"את צריכה עזרה?" זוהרה שאלה את הילדה שנעה בחוסר נוחות בחנות, מביטה בעצבנות לעבר הדלת.
"אה, אמא שלי תבוא לקחת אותי עוד מעט," השיבה הילדה. מבחינת זוהרה היא יכלה להיות בת שמונה או בת שלוש-עשרה, גיל כלשהו שבו הפרצוף עדיין לא מגיע להסכמה עקרונית בינו לבין עצמו. כל עוד היו נמוכים ממנה, כל הילדים נראו לה זהים לחלוטין. ילדיהן של חברותיה שנאו אותה כי המתנות שלה אף פעם לא היו תואמות גיל. היא הביאה ספרים מורכבים מדי לילדים שעדיין היה להם חבר דמיוני ופאזלים מטופשים לבני נוער זעופים שתרו אחר שעת כושר לשרוף תחנת משטרה. הילדה לבשה טייץ ורוד ארוך וחולצת טריקו אפורה שזוהרה לא איתרה עליה סמל של בית ספר, אבל היא הניחה שהילדה אמורה להיות באחד כזה. היא בטח קמה בבוקר עם כאב גרון או בטן, בטח בטן כי קיץ. היא נשארה בבית עם אמא שלה, שגם הגדילה לעשות ולקחה אותה איתה לסידורים כדי שהיא תוכל להדביק את המוכרים בכל החנויות ברמת גן במי יודע מה.
"את רוצה לקנות משהו?" שאלה זוהרה בקור.
"אה, אולי מתנה?"
"אוקיי, אבל את יודעת שזה הכול יד שנייה, כן?"
"מה זה אומר?"
"כל הספרים פה הם משומשים. יש כאלה שלא ירצו להביא במתנה ספר משומש, בגלל זה אני אומרת."
"אה. יש הארי פוטרים?"
"אולי." זוהרה הניפה את ידה אל חלל החנות כמסמנת לילדה שהיא מוזמנת לחפש בעצמה. להגנתה, חשבה, זה לא שללקוחות בגירים היא נעימה יותר. החנות לא חרתה על דגלה שירותיות, אלא האמינה בנבירה ובחיטוט עצמאיים.
"ואם זה בשבילי? מה כדאי לי לקרוא?" שאלה הילדה בביישנות. "אני אוהבת ספרים של פעם, במיוחד חבורות, קראתי את כל החבורות, ג'ינג'י, החמישייה, הכול."
"קלאסי אצל ילדות בכורות," ציינה זוהרה.
"אני בת יחידה," אמרה הילדה.
"עדיין תופס. בת כמה את?"
"שתים-עשרה ואחת-עשרה חודשים." בגילה זוהרה היתה בטירוף של ספרות שואה, אבל בדיעבד זה היה מוקדם מדי.
"מה הנושאים שמעניינים אותך? תעלומות? אהבה?"
"חרדה ודיכאון."
"אם ככה, 'גבעת ווטרשיפ'."
"על מה זה?"
"חרדה ודיכאון." זוהרה הגישה לה כרך עבה ומרופט. "זה רק החלק הראשון, שלושים ושלושה שקלים."
"אה, אין לי פה כסף. אמא שלי תביא לך." הילדה לקחה את הספר והתיישבה על הרצפה, מצטנפת בין שתי כונניות בפינת החנות.
"למה כל כך חם פה?" שאלה.
"המזגן מקולקל," השיבה זוהרה. הוא היה מקולקל כבר שני קיצים, בכל פעם שניסתה להדליק אותו, הוא השמיע אוושה חלושה ומעוררת רחמים ונדם מיד. היא לא הצליחה להביא את עצמה להתקשר לטכנאי, ולכן הסתפקה במאוורר ישן ומרעיש עם ראש מסתובב שמילא את חלל החנות בתלתלי אבק מרקדים. החום לא הפריע לה. הוא היה מסוג הדברים שהצליחה להתעלם מהם, כמו לכלוך או נוכחותם של לקוחות.
"אין פה מספיק אור," הילדה המשיכה להתלונן. זוהרה התעלמה ממנה.
למרות שעבדה בחנות ספרי ילדים ונוער, לא יצא לה לדבר עם יותר מדי ילדים או נוער. הלקוחות היו מעטים וכללו לרוב אמהות או סבתות. הילדים עצמם, לשמחתה, לא ששו לנהל איתה אינטראקציות, וכשכן עשו זאת, הם היו בלתי נסבלים. רובם ניסו לטפס על הדלפק, הרעוע גם כך, או להיצמד אליה בדרכים שונות ומטנפות. אלה שניסו לדבר איתה תמיד שילבו בין מידע אישי מדי על עצמם לבין פריט ידע כללי גנרי. לרוב זה נשמע כמו "את יודעת שאמא ואבא רבו אתמול ונשברה כוס?" - האם מסמיקה ומביטה באימה בילד, שמוסיף, "יפן היא ארץ השמש העולה." אבל הילדה הנוכחית שקעה מיד בכרך הראשון והממורטט של "גבעת ווטרשיפ" ושכחה מקיומה. זוהרה חשבה שהיא מזכירה לה מעט את עצמה, היא הצטערה בשבילה.
