וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

מריל סטריפ כובשת, "מגלופוליס" המטורלל ו"מקס הזועם" החדש: פסטיבל קאן נפתח בסערה

עודכן לאחרונה: 20.5.2024 / 9:46

הדי המלחמה לא הגיעו לריביירה - ופינו את הבמה לקולנוע: השחקנית האגדית זכתה להוקרה והתעקשה שהיא "לא רוקסטאר", במאי "הסנדק" הציג אחרי עשורים של עבודה מניפסט שהתגלה כמביך למדי, ואילו "פיוריוסה", הסרט החדש בסאגה האפוקליפטית, לא מסעיר כפי שאפשר היה לצפות

טריילר לסרט "פיוריוסה: מסאגת מקס הזועם"/באדיבות טוליפ אנטרטיינמנט

בחודש מאי ממוצע, עיני העולם מופנות אל עבר יבשת אירופה - מי בשביל להנות מהמוזיקה (או הביזאריות) של האירוויזיון, מי בשביל לבדוק מי לבש מה ואיזה סרטים הושקו בפסטיבל קאן. 2024 היא לא שנה ממוצעת, אבל בריביירה הצרפתית מתעקשים על עסקים כרגיל. קיום הפגנות נאסר, האבטחה הוגברה ואם בפסטיבל ברלין חזרו ועלו בנאומי טקס הפתיחה מילים כמו "עזה" או "קונפליקט", כאן המילה מלחמה הוזכרה רק לרגע, כחלק מקטע פתיחה שתיארה את קסמו של הקולנוע ככזה שיכול להרחיק אותנו מכל הצרות.

גם הצהרות אופנתיות המצהירות על השתייכות פוליטית כלשהי לא ממש נראות כאן בינתיים, מלבד שמלה צהובה עם תמונות חטופים שלבשה ניצולה מהטבח בנובה לפרמיירת הסרט "פיוריוסה - סאגת מקס הזועם", אחד הסרטים המצופים ביותר שעל הפרק, שצפוי לעלות גם אצלנו בעוד זמן קצר. יש היגיון בבחירה דווקא בסרט הזה לאמירה המסוימת הזו. הסרט החמישי בסדרה של הבמאי האוסטרלי ג'ורג' מילר מתחיל עם חטיפת ילדה על ידי חמושים על אופנועים, שלוקחים אותה מביתה האוהב למציאות חדשה של עוני, מחסור ואלימות. אניה טיילור ג'וי ("גמביט המלכה") נכנסת לנעליה של שרליז ת'רון, שגילמה את הדמות בסרט "מקס הזועם - כביש הזעם", הפעם כדי להציג את סיפור התבגרותה לאורך 15 שנה.

כריס המסוורת', אניה טיילור ג'וי והבמאי ג'ורג' מילר, בכורת "פיוריוסה: מסאגת מקס הזועם", פסטיבל קאן, 16 במאי 2024. Lionel Hahn/Getty Images, GettyImages
כריס המסוורת', אניה טיילור ג'וי והבמאי ג'ורג' מילר, בכורת "פיוריוסה: מסאגת מקס הזועם", פסטיבל קאן, 16 במאי 2024/GettyImages, Lionel Hahn/Getty Images

הסאגה הזו יוצאת לדרך כשכנופיית האופנוענים של דמנטוס (כריס המסוורת', הלא הוא תור בסרטי מארוול) לוכדת אותה ומנסה להשתמש בה כדי למצוא את נווה המדבר שממנו הגיעה. בשלב מסוים נכנסת לתמונה גם הדיקטטורה המרושעת שהכרנו בסרט הקודם, מה שמוביל למלחמה עקובה מדם על השליטה במעט המשאבים והאנשים ששרדו את האפוקליפסה. כמו רוב הפריקוולים תוצרת הוליווד, גם כאן זה עובר בכל התחנות שהייתם מצפים לראות בסיפור על הדמות המסוימת הזו - מה קרה ליד שלה? מה הקטע עם השיער והאיפור השחור? מי נתן לה את השם פיוריוסה? אה, רגע, לזה דווקא אין איזה הסבר עלילתי, זה פשוט השם שלה, משום מה.

