זהות, אהבה ותעתוע: קראו את הפרק הראשון מתוך "ההתחלה של כל הדברים", החדש של יניב איצקוביץ'

1
כשנכנס יעקב אדלר לביתו שבקיבוץ נורים, זיהה מעטפה לבנה-צהובה על המזנון שבכניסה. המעטפה הונחה מעל ספר הטלפונים של דפי זהב ומתחת לבקבוק זכוכית ריק, שלרוב שימש כאגרטל לפרח אחד. אלא שבאותו זמן היה האגרטל ריק ומלוכלך משאריות של מים מעופשים.
יעקב אדלר הרים את המעטפה, שלא היה כתוב עליה דבר, שלף ממנה את דף הנייר וקרא את השורות הראשונות - היה כתוב שם משהו לגבי העזיבה של אשתו והסיבות לדבר. באמצע הפִּסקה השנייה הוא זרק את הדף על המזנון, ואז עשה את מה שתמיד נהג לעשות בכניסה לביתו: הוא קרא בשמה של טוני שלו. משלא נתקבלה תשובה, הוא פשט ליד הדלת את בגדי העבודה שלו מבריכות הדגים ויצא בתחתוניו אל החצר.
בכל יום שטף אדלר את עצמו בצינור של הגינה, אפילו בחורף. אחר כך הפעיל את הממטרות של הדשא ונכנס בחזרה לביתו לבצוע חתיכת לחם שחור. את הלחם טבל בגביע גבינה לבנה, ואמר בפה מלא כדי שכל הבית ישמע, "אני שואל אותךְ, מה בנאדם צריך יותר בחיים שלו, מה?"
בכל אופן, כמו שהתרגל בשנים האחרונות, גם באותו יום לא זכה אדלר למענה מטוני שלו. הוא שיער שהיא נחה בחדר השינה או מעיינת במחברות של עופרי מהתיכון. מה חיפשה שם כל הזמן? אף אחד לא ידע. מה כבר אפשר לגלות על מישהו מסיכומים של הצהרת בלפור או נגזרות של פונקציות? מובן שאדלר אף פעם לא העז לשאול אותה לפשר העניין. בקיבוץ תמיד אמרו שאם לתורה יש שבעים פנים, לשכול יש שבע מאות, וכל אחד צריך לסלול לעצמו את הדרך חזרה מן הכאב. אז יש מי שמפסל, ויש מי ששותל יערות, וישנו אפילו מישה לייבזון אחד שערק מן השורות ועבר אל העיר. אין מה לעשות.

אלא שדווקא באותו יום שתיקתה של טוני הפליאה אותו, ורק אז הוא נזכר במכתב שקודם לכן זרק בעצבים על ספר הטלפונים כאילו היה פתק כביסה ישן. כשחזר לעיין בו שוב, לא נתקף אימה ולא היכה את עצמו על חטא. נהפוך הוא. רגשות עזים של אהבה ודאגה אל טוני שלו הציפו אותו. ברור היה לו שלא היא זו שכתבה את דברי הבלע האלה. המילים שקרא כלל לא היו המילים שלה. למשל: "חשוב לי להדגיש, יקוב, לא מדובר על משהו ספציפי בך שמפריע לי. אני לא מתכוונת לגסות, לווכחנות, למלחמות האינסופיות, לסגפנות. לא. לא בגלל כל אלה אני עוזבת. אלא בגללך, ממש בגללך, יקוֹב."
אדלר היה מופתע. טענות כאלה מעולם לא שמע מצידה. אמנם מדי פעם רטנה על דברים שאמר, ופעמים בודדות אף גלש המרמור לכדי תלונה, אך אלו מעולם לא הפכו לביקורת של ממש, שלא לומר למין תוכחה שלוחת רסן. הייתכן שביום בהיר אחד הגיעה לכדי ביטול מוחלט שלו? למחיקה טוטלית של כל האהבה הגדולה שלהם? לא. זוהי לא דרכם.