"שעת סיפור", חנות לספרי ילדים משומשים ברמת גן, היתה על סף סגירה באופן תמידי ומוצדק. אמנם ההוצאות לא היו גבוהות במיוחד אבל עדיין קיימות, וההכנסות היו אפסיות. זוהרה תמיד חשבה שלבעלים, אהובה וצביה בלאס, צמד אחיות קשישות ושיפוטיות שירשו את העסק מאביהן, לא היה נעים לעשות את הדבר הכלכלי ופשוט להיפטר מהחנות. זה היה עסק סנטימנטלי, הן לא היו שם בשביל ההצלחה אלא כדי להיכנס לחנות אחת לחודשיים-שלושה, להעביר יד על אחד ממדפי העץ הכבדים, להיאנח עמוקות, לומר, "נראה לי שהשנה נסגור, זוהרלה" ולהסתלק משם כדי לאסוף איזה נכד מהגן. לזוהרה זה היה נוח, עד כמה שנוח לעבוד בחנות ספרים גוססת בגיל ארבעים. זאת הרי בכלל היתה אמורה להיות עבודה לחורף אחד, שתאושש אותה כלכלית אחרי הגירושים ותאפשר לה פנאי לכתיבה וללימודים, אבל היא מעולם לא סיימה את הלימודים, או כתבה, או התאוששה כלכלית. היא פשוט עבדה שם.
היא קילפה בעייפות עטיפת כריך שהביאה מהבית כשמסך הטלפון שלה הואר. הודעה מיערה. היא חייבת לפגוש אותה, "זוזו, זה דחוף", הוסיפה. היא ענתה לה שהיא סוגרת בארבע. היא ידעה שאם זה חשוב, יערה פשוט תצוץ בחנות, אבל הניחה שהמחשבה על הפקקים תפחית משמעותית את הדחיפות. היא נזכרה שיערה ניסתה לשדך לה איזה מכר שלה, שלפני שבוע כתב לה הודעה שעליה לא השיבה. זוהרה קיוותה שיערה עסוקה מכדי לזכור לנזוף בה על זה. היא עברה שוב על התמונות של הבחור ברשת החברתית שבה כתב לה, תחילתה של קרחת במרכז ראשו תפסה את תשומת לבה. זה בטח מדיר שינה מעיניו. ממתי הוא שם, העיגול הדליל הזה על קודקודו? כולם תמיד ראו ואיש לא גילה לו? היא ניסתה לתפוס את ההידלדלות ההדרגתית בתמונות לאורך השנים. איזה משבר! חשבה, לא בלי עונג מסוים. אדם מאבד את מה שתמיד היה לו נדמה כמובן מאליו. הנה הוא נער, עם שיער ארוך, חלק ויפהפה. שני עשורים לאחר מכן הוא חובש כובעים בשמונים אחוז מהתמונות. איזה חוסר אונים, כמה בלבול. אם היתה עונה לו להודעה, היתה כותבת רק - כן, תגלח את כל הראש. אבל לא בגלל זה לא ענתה, היא לא היתה עונה לאף דרגה של סמיכות שיער או צפיפות שורשים. היא היתה עייפה מדי. אני בתקופה, אמרה למכרים שהתעניינו, אם כי אלה פחתו בחלוף הזמן. איזו תקופה? תקופה.
תקופה, היא הניחה שלא כולם ידעו, יכולה להימשך בין אחר צהריים לבין חיים שלמים. היא יכולה להיות תולדה של התמודדות עם אובדן, של טראומה או של טעות בחשבון בארוחת בוקר זוגית. היא יכולה להיות תוצר של מאורע חיצוני, כמו אלה שהתרחשו באופן תדיר במדינה, או לנבוע מדרמה פנימית כלשהי, אסון טבע נפשי. תקופה יכולה להוביל לשינוי ויכולה שלא, היא יכולה להיות טובה או גרועה, למרות שכשהיא טובה, אנשים לא נוטים לראות את התקופתיות שבה ונוטים לייחס לה מאפיינים אישיותיים קבועים, בעוד שדווקא מה שאחרים יכנו תקופה גרועה הוא לעתים, למרבה הצער, פשוט האופי שלהם.
