הדוד בוריס. אמנם הוא לא עסק בנבואה בשום מוסד אלא עבד בקייב במפעל קטן העוסק "בהכנת היערות (אגירת מלאי העצים)". ברוסיה יש הרבה מאוד יערות. למה צריך להכין אותם, אין לי מושג. לדעתי, בכל המדינות וגם ברוסיה, על הכנת העצים אחראי בורא עולם. במשפחתנו על המלאכה הזאת היה מופקד הדוד בוריס. אינני יודע מה היו הצלחותיו בעבודה הזאת, אבל כנביא הוא היה מצוין. כל נבואותיו התממשו. הוא חזה את צרות היהודים כולל במשפחתנו, ותמיד צדק. אף על פי שהדוד בוריס היה נביא, לא היה לו קשר עם בורא עולם כי הוא הפסיק להאמין בו לאחר שהנאצים הרגו את אשתו ואת כל משפחתה וגם את בנו היחיד מרק שנהרג ב־1941 בקרבות נגד הגרמנים שרצחו את בני משפחתו.
קייב נכבשה על־ידי הנאצים שלושה חודשים לאחר הפלישה הגרמנית לברית המועצות. לאחר הניצחון על הגרמנים במלחמת העולם השנייה, שלטונות ברית המועצות החלו לכנות את בירת אוקראינה "העיר־הגיבורה" על אף שהצבא האדום נכנע באזור קייב לוורמכט, כלל לא באופן הרואי. אולם קייב באמת הייתה עיר מיוחדת, שונה לחלוטין מכל הערים שנכבשו על־ידי הנאצים. הגרמנים מיהרו כל כך להשמיד את יהודי קייב, שלא הספיקו להקים בה גטו. קייב זו העיר היחידה בה היהודים לא נדרשו לשאת את הטלאי הצהוב כי רצחו אותם במהירות חסרת תקדים. הגרמנים פלשו לברית המועצות ב־22 ביוני 1941 ונכנסו לקייב
ב־19 בספטמבר 1941. ביומיים, 30-29 בספטמבר הם רצחו כ־33 אלף יהודים. עד 11 באוקטובר הם השמידו עוד כ־17 אלף יהודים שסירבו לבוא לבאבי יאר בפקודת הכובשים. היהודים הללו הוסגרו לנאצים על־ידי תושבי המקום. בקייב שרדו רק עשרה יהודים שלא הוסגרו על־ידי האוקראינים. ההוצאות להורג הותירו בחיים 29 יהודים וביניהם הדוד בוריס. גם הוא עמד בפני כיתת יורים אך שלא כאשתו, לא נהרג אלא שרד. בלילה יצא בזחילה מהתעלה שהיה מוטל בה יחד עם מאות גופות של יהודים והתחבא ביערות ששנים לאחר מכן עסק בהכנתם. הוא הכיר את יערות אוקראינה כל כך טוב שללא ספק נהיה מומחה גדול בתחום. עם רצח משפחתו, הדוד בוריס איבד לא רק את האמונה באלוהים אלא גם את האמונה בבני האדם. על־כן כל נבואותיו היו שחורות וקודרות. כשרון הנבואה שלו לא היה מולד אלא נרכש. כאשר בסביבתו נשמעו תחזיות אופטימיות באשר לחיים המאושרים בברית המועצות, הדוד בוריס הצטחקק בעצב. הוא היה מתנגדם המושבע של האופטימיסטים.
לרבים מבני משפחתנו הייתה אוזן מוזיקלית. הדוד בוריס סבר שעל היהודים להיות מוזיקאים, שעל היהודים לעסוק בנגינה כמפלט מהמציאות העוינת והקשה. מוזיקה מביאה להתעלות ואף לבכי מהתרגשות. עדיף בכי כזה על הזלת דמעות מרורים על קשיי החיים וסבלותיהם. פיתוח המיומנויות המוזיקליות מאפשר הסחת דעת מן המעקשים והאכזבות. הדוד בוריס חשב שבחיים האטונאליים של היהודים, מוזיקה מהווה פורקן, יציאה מהבידוד והתחברות לפעימת החיים. לכן קיבל בברכה את העובדה שאחייניתו, קרי דודתי לאה, הפכה למוזיקאית מקצועית. אמנם הוא חשב שהיא צריכה לנגן בכלי כלשהו, אך היא בחרה במוזיקולוגיה. החלטתה גרמה לדוד בוריס לנבא שהמוזיקולוגיה שקשורה לאידיאולוגיה הסובייטית, תסבך אותה. כפי שלא מאמינים לנביאים בדרך כלל, כך גם לא התרשמו מנבואתו של הדוד בוריס. אולם הוא צדק כרגיל: ב־1949 הדודה הואשמה ב"קוסמופוליטיות", בהשתחוות לתרבות המוזיקלית המערבית הזרה לברית המועצות. כתוצאה מכך היא פוטרה מעבודתה, מתפקיד ראש המחלקה למוזיקה רוסית ודיקנית הפקולטה לזמרה של האקדמיה למוזיקה בקייב וגורשה מהעיר עטורת הגבורה, קייב. לפני גירושה מתחו עליה ביקורת קשה בעיתונים ובאסיפות "העם" על אופייה הבורגני. "מוטב להכין יערות מאשר לשחק משחקים אידיאולוגיים עם השלטון הסובייטי", אמר הדוד בוריס. איש מבני משפחתנו המוזיקליים והלא מוזיקליים לא דמיין שהשלטון הסובייטי יגרום "אי־נעימות" ליהודים בעיר־הגיבורה קייב לאחר שהיא הפכה לקבר ענקי ליהודים. אבל התופעות האנטי־יהודיות המקוממות נמשכו. כשהתבגרתי מספיק כדי להבין את האופי הפסימי והקודר של הדוד בוריס, שאלתי אותו האם יהיה אי פעם טוב יותר מאשר עכשיו. הוא השיב: "יהודי אופטימי הוא ליצן שצוחק במקום לבכות. לעם היהודי ישנו קיר הבכי בירושלים ולא יכול להיות קיר צחוק." ליבו של הדוד בוריס שרד צרות רבות, אבל לבסוף נשבר בשל ההתגשמות החוזרת של נבואותיו.
"הדיסוננסים היקרים שלי: סיפורי קייב" / אלכס גורדון. הוצאת כרמל. 221 עמודים.