כבר כמה שנים שנראה שכל שנה היא ה-שנה של טיילור סוויפט. ככה זה כשאת הזמרת-יוצרת הדומיננטית ביותר בעולם, עם מאגר יצירתיות בלתי מתכלה ויכולת לשחרר חומרים בקצב מסחרר, עם לא פחות מארבעה אלבומים שיצאו מאז תחילת העשור (וזה בלי להזכיר את הגרסאות המחודשות לאלבומיה הראשונים, שכללו בעצמם עשרות שירים חדשים), ולא פחות חשוב - גם עם קהילת מעריצים ענקית, נלהבת ונאמנה שהופכת כל אירוע שקשור בשמה לתופעה בינלאומית. עד כדי כך ש-Gannett, תאגיד העיתונות הגדול בארה"ב, העסיק לראשונה אי פעם כתב טיילור סוויפט במשרה מלאה כדי לענות על הביקושים.
עם זאת נראה ש-12 (וקצת) החודשים האחרונים באמת עונים על ההגדרה המפוצצת של ה-שנה. סיבוב ההופעות המצליח בהיסטוריה עם 152 הופעות (בכלל לא בטוח שזה מספר סופי) שמשתרעות על פני 54 ערים וארבע יבשות - שהפך גם לדוקו המוזיקה המצליח מזה שנים בקולנוע, כניסה רשמית למועדון המיליארדרים, בחירה לאשת השנה של מגזין "טיים", זוגיות שהפכה אותה לכוכבת של הספורט הכי אמריקאי שיש, מעמד על שגורם לנשיא ארה"ב לרדוף אחריה בשביל הודעת תמיכה קטנה, יכולת לייצר כלכלה בלעדית משל עצמה, ועכשיו גם אלבום כפול חדש בשלל גרסאות, "The Tortured Poets Department", שמשתלט באגרסיביות על הפסגה של כל מצעד מוזיקה אפשרי.
לצד ההצלחה המדהימה הזאת, הזמזום הטורדני סביב סוויפט לא פוסק. זאת תופעה שקשה להסביר כי אין לה באמת מקור השוואה. יש המון מוזיקאיות פעילות מוכשרות ועשירות, שהעיסוק בהן שמור רוב הזמן לאנשים שמאזינים להן או למבקרי מוזיקה. אלא שסוויפט מתגוררת בחינם לגמרי במוחם של אינספור אנשים, שרואים צורך בלתי פוסק להוקיע אותה ואת המוזיקה שלה - על אף שאנחנו נמצאים בתקופה עם הכי הרבה מוזיקה בתולדות האנושות, ואין באמת סיבה להשקיע אנרגיות באמנית עם "מוזיקה משעממת".
הסיפור הזה חשוב כדי להתחיל להבין את TTPD. הוא מייצג במידה רבה את התשובה לתובנה הדי מדהימה שסוויפט מייצרת מוזיקה משעממת. הטענה הזאת היא יופימיזם לתיעוב של מיינסטרים, או לפחות למה שנתפס ככזה. רוב הקהל שאוהד את סוויפט הוא נשי, כבר מטרה נוחה להתלבש עליה. אחר כך מגיעים אנשי הפי-סי עם "לבנה עשירה, שבונה אימפריה על קורבנוּת והורסת את כדור הארץ עם המטוס הפרטי שלה", ובסוף מגיעים מי שסתם נהנים להיות המיוחדים שמטנפים על מה שמצליח. זה בסדר, האנושות היא לא היצירה הכי מוצלחת של הטבע. העניין הוא ש"משעמם" פשוט לא עובד כשבוחנים את היצירה של סוויפט.
TTPD הוא סוג של Eras Tour באלבום, מסע בתוך שני עשורים של יצירה סוויפטית, המשתרעת על פני לפחות שלושה ז'אנרים (קאנטרי, פופ ואינדי) שבהם הגיעה לטופ. 31 שירים שמתכתבים כל אחד עם "טיילור אחרת" בזמן. ייתכן שהסגנון לא מדבר לכולם, ייתכן ששירים על מערכות יחסים זה לא הדבר הכי מקורי בעולם, ולכן כאמור יש די והותר אלטרנטיבות זמינות. אלא שמוזיקלית, לטעון שכל השירים נשמעים אותו הדבר, מוכיח שאו שלא האזנתם באמת, או שהחלטתם מה דעתכם מראש - וזה, במחילה, קצת משעמם.
האישי והפרטי הם חלקים עצומים בעולם היצירה של סוויפט. היא המחוללת הראשית של שיתוף חייה עם המעריצים על ידי פיזור אינטנסיבי של רמזים וחידות סביב כל אלבום חדש, אבל התופעה כבר גדולה ממנה בהרבה. נדמה שבכל רגע נתון מסתובבות לפחות כמה תיאוריות ויראליות על סוויפט, חלקן בפורומים אינטנסיביים כמו רדיט, חלקן בסרטוני הסבר מפורטים לעייפה בטיקטוק או אינסטגרם, ולכולן מכנה משותף: חיבור רמזים, שמועות והנחות לכדי ניסיון להבין מה באמת קורה בחייה של סוויפט. זאת תופעה די משעשעת לנוכח העובדה שמדובר באחת הנשים העשירות, המוכרות והמשתפות בהיסטוריה. ובכל זאת, המסתורין הזה הוא חלק מהקסם.
TTPD לוקח את החוויה הזאת לסוג של אקסטרים. הוא נשמר בסוד בשנתיים האחרונות (אלו שכאמור כבר יצא בהם אלבום אחד מקורי, "Midnights" ושני אלבומים מחודשים: "1989" ו-"Speak Now"), ומתפרש על פני תקופה דרמטית נוספת בחייה האישיים של סוויפט. היא כללה פרידה משני בני זוג (ג'ו אלווין ומאטי הילי) וכניסה לזוגיות בלתי צפויה עם כוכב הקנזס סיטי צ'יפס, טרוויס קלסי (אחרי שהאחרון שלח לה "צמיד ידידות" והזמנה לדייט אחרי שנכח בהופעה). כל אלה לא זכו עדיין ל"אוורור" כמו מערכות יחסים ואירועים מרכזיים אחרים בחייה של סוויפט, ולכן כדבריה בפוסט שהשיק את האלבום, "זהו סיכום אירועים, דעות ורגשות מרגע חמקמק ופטאליסטי בזמן - כזה שנחתם כעת ונסגר בהשלמה, ללא תחושות נקם או חשבונות פתוחים".
אפשר לצרוך את האלבום הזה בדרך הסוויפטית של חיפוש אינטנסיבי אחר פיסות רמזים ושמועות, שמנתחות כל מילה ושורה למטרה שאליו כוונו, תוך הצלבה לדיווחים בתקשורת, הופעות של סוויפט בציבור או התבטאויות של אחרים עליה. אלא שסוויפט היא אחת ממספרות הסיפורים הטובות בעולם, מנגישת פואטיקה להמונים בזכות היכולת להפוך את האישי לאוניברסלי. ב-TTPD היא מצליחה, ייתכן שטוב מאי פעם, לזקק את יכולת הכתיבה שלה לסיטואציות, רגעים ומקומות, שנכונים למיליארדרית מנאשוויל ולתלמידת תיכון מתל אביב, לאהבה נכזבת ראשונה או לזו הנכונה שמדביקה את שברי הלב מחדש אחרי אינספור אכזבות.
הטון של TTPD מנגן על החיבור בין המינימליזם הנוגה של "Evermore", "Folklore" והקאמבק לפופ של "Midnights", אלא שהוא למעשה שיח בזמן בין טיילור הבוגרת לגרסאותיה הצעירות יותר. הסגנון אותו סגנון, אבל המסקנות והפרספקטיבה שונות. כך נוצר סיפור שעוטף את האלבום, עם אדוות שנשלחות אל יצירות אהובות מהעבר ומחברות אליה את מי שליוו אותה מתחילת הדרך. אלו שהיו איתה צעירים ונאיביים בקצה גיל ההתבגרות, והיום מסתכלים אחורה מפוכחים, לפעמים מצקצקים, לפעמים בחיוך של נוסטלגיה - אבל לא מצטערים על המסע.
אי אז ב-"Look What You Made Me Do", הצהירה סוויפט שטיילור הישנה לא יכולה לבוא לטלפון - כי היא מתה. ובכן, מתברר שההספדים היו מוקדמים. כך, השיר האהוב עליי מתוך האלבום, "But Daddy I Love Him" הוא קאנטרי פופ מושלם, שכאילו נלקח מהאלבומים הראשונים והתמימים של סוויפט הנערה עם מגפי הבוקרים ושיער הבקבוקים. התשובה הבוגרת ל-"Love Story" החולמני, שהפך אותה לסנסציית מיינסטרים לראשונה.
יש בו נערות עם שמלות קיץ שמפצירות ב"בחורים רעים" לנסוע מהר יותר, צקצקנים וטהרנים מעקמי עף ואהבה שחזקה מכולם, על רקע עיבוד חולמני-תמים. אלא שהפעם מעליהם ניצבת שכבה של יוצרת בוגרת, שמתכתבת עם האובססיה של המעריצים לחייה עם קריצות כמו "אני נושאת את הילד שלו - לא אני לא, אבל אתם צריכים לראות את הפרצופים שלכם עכשיו", אבל גם לא מתביישת לצייר קו בחול לגבי הביקורת על "שמה הטוב". היא כבר לא הנערה שנזפה במבקריה בעדינות על שהם "Mean" והיא בטח לא זקוקה לאף אחד שיתפלל עבורה.
"So High School" לקוח בדיוק מאותו בית גידול, עם עיבוד מתקתק על גיבורה שמרגישה כמו בתיכון כשהיא מחביאה את אהבתה בפומבי, בעודה מתגרה באהובה "גע בי בזמן שהחברים שלך משחקים GTA" או מרפררת לפואטיקה של האלבום עם "אתה יודע לשחק, אני מכירה את אריסטו". אלה רגעים בזמן שנוגעים אלה באלה, התמימות של טיילור הנערה שחלמה על מאהביה אל מול הישירות של הכוכבת בת ה-34 שמדברת אליהם, והחיבורים האלה כל כך יפים גם בכתיבה וגם בעיבודים, מהדהדים אל העבר תוך שהם חוגגים את ההווה.
חובבי הדרמה יכולים לקפוץ ישירות ל-"Who's Afraid of Little Old Me", פנטזיה נקמה אפלה יוצאת מן הכלל שנראית כאילו נלקחה היישר מ-"Reputation", שיר שהוא כיף אחד גדול. קלאסי כדי לשיר בקול עם עצמכם ברכב. דרמה הרבה יותר ישירה היא "Down Bad", שיר שמתאר את ההכנות של סוויפט לסיבוב ההופעות, בחדר הכושר על ההליכון לאורך הסטליסט המלא של המופע בן 3.5 השעות - רצה בשירים קצביים ומאיטה להליכה מהירה בשירים השקטים. ושם, מתפרצות כל הרגשות, טנטרום טינאייג'רי קתרטי של "אין סיבה לחיות", ואיחולים לבביים שיזדיינו כולם, בעיקר מי ששבר את ליבה. אובר-דרמטי ואנושי, מעורר הזדהות ומזכך, שיר סוויפטי לתפארת. "I Can Do It With a Broken Heart" סוגר טריו של דרמה עם טייק הפוך על הפוך על הפער שבין התדמית הזוהרת של סוויפט על הבמה, לבין מה שמתחולל בפנים. קלילות שמחה ומלאכותית כלפי חוץ שמכסה על מי שרוצה למות בפנים. טוויסט שמקפיץ את השיר הזה כמה רמות.
שניים מהלהיטים הגדולים של שני אלבומי האינדי של סוויפט היו הדואטים עם ג'סטין ורנון מבון אייבר, "Evermore" ו-"Exile". מאז קיבלנו את "Snow on The Beach" עם לנה דל ריי ב-"Midnights" שהיה פרווה למדי, אבל TTPD מחזיר לשיתופי הפעולה את הכבוד. "Fortnight", שפותח את האלבום, נהנה מאותה אווירה רדופה-קודרת של הדואטים ההם. מתאר זוגיות קצרה שלא התממשה להבטחה שהייתה, אבל חייבת להימשך בדמות ידידות מלאכותית של שיחות על מזג האוויר ושכנות טובה. "אני אוהבת אותך, זה הורס את חיי", הומה סוויפט עם פוסט מאלון בשורה שכבר הופכת למצוטטת ביותר מתוך האלבום, אבל זו ההרמוניה בין השניים שמפנטזים על מה שהיה יכול להיות ולא קרה, שהופכת את השיר הזה לממכר.
ואם כבר ממכר, פלורנס וולש היא מכונת להיטים אדירה והחיבור שלה עם סוויפט ב-"!!!Florida", נותן את הקיק שמעולם לא התקבל עם דל ריי. לא בטוח שכולם מסכימים שפלורידה היא מקום המפלט האולטימטיבי לצרות של החיים, אבל לא חייבים להאמין כדי להתמכר להתגברות המתודית של הלהיט הזה - בכל פעם מגיע לשיא עם הזעקה המשותפת של "פלורידה!", ואז מתחיל שוב מחדש.
לצד הדרמה והנקמות, סוויפט במיטבה כשהיא מאוהבת - וגם הפעם הביטוי של האהבה הזאת נהדר. "The Alchemy" הוא השיר הכי טרי מבחינת רגשות האלבום, היישר מחגיגות האליפות של הצ'יפס בסופרבול האחרון, והנשיקה על הדשא שכל העולם ראה. הדרך שבה סוויפט משתמש במטאפורות ספורטיביות כדי לתאר את מה שחשוב באמת, פשוט נפלאה כאן. "הסמל על הלב שלך אומר שאתה עדיין שייך לי", היא מרפררת לסמל על חולצת הקבוצה, בעוד אהובה שוכח מהגביע ורץ אליה ליציע. "בכנות, מי אנחנו שנילחם באלכימיה?", היא שואלת אותו בפזמון, והוא מתלוצץ שהיא כמו הרואין רק בתוספת E. משחק מילים נהדר על הפער בין הסם (Heroin) לבין הגיבורה ׁ(Heroine) שנכנסה לחייו.
אם "The Alchemy" היה מוצא את עצמו באופן טבעי בתוך הפופ השמח של "1989", סגירת המעגל של "So Long, London" מתכתבת עם "Lover" - האלבום שחגג את האהבה עם אלווין בפופ סוכרתי. שם היא התגאתה ב-"London Boy" שלה, שלוקח אותה לקמדן והייגייט על האופנוע.
כאן היא סוגרת את המתיקות ההיא עם בלדת פרידה שנפתחת בהדים שמזכירים את צלצולי הביג בן. מה שהיה נדמה כדבר האמיתי, התברר כמי ש"לא בטוח אם הוא רוצה להיות שם", וכך היא סוגרת את הדף על העיר (אולי גם המדינה, שממנה הגיע גם מאטי הילה) ועל הפרק ההוא. שיר שמלין על בזבוז של נעורים על אהבה שלא הייתה ראויה להם, נשמע בדיוק כמו שיר של טיילור סוויפט.
כצפוי באלבום בן 31 שירים, ישנם גם ממלאי מקום שמעולם לא נועדו להפוך ללהיטים. סוויפט ניקתה מגירות והוציאה הכל, בלי פילטרים. נראה שטרנד "שירים מהכספת", שליווה את השחרור מחדש של אלבומיה עם חומרים שלא הופיעו בהם במקור, עודד אותה לא להשאיר דבר על רצפת העריכה גם הפעם. יש לציין שלצד גרסת האלבום הכפול בן השעתיים, קיימת גם גרסת האלבום המקורי עם 16 שירים ואורך של שעה. במדד האיכות-שאריות, האלבום הזה מנצח די בבירור, אבל החוויה של האלבום הכפול כוללת כמה וכמה פנינים ששווים את הכפלת זמן ההאזנה.
"Black Dog" הנהדר, שמספר על בן זוג ששכח לנתק את שיתוף המיקום שלו עם זוגתו לשעבר, והיא "עוקבת אחריו" בעודו נכנס לפאב ומאזין לשירים שעיצבו את יחסיהם. הפזמון החוזר מוקיע אותו - "הרגלים ישנים מתים בצרחות". כתיבה יפהפייה של סוויפט עם עיבוד מינימליסטי שעושה חסד לווקאליות שלה.
בכלל, היא מוכיחה באלבום הזה שוב שהיא זמרת אדירה, שעיבודי הפופ של ג'ק אנטונוף (המפיק והשותף הקבוע שלה מאז "1989") מחביאים לא פעם עם אוטו-טיון. החלוקה בין אנטונוף לארון דסנר (מייסד The National, שהפיק עם סוויפט את אלבומי האינדי שלה) באלבום הזה, אפשרה לכל אחד מהם לזרוח בחלקו ולהדגיש איכויות אחרות של סוויפט. המגוון וכמות השירים מאפשרים לה כאן הרבה יותר הזדמנויות להפגין יכולות.
"thanK you aIMee" זוכה בפרס ההטרלה של 2024, עם שורה של קטילות לכיוונה של הנמסיס הגדולה (ששמה הפרטי מודגש באותיות ראשיות), קים קרדשיאן, בשיר שמודה לה על כך שעשתה את סוויפט למי שהיא. המבחר כל כך גדול שקשה לבחור את הזינגר המושלם בין "כולם יודעים שאמא שלי היא אישה קדושה, אבל היא נהגה לומר שהיא מאחלת שתמותי", לבין "יום יבוא והילדה שלך תחזור הביתה ותשיר את השיר הזה, שרק שתינו יודעות שהוא עלייך". הסאגה של טיילור-קניה-קים מתישה מאין כמוה, אבל הטיפול פה בסגירת המעגל מבריק. שיר שיכול היה למצוא את עצמו בקלות באלבום התחשבנות כמו "Red".
עם כל כך הרבה מוזיקה חדשה ורפרנסים שדורשים הפרדה והבחנה זה מזה, TTPD הוא ההגדרה לאלבום שהולך ומשתבח עם ההאזנות. כל השירים גדלים עם הזמן, ככל שההלם של הכמות יורד והקשב אליהם עולה. זה לא אלבום מושלם, אבל הוא הכי שלם של סוויפט מזה שנים. בעוד אלבומי האינדי לכדו רגע בזמן (הריחוק והבדידות של הקורונה), TTPD לוכד את המהות שלה כפי שאף אלבום לא עשה מאז "1989". זה האלבום הכי לירי, פואטי, מזקק רגשות, תחושות וסיפורים, שהיה לה אי פעם.
וכן, הוא גדוש לעייפה, אובר-דרמטי, לפעמים קורבני, אבל הוא כל כך יפה ומתפקע מאוצרות, כל כך מגוון בז'אנרים השונים ובמחוות לגוף העבודה של סוויפט, כל כך מוקיר תודה על העבר אבל מחבק את ההווה. היו ועוד יהיו לה אלבומים מדויקים יותר, אצורים יותר, אבל ההתפרצות הזו של יצירתיות היא ייחודית בפני עצמה. היא זו שהופכת את האלבום הזה למסע מסעיר בלב ובזמן - בדיוק ההפך ממשעמם.