מוכנים לרצף של משחקי מילים ממונעים? קדימה - "פיוריוסה" הוא לא בדיוק סיבוב פרסה מקודמיו, אבל הוא כן שונה מהם מספיק כדי להיחשב פנייה חדה. בעוד "כביש הזעם" לחץ בכל הכוח על הגז של האקשן עם העלילה המינימלית הנחוצה כדי שנבין מי נגד מי ולמה, ממשיך דרכו קצת מוריד הילוך. עדיין יש פה מרדפים מדבריים וקרבות אלימים, אבל גם הרבה יותר בניית עולם והעמקה של הדמות ושל מערכות היחסים. מובן מאליו שהתוצאה פחות מסעירה, אבל היא גם לא מפצה על זה בכל הנוגע לרגש, אולי כי מילר הוא לא בדיוק הנהג הנכון לקחת אותנו במסלול הזה. זה עדיין סרט שיש לא מעט מה לחבב בו, בעיקר בכל מה שקשור לצילום, לארט ולהופעה של כריס המסוורת', שנראה שהוא נהנה לצלם אותה ברמה של ילד בלונה פארק (מכוסה בחול ועם מלא מבטאים אוסטרליים).

sheen-shitof

שדרגו את הביצועים

הארכת משך האקט ושיפור ההנאה במיטה - במבצע מיוחד

בשיתוף "גברא"
seperator

כוכבת הוליוודית נוספת שעזרה לפתוח את המהדורה השנתית בגדול היא המלכה ההוליוודית המכהנת מריל סטריפ, שקיבלה בטקס הפתיחה פרס דקל זהב של כבוד - המקבילה של הפסטיבל לפרס מפעל חיים. אחרי שגרמה למעניקת הפרס - ז'ולייט בינוש - לבכות בהתרגשות וספיילרה לקהל בלי למצמץ את הסרט הצרפתי "הקדירה", סטריפ קיימה גם מפגש וריאיון חד פעמי שבו הביטה לאחור בחיוך על הקריירה ארוכת השנים ורבת ההישגים שלה. היא אמנם העידה שהגיעה למפגש עייפה אחרי שניתחה עד שלוש לפנות בוקר את סרט הפתיחה, אבל גם עם אנרגיות נמוכות היא מתגלה כמרואיינת כריזמטית, מצחיקה ומרגשת.

למרות מעמדה הרם בתעשייה ובהיסטוריה של הקולנוע, לסטריפ יש גישה קלילה למדי למקצוע ולמוניטין שלה: "אני לא רוקסטאר, החיים שלי משעממים. אוקיי, לא משעממים, אבל הם מלאים בדברים פחות מוגזמים". היא לא חשפה בריאיון שיטות עבודה שהכניסו אותה לדמויות וגם לא התייחסה לגוף העבודה שלה ברצינות תהומית, אלא חזרה והתייחסה אל עצמה כאל אישה רגילה למדי, שגידלה ילדים ונכדים תוך כדי שהיא עובדת בעבודה שלה, שהיא במקרה להיות כוכבת קולנוע. "כל פעם לפני שהתחלתי לצלם סרט אמרתי לבעלי שאין לי מושג איך לעשות את זה. הוא היה אומר שזה ככה כל פעם, ואני הייתי עונה שבחיים לא הרגשתי ככה ושכנראה יש בעיה עם התסריט", היא סיפרה, "יש לי כל מיני שיטות ששימשו אותי כשחקנית, אבל אין לי איזה טכניקה שעוברת בין תפקיד לתפקיד. כשכבר מאוחר בלילה ואת יוצאת ממכונית ואומרת 'מה את עושה פה' בפעם המאה וזה עדיין לא מתאים לבמאי - אז צריך שיטה. שיטה שתעזור לך לא להרוג אותו".

בין היתר היא סיפרה על צילומי סצנת האגם ב"זכרונות מאפריקה", בה לימד מעצב השיער והמאפר של מריל את רוברט רדפורד איך לחפוף שיער בצורה סקסית; על הגעגוע לקארי פישר, שהפכה לחברתה הטובה בעקבות הסרט "גלויות מהחיים"; על מה הופך במאי או במאית לטובים בעבודתם (ביטחון עצמי, קול וחזון ברור והיכולת להעביר את זה לשחקנים) וגם על העבודה עם במאים כמו סטיבן ספילברג, מייק ניקולס או קלינט איסטווד (שלדבריה הקפיד על ימי צילום יעילים "כדי להספיק לגולף").

