מבוסס על סיפור אמיתי: קראו את הפרק הראשון מתוך "הילד מנאפולי"

אמא שלי מקָדימה ואני מאחורה. אמא שלי הולכת מהר בסמטאות של הרובע הספרדי: על כל צעד שלה — שניים שלי. אני מסתכל בנעלי האנשים. נעל בריאה ושלמה: נקודה, נעל מחוררת: יורדת לי נקודה. בלי נעליים: אפס נקודות. נעליים חדשות: עיטור כוכב. לי לא היו נעליים משלי אף פעם, אני נועל נעליים של אחרים והן תמיד מכאיבות לי. אמא שלי אומרת שאני הולך עקום. זאת לא אשמתי. אלה נעליים של אחרים. הן קיבלו את הצורה של כפות הרגליים של מי שנעלו אותן לפנַי. הן קיבלו את ההרגלים שלהם, הן הלכו ברחובות אחרים, שיחקו במשחקים אחרים. מה הן יודעות כשהן מגיעות אלי על איך אני הולך ולאן אני רוצה ללכת? הן צריכות להתרגל לאט־לאט, אבל בינתיים כפות הרגליים גדלות, הנעליים נעשות קטנות, ואנחנו חוזרים להתחלה.
אמא שלי מקָדימה ואני מאחורה. אני לא יודע לאן אנחנו הולכים, היא אומרת שזה לטובתי. אבל אולי זאת עקיצה, כמו עם הכינים. זה לטובתך, ומצאתי את עצמי עם ראש מגולח, קָלָבָסָה. מזל שגם לחבר שלי טוֹמָזינוֹ עשו קלבסה, לטובתו. החברים שלנו מהסמטה ירדו עלינו, אמרו שאנחנו נראים כמו שתי גולגולות שיצאו מהקברים מתחת לרחוב פוֹנטָנֵלֶה. טומזינו לא היה חבר שלי בהתחלה. ראיתי אותו פעם סוחב תפוח מהדוכן של קָפָּיאנקָה, הירקן שהיתה לו עגלה בשוק, בפְּיָאצָה מֶרקָטוֹ, אז חשבתי שאנחנו לא יכולים להיות חברים, כי אמא שלי אנטוֹניֵיטָה הסבירה לי שאנחנו עניים, כן, אבל לא גנבים. אחרת ניעשה קבצנים. אבל טומזינו ראה אותי וגנב תפוח גם בשבילי. בגלל שאני לא גנבתי את התפוח אלא קיבלתי אותו במתנה, אכלתי אותו, ובאמת היה לי מבט מורעב. מאותו רגע נעשינו חברים. חברים של תפוחים.

אמא שלי הולכת באמצע הרחוב ולא מסתכלת בכלל על הקרקע. אני גורר את הרגליים ומסכם את נקודות הנעליים כדי להתגבר על הפחד. אני סופר על האצבעות עד עשר ואז מתחיל מההתחלה. כשאגיע לעשר פעמים עשר, יקרה משהו נחמד, זה המשחק. עד עכשיו לא קרה לי שום דבר נחמד, אולי כי התבלבלתי בספירה של הנקודות. אני ממש אוהב מספרים. אותיות דווקא לא: אני מזהה אותן כשהן לבד, אבל כשהן מתערבבות כדי לעשות מילים הן מבלבלות אותי. אמא שלי אומרת שאסור לי לגדול כמוה, בגלל זה היא שלחה אותי לבית הספר. הלכתי לשם, אבל לא היה לי טוב שם. קודם כול, כי הילדים בכיתה צרחו וחזרתי הביתה עם כאב ראש, הכיתה היתה קטנה, והסריחה כמו רגליים מזיעות. וחוץ מזה הייתי צריך לשבת כל הזמן בשקט מאחורי השולחן ולצייר קווים. למורָה היה סנטר בולט והיא לא ידעה להגיד סָמֶךְ, ומי שעיצבן אותה חטף פליק בראש. בתוך חמישה ימים חטפתי עשרה פליקים. ספרתי אותם על האצבעות כמו את הנקודות של הנעליים, אבל לא זכיתי בכלום. ככה שיותר לא רציתי כבר ללכת לבית הספר.