מעבר לכך, היו לו הוכחות רבות לכך שמישהו אחר שׂם את הדברים בפיה. בראש ובראשונה, השפה הגבוהה של המכתב. "תחושת קְבס" שהיא חשה כלפיו? "מזור לנפשה" היא מחפשת? "המהות שלו" שממנה היא סולדת? כולם ידעו שלטוני אדלר אין עברית כזאת. אבל נוסף על העניינים הלשוניים, לטענתו של אדלר היו ראיות ברורות לזיוף המכתב. ראשית, שמה האמצעי של טוני, תרז, שבו חתמה את המכתב, הוא שם שמאז ילדותם בקרט לא השתמשה בו. שנית, הביקורת הקשה שהטיחה בחברי הקיבוץ הנפלאים, שאותם כינתה "אנשים צרי עין וחסרי תרבות", מוכיחה שמי שכתב את המכתב לא התאפק ושרבב את האג'נדה האנטי-קיבוצית שלו. שלישית, השקט שהתלוננה עליו - הרי זה מגוחך, כל הזמן רק ביקשה עוד ועוד שקט, וכאמור, אף אחד לא הפריע לה לבלות שעות עם המחברות של נכדם עופרי. אבל אלו היו מה שנוטים לכנות בשפת המשפט ראיות נסיבתיות, והן היו כאין וכאפס לעומת ראָיית הזהב שמצא יעקב אדלר בדמות כתב היד היפה והמעוגל של האדם שכתב את המכתב, כתב יד שלא היה יכול להיות שלה.
"אז של מי?" שאל אותו אחיו לוסיאנו, היחיד בכל הקיבוץ שהעז לעמת את אחיו עם המציאות.
"של מי שהכניס אותה לכל הסיפור הזה," ענה יעקב.
כשביקש ממנו לוסיאנו להציג את כתב ידה של טוני לשם השוואה, הופתע אדלר לגלות שבכל הבית לא מצא ולוּ מסמך אחד שעליו כתבה. חתימות פה ושם - כן, אבל אלו היו קשקושים חסרי פשר שאפילו אות אחת לא ניתן לזקק מהם. מעבר לכך, בכל המגירות, על כל המדפים, בין עשרות המסמכים שהיו פזורים במחסן, ומתחת לכל מחברות התיכון של עופרי, לא מצא יעקב אדלר אף לא רשימה אחת שבה ניתן לראות את כתב ידה של טוני שלו. יותר מארבעים שנה עברו מאז שהגיעה עם יעקב לקיבוץ נורים, ולא השאירה אחריה עדות אחת של ברכת יום הולדת, רשימת מכולת, הגיג, טיוטה.

"נו, אז מה?" התגונן יעקב בפני שתיקתו רבת המשמעות של לוסיאנו, "כאילו שכתב יד הוא סימן למשהו."
"סימן חיים," אמר לוסיאנו.
"אז ארבעים שנה היא לא כתבה," אמר יעקב.
"ארבעים שנה במדבר," סינן אחיו.
"אדם שרוצה להיעלם," אמר יעקב אדלר בנימה פסקנית, "פשוט נעלם."
"אבל היא באמת נעלמה!"
"נחטפה, אתה מתכוון!" אמר אדלר ואז השתתק.
הוא לא אהב את הרמיזות של אחיו. כבר מילדותם היה לוסיאנו ידוע במשיכתו למעשיות וגוזמאות. ובכלל, מה הוא מבין בנישואים? בשנות נעוריו חיזר לוסיאנו אחרי רות פרידמן, אהבה גדולה שנסתיימה בבכי רע. אירוסים שנגררו יותר מארבע שנים ונגמרו בלי חופה ובלי ילדים. והרי מאז שהיו קטנים הטיפה להם אימם: "אני לא יותר חכמה מכם, אבל יש לי יותר ניסיון," ובכך קבעה את עליונות הפרקטיקה על מידת ההיגיון.
מבחינתו של יעקב אדלר, המכתב המפוברק העיד על דבר אחר לגמרי: מישהו עזר לטוני, שלא לומר כפה עליה את ההיעלמות. מישהו ניסח נגדו כתב אישום, הפללה חמורה שאין בה הוכחות ורק ארס נוטף ממנה. אין כל ספק, טוני שלו שרויה בסכנה וכעת עליו להציל אותה.
נחוש בדעתו לצאת למשימה, נטל נייר ועיפרון וכתב לחברו משכבר הימים את השורות הבאות:

לכבוד: אלישע שטרן ט"ז חשוון ה'תשמ"ח
8.11.1987

הנדון: הודעה על ביקור
אלישע,
עליי להגיע בדחיפות אל ביתך שבפריז. אגיע באווירון. אין צורך לחכות לי בשדה התעופה.
בברכה,
יעקב אדלר

למחרת עלה על האוטובוס הראשון לבית שאן, ניגש לסניף הדואר ושלח לצרפת את המכתב. עוד באותו יום רכש כרטיס טיסה לפריז, ושלושה ימים לאחר מכן, בלי להודיע לאיש מהקיבוץ, כבר היה על המטוס. כשהגיע המכתב למעונו של אלישע שטרן, כבר היה זה יעקב אדלר בעצמו שהוציא אותו מתיבת הדואר, בדרכו חזרה מעוד שיטוט לילי חסר ערך.
"הגיע לך מכתב מישראל," אמר לשטרן וזרק את המעטפה על שולחנו, בדומה לאופן שבו השליך את המכתב ההוא של טוני.

"ההתחלה של כל הדברים" מאת יניב איצקוביץ. הוצאת כתר ספרים, 384 עמודים.