"אתה יניב?", שאל אותי עיתונאי גבוה, בלונדיני ותכול עיניים במרכז התקשורת במאלמו, לקראת ההכרזה על עשר המדינות האחרונות שמעפילות לגמר האירוויזיון. "כן", השבתי בחשש. "אני עיתונאי מנורבגיה, תוכל לדבר איתי בבקשה בסוף המשדר על הכתבה שלך? אנחנו רוצים הבהרות".
כשהסתיים המשדר, לאחר שצווחנו מלוא גרון מהתרגשות על עלייתה של עדן גולן לגמר האירוויזיון, הוא ניגש לדבר איתי. "ראינו שאתה קורא לנורבגיה 'אויבת', מדוע אתה אומר את זה?", הוא שאל. מתברר שעיתונאים מנורווגיה הגיעו לאייטם שליווה את משדר האירוויזיון אמש, תרגמו אותו, וגילו מה כתבנו על נציגיהם:
הם סירבו לדבר איתנו ואנחנו מסרבים לדבר עליהם. המשלחת עצמה נחשבת לאויבת גדולה גם של המשלחת הישראלית וגם של העיתונאים כאן.
המילה "אויבת" תפסה את תשומת ליבם, כמעט נראה היה שנרשמה שם פגיעה. הסברתי לעיתונאי החביב על ההתעלמות המופגנת של ההרכב הנורבגי ממני ומכתב יורומיקס, רק בגלל שאנחנו ישראלים. לדבריו, הוא שמע על הסיפור ודיבר על כך עם ראש המשלחת, שאמר שלא הייתה התעלמות, אלא מאילוץ שנבע מקוצר זמן.
מדובר כמובן בתירוץ עלוב, משום שאיש היח"צ כבר פנה אלינו לדבר איתנו, ודילג עלינו רק לאחר שגילה שאנחנו מישראל. אפילו לא היה להם עמוד שדרה להגיד את האמת או לתת כל תירוץ אחר, פשוט התעלמות. זה בדיוק מה שאמרתי לו עבור כתבה שהם הכינו בנושא, וכמו תמיד אני לא מרוצה מהתמונה שלי, אבל לפחות באתר נורבגי מופיעות דסקית וסיכת החטופים.
מכאן התפתחה בינינו שיחה על המצב המוזר שבו אנחנו, העיתונאים הישראלים, נמצאים בו במאלמו. כיצד כולנו מרגישים שאנחנו במסיבה שאמנם הוזמנו אליה, אבל כל הילדים הקולים קיוו שלא נגיע, ובכל זאת אנחנו כאן. בסוף השיחה חשתי צורך להודות לו, רק על זה שהוא היה נחמד אלי. על אינטראקציה אנושית בסיסית, שבאירוויזיון הזה אנחנו לא נהנים ממנה.
בשעת לילה מאוחרת, לאחר סיום מסיבת העיתונאים שבה עדן גולן הייתה מוקפת בהייטרים מנורבגיה (אם במקרה עיתונאים מנורבגיה מתרגמים גם את הכתבה הזו - לא אתם הבעיה, אלא המשלחת האיומה שלכם), יצאתי ממרכז התקשורת. כבר לא היו אוטובוסים אז הזמנתי אובר. באפליקציית הנסיעות הפופולרית לא קוראים לי Yaniv אלא Jan, גם ככה שם המשפחה שלי גרמני, אז מה רע לי בלהיות יאן ולהרגיש אירופאי.
"נהנית באירוויזיון?", שאל אותי עדנאן הנהג. "אני לא חושב שמאלמו היא עיר מתאימה לאירוע חשוב כזה", הוא אמר במהלך השיחה שלנו, "אני ממש לא מבין למה לא הלכו על סטוקהולם". שלוש דקות לפני סיום הנסיעה הוא שאל אותי עבור איזו מדינה אני מסקר את האירוויזיון. בפעם הקודמת שנשאלתי, אמרתי יוון, אולם הפעם, כשהאדרנלין מההעפלה לגמר עדיין לא ירד, נתקעו לי המילים. "תגיד תגיד, אל תפחד להגיד", הוא אמר, כאילו הוא כבר יודע מה התשובה. פתאום, בשעת לילה מאוחרת, במקום שאומרים לנו שהוא הכי מפחיד בעולם, הגרון שלי נחנק ואני לא מצליח להוציא הברה מהפה. "שלום", הוא אמר, "זה בסדר, אני לא הורג אנשים ואתה לא הורג אנשים, שנינו בני אדם שנפגשו במונית בשוודיה. לא משנה מה, אף פעם אל תתבייש בזהות שלך, תגיד אותה בגאווה".
אחת הסיבות שאני כל כך אוהב לסקר אירוויזיונים, היא האינטראקציות שיש בין אנשים מכל העולם. הפעם לא קיבלנו את זה, הישראלים אינם חלק מהכיף - לא העיתונאים ולא חברי המשלחת. אולם שתי אינטראקציות קצרות, עם שני אנשים שונים לחלוטין זה מזה, גרמו לי לחשוב שאולי בכל זאת יש איזשהו רמז לשביב של שאריות של תקווה.