אוליביה רודריגו שרה על הבמה על שקרן מוצץ דם. חשבתי על פוליטיקאי מסוים והתחלתי לצרוח

קצין ההגירה תוקע בי מבט חודר. הוא מסתכל בי בחשד. הוא הופך את הדרכון שלי מצד אל צד. הוא מדבר אליי באנגלית אבל בראש מתחילים לרוץ לי רק שירים קלאסיים בעברית. לא ברור איך הוא התגלגל לתפקיד הזה. הוא נראה כמו שילוב של שחקן פוטבול וסוכן FBI. גובהו שני מטרים לפחות, יש לו שפמפם קטן ומשקפי שמש כהים אפילו שאנחנו בתוך מבנה סגור. פארודיה של איש ביטחון כמעט. "מה אתה מתכוון לעשות בלונדון, אדוני?", הוא שואל בנוקשות של רס"ר צבאי, ואני עוצר רגע, מביט בקולוסוס האנושי שמולי וממלמל: "אני מתבייש להגיד". זה גורם לו לחייך לרגע, אבל הוא עדיין דורש תשובה. "אני הולך להופעה של אוליביה רודריגו", אני אומר לבסוף בגאווה שמפתיעה אפילו אותי.

הקצין מביט בי במבט ספקני, ואז שואל אותי שאלה שמעולם לא חשבתי שישאלו אותי בביקורת דרכונים: "מה השיר של אוליביה רודריגו שאתה הכי אוהב?". אני רוצה להגיד לו שבימים האחרונים אני אובססיבי על השיר "Obsessed" אבל לפתע אני מרגיש שאני במבחן שאסור לי לטעות בו. אם לא אתן את התשובה הנכונה, אולי יגרשו אותי מהממלכה המאוחדת ויעלו אותי על הטיסה הראשונה בחזרה לישראל? בלית ברירה אני נותן לו את התשובה הבנאלית: "deja vu". תוך שניה אני מבין שעברתי את המבחן, כשקצין ההגירה מבטל את כל הדיסטנס בינינו ואומר: "הגשרית על השיר הזה כל כך הדוקה!" (באנגלית זה נשמע טוב יותר). הוא מחתים את הדרכון שלי, ורגע לפני שהוא מחזיר לי אותו הוא אומר: "אין לך במה להתבייש, היא מכשפת!".

והיא באמת מכשפת, במשמעות הבריטית הפשוטה של "ממש טובה" (wicked, באנגלית). בבוקר של יום שישי, בו ראיתי אותה בהופעה באולם ה-O2 בלונדון, פורסם כי אוליביה רודריגו עקפה את דואה ליפה, וכעת היא מחזיקה בתואר האישה עם האלבום המואזן ביותר בתולדות ספוטיפיי עם 12.258 מיליארד האזנות (או במספר: 12,258,000,000). את השיא הזה, על האלבום הראשון שלה מלפני שלוש שנים, היא קבעה כשהיא רק בת 21. אגב, אני בין אלה שמאמינים שהאלבום השני שלה, GUTS, אפילו טוב יותר, והוא גם הסיבה שכל כך רציתי לראות אותה בהופעה חיה בסיבוב ההופעות העולמי שמקדם אותו.

אלא שלכל מקום אליו אנחנו הולכים בימים האלה, גם בחו"ל, אנחנו נושאים איתנו את הכאב הקולקטיבי שלנו. נתב"ג עצמו מלא בתמונות של החטופים, שמלווים אותך בדרך היורדת מביקורת הדרכונים אל הדיוטי פרי. בעבר הלא רחוק זה היה אחד מהשבילים האהובים בישראל, המקום שבו ישראלים יודעים ש"הם כבר בחו"ל". כיום אף אחד לא מחייך שם. אנשים הולכים שמוטי מבט ומביטים בתמונות החטופים, בדרך לחופשה קצרה מהמציאות.

גם בלונדון ניתן לראות את תמונות החטופים תלויות על מודעות רחוב, בעיקר בשכונות היהודיות. גם סרטים צהובים נתלו על עמודי רחוב. מצד שני, בסופי שבוע יש באופן קבוע צעדות גדולות נגד ישראל. המארגנים יספרו שמדובר בהפגנות למען הפסקת אש, אבל את השנאה לישראל אפשר לראות לצועדים בעיניים. אלה לא רק מוסלמים שצועדים שם, אלא גם לא מעט בריטים שמהצעקות שיצאו להם מהפה אפשר להבין שיש להם זיקה טבעית לאנטישמיות.

הצעדה הגדולה נתקלת בהפגנה פרו-ישראלית במקום מאוד אסטרטגי בכיכר פיקדילי. המארגנים הפרו-ישראלים יודעים שיחס הכוחות לא שווה, ולכן הם הפעילו את המוח היהודי ונעמדו בדיוק ביציאה מאחת מתחנת הרכבת התחתית העמוסה ביותר בסופי שבוע. התיירים והמקומיים שיוצאים מהרכבת רואים המון דגלי ישראל ישר ביציאה לרחוב, ועשויים לחשוב בטעות שמדובר בעצם ברוב המפגינים ברחוב. ברוב המקרים התיירים בורחים לאחד מהרחובות הצדדיים ונמנעים מההמולה, אך במקרים אחרים הם נעצרים ומדברים עם המפגינים היהודים, שמזכירים להם בפשטות ובנימוס מי התחיל את המלחמה הזאת. זוג בריטי מבוגר שהגיע מנוטינגהאם כדי לצפות בהצגה בווסט אנד הצטרף לכמה דקות למפגינים. שאלתי אותם אם הם יהודים והם אמרו שלא, הם סתם אזרחים שדואגים מ"השתלטות של תומכי טרור ומצדיקי אונס על רחובות אנגליה". שאלתי אותם מה דעתם על הצעדה הפרו-פלסטינית והאישה ענתה במילה אנגלית אחת פשוטה: "disgraceful".

בתחנת הרכבת התחתית של גרין פארק שממנה אני נוסע ל-O2 עדיין יש כמה מזכרות מההפגנות. מדבקות עם הדגל הפלסטיני והכיתוב "החרימו את מדינת האפרטהייד של ישראל" הודבקו על כמה שלטים בתחנה, אבל העובדים המקומיים כבר פועלים כדי להסיר אותם. לא מטעמים פוליטיים או אידיאולוגיים, אלא כי צריך לשמור על הסדר והניקיון. זה חלק מהתרבות.

בדרך הקצרה מתחנת הרכבת אל ה-O2 כבר מתחילה ההתרגשות בבטן. סוף סוף הולכים לראות הופעה. מוזיקה. נטו מוזיקה. שעתיים בלי לחוות את המלחמה. בלי שירים שמוקדשים לכוחות הביטחון, בלי שהזמרת על הבמה תצטרך לתת נאום פוליטי קצר כדי לצאת ידי חובה. פשוט 20 אלף מעריצות ומעריצים שבאים לשיר שירים שהם אוהבים יחד עם היוצרת שלהם על הבמה.

האמת היא שהתחושה הייתה של 19,900 מעריצות מול 100 מעריצים, וזה מובן כמו שזה חבל. ברור שנערות ונשים צעירות יזדהו בקלות יותר עם מילות השירים של רודריגו, אך לא רק לנערות נשבר הלב, לא רק לנשים יש אובססיה לאקסים, וממש לא רק נשים שומרות טינה. מה גם שלא צריך להזדהות עם המילים של רודריגו בשביל ליהנות מהפאנק-פופ הדי נדיר שהיא מייצרת, שמושפע מטיילור סוויפט מצד אחד, אך גם מלהקות כמו הסמית'ס והקלאש.

אוליביה פותחת את ההופעה בצורה הכי חזקה שאפשר עם "bad idea right" מהאלבום השני. זו הצהרה. ההורים של הנערות באולם אולי חשבו שהן הולכות להופעת פופ חמודה, אבל זו הופעת רוק לכל דבר. הקהל שר את כל מילות השיר יחד עם אוליביה, שקופצת על הבמה בפוגו ששמור בדרך כלל להופעות מטאל. הקו המוזיקלי ממשיך עם "ballad of a homeschooled girl" המקפיץ לא פחות, שממש לא צריך להיות נערה אמריקנית כדי להזדהות עם הפזמון הטרגי שלו: "כל פעם שאני יוצאת החוצה, זו התאבדות חברתית".

כבר בשיר השלישי בהופעה אנחנו מקבלים את "vampire", מהלהיטים הגדולים של השנה האחרונה, שגם הוא מקבל עיבוד אפילו יותר עוצמתי על הבמה. אני מוצא את עצמי מצטרף לשירה האדירה אפילו בלי לשים לב. זה חזק ממני. אוליביה מבקשת מהקהל לחשוב על מישהו שהם שונאים כשהם שרים איתה וזה גורם לשירה להיות יותר חזקה. אני חושב על מישהו מסוים, ממש לא מאהב ששבר לי את הלב, אבל לגמרי אחד שאפשר להגיד עליו "איך הוא משקר בלי למצמץ". נחשו מי. אתן לכם רמז: הוא פוליטיקאי. איך הוא מכר אותנו לחלקים, איך הוא נעץ בנו את הניבים שלו וסחט מאיתנו כל טיפת דם.

זו הפעם האחרונה שאני חושב על ישראל בהופעה, לשמחתי הרבה. באנו ליהנות. מדהים איך זמרת שהוציאה בסך הכל שני אלבומים קצרים מחזיקה הופעה כל כך מהודקת, כמעט בלי פילרים. 23 שירים, שמשובצים ביד אמן כדי למנוע נפילות כוח. ב"בטן" של ההופעה, בשתי הבלדות Logical ו-Enough For You אוליביה מתיישבת על מתקן בצורת ירח מנצנץ, שמטיס אותה לכל חלקי ההיכל הענק של ה-O2. הקרבה לזמרת גורמת לקהל לצאת מגדרו, וזה בכלל לא משנה מה היא שרה באותו רגע. גם את זה צריך לדעת לעשות. בעתיד, כשיהיו לה יותר שירים לבחור מהם לסטליסט, היא תוכל לעשות את זה אחרת.

אחרי 14 שירים, אוליביה מפתיעה את הקהל הלונדוני כשהיא מזמינה לבמה את לילי אלן, שבעצמה אירחה אותה בהופעה שלה בגלסטונברי בתחילת דרכה. הן מבצעות יחד את "Smile" הקלאסי של אלן, שמקבלת מהמארחת שלה מחמאה נחרצת, לפיה היא "כותבת השירים הכי טובה שהיא מכירה". מי שמכיר קצת את ההיסטוריה של אוליביה לא יכול שלא להרגיש שמדובר בעקיצה מכוונת כלפי טיילור סוויפט, עליה היא אמרה בעבר מילים דומות, אך מאז עבר ביניהן חתול שחור. אוליביה עצמה מכחישה שיש לה משהו נגד סוויפט, אך נראה שאי אפשר לקרוא את מילות השיר "the grudge" בלי להבין שמדובר בכתב אישום נגד מלכת הפופ.

זה חלק מהקסם של אוליביה. היא יוצרת וזמרת מעולה, אבל היא גם קודם כל שחקנית, ונראה שהיא כרגע משחקת דמות של פאנקיסטית. ביולי האחרון ראיתי ב-O2 את ההופעה האחרונה של להקת "KISS" בלונדון. העוצמות שיצאו מהמגברים של אוליביה רודריגו ברצף של שלושת השירים שלפני ההדרן - "brutal", "obsessed" ו-"all-american bitch" - היה גורם גם לג'ין סימונס להתגאות, עם סולואים רצחניים של כל חברות הלהקה המצוינת של רודריגו, שמורכבת בטבעיות רק מנשים.

אוליביה שמרה להדרן את "good 4 u" ואת "get him back". כל אחד מהם להיט ענק שמתאים לסיים הופעות ענק, וילווה את אוליביה גם בעתיד כשתעשה את המעבר מהופעות באולמות גדולים לאצטדיוני ענק. בדומה לבילי אייליש (שהוציאה באותו יום ממש את האלבום השלישי שלה), אוליביה רודריגו מייצגת דור חדש של חובבות וחובבי מוזיקה, שצורכים את המוזיקה שלהם בצורה אחרת, ומתייחסים למוזיקאים ויוצרים בצורה קצת אחרת - אבל האמת היא שהטכנולוגיה אולי השתנתה, אבל במהות זה בדיוק אותו דבר כמו תמיד. מוזיקה טובה שמאחדת אנשים, וגורמת להם לשכוח מהצרות לשעתיים. זה היה נכון בסיקסטיז עם תקליטים, זה היה נכון בניינטיז עם דיסקים, וזה נכון היום עם סטרימינג.

במילים אחרות, אין מה להתבייש. 12.258 מיליארד לא טועים. אוליביה רודריגו מכשפת, וגם חובבי רוק קלאסי עשויים למצוא את עצמם מתחברים למוזיקה המעולה שהיא עושה. אבל זה פתאום מרגיש לא חשוב, כשבדרך חזרה למלון אני רואה סרט צהוב קשור בצורה מוכרת על עמוד, ונזכר שהכישוף הזה לא הולך להגיע אלינו בקרוב. נתפלל להחזרת החטופים, ואחרי אולי יישארו לנו כמה תפילות להשבת הנורמליות. לא בטוח בכלל שזה יקרה בשנים הקרובות. בינתיים, כדי לראות את הכוכבות הגדולות בעולם נצטרך לעבור בדיוטי פרי קודם.