טקס יום הזיכרון הוא אחת הזירות הרגישות ביותר שקיימות בישראל. בבתי העלמין, בבתי הספר, במרכזי הערים - מתאסף הציבור, כל איש ואישה במעגל הרלוונטי להם, למסכת קולקטיבית של אבל. יש מי שעבורו השכול רחוק. לאחרים - קרוב עד אימה. וכעת, כשכולם ביחד, מילים שלוחצות על בלוטת הדמעות עושות את פעולתן. בשביל רבים זה מספיק; אחרים חשים ניכור: עבורם, הפער בין המילים הגבוהות, המגויסות ומלאות הפאתוס לבין האהוב הפרטי, האזרחי, שאך לפני רגע היה ואיננו, יכול אפילו להעליב. "יותר מדי ימי זיכרון, פחות מדי זכירה", כתב פעם יהודה עמיחי בתהייה על הפער הרגשי הזה, אחרי שהזכיר כמה שורות קודם לכן, בשורה רלוונטית, "יותר מדי מתים, פחות מדי אדמה לכסות את כולם".
השנה, אחרי שרעידת האדמה של 7 באוקטובר טלטלה את כל חיינו כאן והציפה את השאלות הכי קשות על הקשר בין האזרח והמדינה, וכשעבור כל כך רבים השכול הוא קרוב מדי וטרי כל כך, האוויר נפיץ מתמיד. באופן לא טריוויאלי, מיני-סדרה חדשה של כאן חינוכית צוללת אל המתח הזה באומץ כמעט רדיקלי: "הדברים שהלכו לאיבוד", שעוסקת בנערה ונער ממשפחות שכולות לפני טקס זיכרון בית ספרי, ושואלת שאלות נבונות על טבעם של הנצחה, זיכרון קולקטיבי, ההתמודדות עם השכול וייעודם של טקסים. משמעותי לא פחות: זו הדרמה הישראלית הראשונה שמגיבה לאירועי 7 באוקטובר, ולכובד הכפול של אירועי הזיכרון בשנה הזאת. את הסדרה יצרו עדן גוריון ("פלמ"ח") ויאיר פרי ("מקיף מילאנו"), וביים רומן שומונוב - מי שעמד גם מאחורי "כל עוד בלבב", יצירה נוספת של החינוכית שדיברה בגובה העיניים על שאלות דומות, כשליוותה מסע לפולין של בני נוער.
במרכז הסדרה ניצבת רונה (אחינועם מויאל), נערה כבת 14, שאחותה הגדולה, מוזיקאית צעירה בשם דניאלה, נרצחה במסיבת הטבע ברעים. בעוד הוריה שקועים באבל, רונה עצמה מתבצרת בכעס, מתרחקת מהחברים והלימודים. רכזת השכבה שלה, (ריטה שוקרון), מבקשת ממנה ומנער נוסף, אורן (ברק שמואל דרכסל) - שאביו נהרג במהלך מבצע צוק איתן, כשהוא עצמו היה אז רק בן ארבע - להשתתף בטקס יום הזיכרון. כשהרכזת מציעה טקס יום זיכרון מסוג אחר - עולות הרבה הצעות שנבלמות, אך רונה ואורן מחליטים להגשים אחת מהן בכל זאת: להשמיע לבאי הטקס שיר רוק של דניאלה, וכך להנציח אותה "כפי שהייתה באמת". תוך כדי המרד, עולים ביטויים קשים, מרירים, שמבטאים את חוסר האונים של רונה ואורן לנוכח מה שמצופה מהם כבני משפחות שכולות. כששיבוש ממשי של הטקס עומד על הפרק, נשאלת השאלה עבור מי הוא בעצם נועד, ומי הוא זה שאסור לפגוע ברגשותיו.
המתח בין רונה המרדנית ואורן הכרוך אחריה, ובין קטבי הדיון כולו, טמון גם באופי השכול שלהם. אורן, מגיל צעיר מאוד, גדל לתוך ההוויה של זיכרון הנופלים במערכות ישראל, עם שורה של טקסים ופרוטוקולים מקודשים חברתית - בעוד את אביו, מטבע הדברים, הוא כמעט ולא הכיר או זוכר. אחותה של רונה, לעומת זאת, נרצחה באירוע שונה בתכלית, מסיבת טבע שמסמלת חופש, ביטוי אישי ואהבה. עבור רונה, אחותה היא לא סמל של הגנה על המולדת, והיא כועסת על הצבא שלא היה שם להגן עליה. הניגוד הזה לא נועד להעמיד את המתים אלה מול אלה, אלא להדגיש מדוע גם הוא וגם היא מרגישים שהם נופלים בין המילים הנרגשות שמתארות דבר המרוחק מהאבל הפרטי שלהם.
כל הנושאים האלה הם טריגריים, רגישים ומכבידים, קל וחומר השנה, והתחושה המובנת של רבים היא שמוטב ללכת על ביצים כשמתקרבים אליהם. "הדברים שהלכו לאיבוד" מבקשת גישה אחרת.
לעומת הקודים שהמבוגרים הפנימו והמילים שהם מעדיפים שלא לומר, הנערים בסדרה מדברים בפתיחות על הכול, בגובה העיניים. לפעמים הדברים שהם אומרים מביכים, לעתים קרובות חסרי רגישות ואפילו אכזריים, וזה בסדר - כולנו היינו בני 14 פעם - כי הם אלו שצריכים לפקפק בדרכים של הדורות שקדמו להם, שהובילו אותנו למקום שאנחנו נמצאים בו. היותם בני 14, תמימים ובעלי כוונות טובות, הוא גם מה שמאפשר למבוגרים (ולצופים) בסופו של דבר להכיל את המרד שלהם כלפי הטאבו של יום הזיכרון. במובן הזה, יותר מאשר השאלה אם היא סדרה חתרנית או לא, קונפורמיסטית או לא, מה אומר הפיתרון שבסופה ועד איזה גבול היא מערערת - הרוח שלה היא זו שמהותית. המסר החשוב שלה הוא לעורר את השיחה, לסרב לשתיקות ולקלישאות, ולאוורר את מה שמתבשל בפנים גם אם לא נוח לומר אותו. זה שיעור חשוב לכולנו, מפי ילדים בסוף חטיבת הביניים.
אלה דיונים חשובים, אבל הם לא מתנהלים בתוך ריק. המסה הקריטית של טבח אוקטובר לא נותנת מנוח בזמן "הדברים שהלכו לאיבוד". התמונות על הקיר, המבט על פני ההורים, הדיאלוגים עם דמויות נוספות - המחנק בגרון ובנפש נותר לאורך כל הצפייה במשפחות המרוסקות שעל המסך. אולי הוא לא עזב מאז השבת השחורה, אולי לא יסתיים לעולם.