זוהרה חשבה בהתחלה שהתקופה היא תוצאה של הגירושים, הפרישה מהתואר והמלחמה שהפכה, לצערה, את הדיכאון שלה לסטנדרט לאומי מפוקפק. אבל ההבנה שחלחלה אליה אט-אט היתה שכל אלה היו רק הסוואה. התקופה תמיד היתה שם, פשוט רצופה הסחות דעת שהיתה צריכה לעקור. ברגע שפינתה את הגזם הרגשי הזה, נגלתה התקופה כקו רציף, כמלווה עקשנית. הפסיכולוגית שלה ניסתה לכוון לדיכאון כרוני כלשהו, אבל זוהרה כלל לא הרגישה עצובה. היא פשוט היתה ריאלית, מפוכחת. היא הבינה הכול, את מנגנוניהם החשופים של אנשים ואת אחורי הקלעים של החיים, שהיו לא יותר מאפיזודה מעושה ומלאכותית, מופע שהסב לה אי-נוחות ומבוכה.
"זאת החנות שלך?" הילדה צצה מולה בפתאומיות, וזוהרה קפצה בבהלה.
"לא. למה את עוד פה?"
"אמא שלי תבוא עוד מעט."
"את לא אמורה להיות פה כל כך הרבה זמן."
"למה?"
"את בת שתים-עשרה, את צריכה להיות בבית ספר." או בדיכאון, חשבה זוהרה, או לפתח הפרעת אכילה.
"עכשיו יולי. התחיל החופש הגדול."
"אין קייטנות?"
"יש, אבל אני חולה," אמרה הילדה, שנראתה בריאה למדי.
"טוב. בואי נתקשר לאמא שלך, אוקיי? אני ממש עסוקה פה."
"במה?" הילדה הביטה בספקנות בחנות הריקה. "את אוהבת לעבוד פה?"
"בסדר, את יודעת, עבודה זמנית כזאת."
"כמה זמן?"
"שנתיים," ענתה זוהרה במבוכה.
"הלוואי שהייתי יכולה לעשות את זה גם," הכריזה הילדה.
"כשתהיי גדולה תוכלי," חייכה זוהרה.
"אני לא," פניה של הילדה קדרו.
"למה?"
"כי אני ארצה עבודה טובה."
"טוב, יש לך עוד זמן בשביל זה," סיננה זוהרה באיבה.
"את רוצה שאני אכין לך צמיד גומיות?" הילדה נופפה בזרועה, האזוקה בשלל צמידי גומי צבעוניים.
"לא," ענתה זוהרה. "אני צריכה לצאת לרבע שעה, שנתקשר לאמא שלך?"
"היא בלי טלפון. אבל תצאי, אני אשאר פה."
"לא נראה לי."
"זה בסדר, גם ככה רציתי להמשיך לקרוא."
זוהרה היססה. היא בכל מקרה לא תכננה לנעול את החנות, אבל להשאיר שם את הילדה נראה לה לא אחראי.
"אני אחראית מאוד," אמרה הילדה, כאילו קראה את מחשבותיה. זוהרה תהתה מתי מגיע השלב שבו מקובל להתקשר למישהו או לחלופין, לגרש ילדים לרחוב. אם היא היתה דמות בקומדיה מיושנת, היא היתה אמורה להיות אישה קרייריסטית בת ארבעים עם דירת יוקרה בעיצוב קר שמאמצת בניגוד לרצונה ילדה בת שתים-עשרה שננטשה בחנות, לומדת להכין לה פנקייקים (מונטאז' שמסתיים במטבח מלוכלך) ונהפכת, דרך הטיפול באחר, לאדם שלם יותר. אבל זאת לא היתה התוכנית שלה.
"אוקיי, אז אני ממש פה בכניסה ליד, בפיצוצייה עם חברה, אם יש שריפה, את פותחת את הדלת וקוראת לי."
"כן, גם אם ייכנס מישהו."
"אף אחד לא ייכנס."
"יש מחבלים," ציינה הילדה ביובש.
"גם מחבלים לא ייכנסו לפה," הבטיחה לה זוהרה. "את רוצה שאני אביא לך משהו? חטיף?"
"שרשרת סוכריות, משם," הצביעה הילדה מעבר לכביש, על חנות ממתקים בשם "סוויט בייט" שזוהרה מעולם לא טרחה להיכנס אליה ותמיד נרתעה מהממתקים המיושנים שנערמו בחזיתה, מעורבבים זה בזה ללא עטיפה או מיון הגיוני. קברי אחים של קוקוסים ורודים, מרמלדות וסוכריות תרנגול.
"אוקיי, סבבה, זה ספציפי."
"השרשרת הגדולה," הבהירה הילדה, "לא השעון." היא לקחה את הספר וצללה בחזרה אל בין המדפים.
"איפה את בקיץ" / נטע חוטר. 303 עמודים. תכלת הוצאה לאור.