כשנשאלה מה הפך את התפקיד הקטן יחסית ששיחקה ב"צייד הצבאים" לאהוב וזכור במיוחד, היא לא היססה וענתה: "זאת הייתה האישה היחידה בסרט, אז זוכרים אותה". בהמשך גם התייחסה לחוסר היכולת של בכירים באולפני קולנוע להזדהות עם נקודת מבט נשית, ואיך כל זה מתגלגל לפערי שכר בין גברים ונשים בהוליווד: "לא תמיד זה עניין של כסף, הם פשוט לא הבינו. הסרט הראשון שעשיתי שגרם לגברים להגיד לי שהם הזדהו עם הדמות ששיחקתי היה 'השטן לובשת פראדה'. אף גבר לא ראה את 'צייד הצבאים' והרגיש כמו הבחורה שם, אבל אני יכולתי להזדהות עם הדמויות של הגברים בסרט. זאת שפה שאנחנו, כנשים, יודעות לדבר".

מריל סטריפ, פסטיבל קאן, 15 במאי 2024. Sebastien Nogier/Pool/Getty Images, GettyImages
מריל סטריפ, פסטיבל קאן, 15 במאי 2024/GettyImages, Sebastien Nogier/Pool/Getty Images

אירוע בולט נוסף בימי הפסטיבל הראשונים הייתה הבכורה לסרטו החדש של פרנסיס פורד קופולה, הבמאי האגדי של טרילוגיית "הסנדק" ושל "אפוקליפסה עכשיו". "מגלופוליס" הוא סרטו הראשון מאז 2011, פרויקט תשוקה עצום מימדים שניסה להוציא לפועל מאז סוף שנות השבעים. פרסומים מהזמן האחרון דיברו על הפקה כאוטית במיוחד והדביקו לסרט באזז מהסוג שאף יוצר לא מעוניין בו - הסקרנות לצפות בעצמך בתאונת רכבת ידועה מראש. במקרה של יוצר כמו קופולה, מפתה מאוד לחלום על סוף טוב. להתמסר לפנטזיה על יוצר שבגיל 85 מציג יצירת מופת חדשה, אחרי שהשקיע בה שנים מחייו וגם 120 מיליון דולר מכיסו הפרטי. אבל פנטזיה לחוד וסרטים לחוד - הקרנת העיתונאים הראשונה של הסרט הסתיימה עם כמה וכמה קריאות בוז, שפסקו ברגע שעלתה השקופית שהקדישה את הסרט לאלינור קופולה, יוצרת קולנוע בעצמה ואשתו של הבמאי שנפטרה לאחרונה.

ננסה לפתוח מזווית חיובית - מדובר בסרט מקורי והרפתקני למדי, שמתחייב במאת האחוזים לחזון המשונה שלו. מדובר בסרט מטורלל על כל הראש - לא בהכרח דבר רע, מה גם שלטרלול המסוים שלו יש גם חן מסוים. למרבה הצער, כל זה לא הופך אותו לסרט מוצלח, עמוק או אפילו קוהרנטי, והרבה מההחלטות היותר "נועזות" שקופולה עושה כאן הן אלה שהכי פוגעות בו.

הסיפור מתרחש בעיר תואמת ניו יורק בשם רומא החדשה, המאוכלסת על ידי נשים בסנדלי גלדיאטור וגברים עם הפוני המטופש שתראו בדרך כלל על פסלים של קיסרים רומיים. סיזר קטלינה (אדם דרייבר), אדריכל בעל כוח קסם שמאפשר לו לעצור את הזמן, חולם להפוך את העיר לאוטופיה עתידנית באמצעות שיטת בנייה חדשה וקסומה, אך ראש העיר המושחת פרנקלין קיקרו (ג'יאנקרלו אספוזיטו, "שובר שורות") מתנגד. בין שניהם קרועה ג'וליה (נטלי עמנואל, "משחקי הכס"), בתו של ראש העיר שמתאהבת באמן המבריק והופכת למוזה שלו.