אמא שלי לא היתה מרוצה, אבל אמרה שאני צריך לפחות ללמוד להזיע בעבודה, אז היא שלחה אותי לאסוף בגדים משומשים, סמרטוטים. בהתחלה הייתי מרוצה: הסתובבתי כל היום ואספתי סמרטוטים ישנים מבית לבית, ואפילו בזבל, כדי להביא אותם לקָפָּה־אֶ־פיֵירו בשוק. אבל אחרי כמה ימים הייתי כל כך עייף, שהתגעגעתי לפליקים של המורה עם הסנטר הבולט.
אמא שלי עוצרת מול בניין אפור ואדום עם חלונות גדולים. "זה כאן," היא אומרת. בית הספר הזה נראה לי יותר יפה מהקודם. בפנים שקט ואין שום סירחון של רגליים. אנחנו עולים לקומה השנייה ושם נותנים לנו לחכות במסדרון, על ספסל עץ, עד שקול קורא: הבא בתור. בגלל שאף אחד לא זז, אמא שלי מבינה שאנחנו הבאים בתור, וככה אנחנו נכנסים.
לאמא שלי קוראים אַנטוֹניֵיטָה סְפֵּרַנצָה. הסיניורינה שקיבלה אותנו מסמנת את השם על דף ואומרת: "נשארה בשבילכם רק זאת." אז אני חושב: הנה, אמא שלי תסתובב לצד השני ונחזור הביתה. אבל לא.
"את נותנת פליקים, המורה?" אני שואל ומכסה את הראש בידיים, ליתר ביטחון. הסיניורינה צוחקת וצובטת לי את הלחי, אבל בלי למעוך. "שבו בבקשה," היא אומרת, ואנחנו מתיישבים מולה.
הסיניורינה בכלל לא דומה למורה הקודמת, הסנטר שלה לא בולט, ודווקא יש לה חיוך נחמד מלא שיניים לבנות וישרות, שיער קצר, והיא לובשת מכנסיים, כמו גבר. אנחנו שותקים. היא אומרת שקוראים לה מָדָלֵנָה קריסקוּאוֹלוֹ ואולי אמא שלי זוכרת אותה, כי היא נלחמה כדי לשחרר אותנו מהדיכוי הנאצי. אמא שלי מזיזה את הראש למעלה ולמטה, אבל רואים טוב מאוד שאת השם של המדלנה קריסקואולו הזאת היא אף פעם לא שמעה קודם. מדלנה מספרת שבאותם הימים היא הצילה את הגשר בשכונת סָניטָה, כי הגרמנים רצו להעיף אותו לשמים בדינמיט, ובסוף נתנו לה מדליית ארד ותעודת הוקרה. אני חושב שהיה יותר טוב אם היו נותנים לה נעליים חדשות כי יש לה נעל אחת טובה ואחת מחוררת (אפס נקודות.) היא אומרת שטוב עשינו שבאנו אליה, שהרבה אנשים מתביישים, ושהיא והחברות שלה למפלגה היו צריכות ללכת מבית לבית ולדפוק בדלתות כדי לשכנע את האמהות שזה דבר טוב, בשבילן ובשביל הילדים שלהן. שהרבה דלתות נטרקו להן בפרצוף והן חטפו גם כמה קללות. אני מאמין לזה, כי גם אני, כשאני הולך לבקש סמרטוטים, אני חוטף קללות. הסיניורינה אומרת שהרבה אנשים טובים סומכים עליהם, שאמא שלי אנטונייטה היא אישה אמיצה, ושהיא נותנת לבן שלה מתנה. מתנות אני לא קיבלתי אף פעם, חוץ מקופסת התפירה הישנה ששמתי בתוכה את כל האוצרות שלי.

אמא שלי אנטונייטה מחכה שהמדלנה הזאת תגמור לדבר, כי פטפוטים זה לא הצד החזק שלה. ההיא אומרת שצריך לתת לילדים הזדמנות. אני הייתי שמח יותר אם היא היתה נותנת לי לחם, סוכר וגבינת ריקוֹטָה. אכלתי ריקוטה פעם בחגיגה של האמריקאים שהתפלחתי אליה עם טומזינו (נעליים ישנות: יורדת נקודה).
אמא שלי ממשיכה לשתוק, אז מדלנה ממשיכה לדבר: הם סידרו רכבות מיוחדות שייקחו את הילדים למעלה, לצפון. אז אמא שלי עונה: "אבל את בטוחה? את רואה את זה כאן, גברת, הוא פגע־רע!" מדלנה אומרת שהם שמים הרבה מאיתנו ברכבת, לא רק אותי. אז זה לא בית ספר! אני מבין סוף כל סוף, ומחייך. אמא שלי אנטונייטה לא מחייכת. "אם היתה לי ברירה לא הייתי כאן, יש לי רק אותו, תעשי מה שצריך".
כשאנחנו הולכים משם, אמא שלי הולכת כל הזמן לפנַי, אבל יותר לאט. אנחנו עוברים ליד דוכן הפיצות, שבו אני תמיד נצמד לשמלה שלה ולא מפסיק לבכות עד שאני חוטף סטירה. היא עוצרת. "צִ'יקוֹלִי וריקוטה," היא אומרת לצעיר שמאחורי הדוכן. "רק אחד." אני לא ביקשתי כלום הפעם ואני חושב שאם אמא שלי, מעצמה, רוצה לקנות לי פיצה מטוגנת באמצע הבוקר, אז יש פה איזה עקיצה.
הצעיר עוטף פיצה צהובה כמו השמש, גדולה יותר מהפרצוף שלי. אני מחזיק אותה בשתי הידיים מרוב פחד שהיא תיפול לי. הפיצה חמה ויש לה ריח טוב, אני מרחרח מלמעלה, וריח השמן נכנס לי לאף ולפה. אמא שלי מתכופפת ומסתכלת לי ישר בעיניים.
"אז גם אתה שמעת. אתה כבר גדול, עוד מעט תהיה בן שמונה. אתה יודע מה המצב שלנו."
היא מנקה לי את השומן מהפנים בגב היד.
"תן גם לי לטעום," והיא צובטת לה חתיכה קטנה. אחר כך היא קמה ואנחנו הולכים הביתה. אני לא שואל כלום ומתחיל ללכת. אמא שלי מקָדימה ואני מאחורה.

"הילד מנאפולי" / ויולה ארדונה. מאיטלקית: שירלי פינצי לב. הוצאת אחוזת בית. 247 עמודים.