הבמאי פרנסיס פורד קופולה בבכורת סרטו "מגלופוליס", פסטיבל קאן, צרפת, 16 במאי 2024.. Kristy Sparow/Getty Images, GettyImages
הבמאי פרנסיס פורד קופולה בבכורת סרטו "מגלופוליס", פסטיבל קאן, צרפת, 16 במאי 2024./GettyImages, Kristy Sparow/Getty Images
אוברי פלאזה, אדם דרייבר והבמאי פרנסיס פורד קופולה, בבכורת הסרט "מגלופוליס", פסטיבל קאן, 16 במאי 2024. Max Cisotti, Dave Benett, GettyImages
אוברי פלאזה, אדם דרייבר והבמאי פרנסיס פורד קופולה, בבכורת הסרט "מגלופוליס", פסטיבל קאן, 16 במאי 2024/GettyImages, Max Cisotti, Dave Benett

"מגלופוליס" הוא סרט על אמן שזכה לכל השבחים האפשריים על עבודתו אבל מסרב לוותר על הניסיון להמציא את עצמו - ואת תחום העיסוק שלו - מחדש. דרך סיפור ארוך ומבולגן למדי על המאבק בין קידמה לשמרנות, קופולה כותב פה מניפסט של שעתיים ורבע על חשיבותם של חזון, תקווה, חדשנות ושבירת מוסכמות. הוא לגמרי רואה את עצמו כאחד מאותם אנשי חזון כה חשובים - עד כדי כך שכשאחת הדמויות מחפשת שם לתינוק שיבטא את התקווה לעתיד טוב יותר היא מציעה את השם פרנסיס.

הסצנה הזו גרמה לגל צחוק רם בקהל על אף שלא נכתבה כקומית במקור, ולא בפעם הראשונה או האחרונה. זה פשוט מה שקורה כשנותנים לשחקנים טובים להקריא טקסטים כה תמוהים ומסורבלים, כולם באותו סוג של תיאטרליות מעושה ומצועצעת. הכתיבה החייזרית של הדיאלוגים בסרט מספקת לכל שחקנ/ית רגע מגוחך משלהם, והגרוע מכולם הוא כנראה שיה לה-באף, שכל רגע שלו על המסך מביך יותר מקודמו. אוברי פלאזה, מצידה, מתקשה לגאול דמות מוגזמת במיוחד של עיתונאית בשם ואו פלטינום. אני חוזרת - ואו פלטינום.

האירוניה הגדולה כאן היא שדווקא סרט שמהלל את החדשנות ופריצת הגבולות מתגלה בעצמו כמיושן מאוד, עם בדיחות בומריות, אסתטיקה ואופנה שנשארה על המדף מ-2005 וכתיבת נשים מהסוג שכבר חשבנו שעבר מהעולם. אם התגעגעתם לאחרונה לתסביך המדונה-זונה, ב"מגלופוליס" הוא חוזר ובגדול עם אישה אחת שמשמשת במקביל כמורת דרך רוחנית, מוזה, פסיכולוגית ואם חלופית לבן זוגה, בעוד היריבה על ליבו של אותו גבר היא פאם פאטאל שקרנית, אובססיבית ורודפת בצע, שמשתמשת במיניות באופן כמעט אלים כדי לממש את המטרות שלה.

טיפה פחות מביכים (אבל לא בהרבה) הם הניסיונות השונים והמשונים לשבור את השפה הקולנועית הרגילה. הרמה הטכנית לא גבוהה מספיק כדי לעמוד ביומרה, אבל לפחות יש איזשהו ניסיון להתאים את התמות לצורה, עם קטעים אווירתיים בעריכה כמעט קליפית, שילובים של אנימציה ורקעים ממוחשבים וגם שימוש במסך מפוצל לשלוש בסגנון של ציורי טריפטיך. תמיד כיף לנסות לאתגר ולבחון את גבולות המדיום, אז חבל שהרבה מהניסיונות האלה הם יותר גימיק מאשר החלטה בעלת ערך ועומק של ממש. הבלבול הגיע לשיאו כשבאמצע הסרט אדם עלה לבמה עם מיקרופון כדי לנהל דיאלוג קצר עם הדמות על המסך. גימיק חמוד למבקרי פסטיבלים, ולראייה הכנסתי אותו לטקסט הזה, אבל בלי שום ערך מוסף. לא בלתי סביר שככה ייזכר בדיעבד הסרט כולו - אירוע קולנועי מדובר שבסופו של דבר היה לא יותר מקוריוז.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    4
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully