"פיוריוסה" ועוד: ארבעה סרטים שכדאי לראות עכשיו (ואחד שלא)

שבוע אחרי הקרנת הבכורה שלו בקאן, "פיוריוסה: מסאגת מקס הזועם" עולה לאקרנים ברחבי העולם, וגם אצלנו כמובן, ועושה זאת כשהוא נישא על גל של ביקורות משתפכות, ועם ציפיות שירסק את הקופות.

מדובר בפרק נוסף ברצף החזיונות הפוסט-אפוקליפטיים עתירי האקשן של הבמאי האוסטרלי ג'ורג' מילר. הוא מגיע אחרי מה שהיה השיא בסדרת הסרטים הזו, "מקס הזועם: כביש הזעם", שנחשב בעיני רבים לאחד מן הסרטים הטובים של העשור הקודם, ולבטח סרט האקשן הטוב שלו.

הסדרה יצאה לדרך בשלהי שנות השבעים עם דמותו של מקס, בגילומו של מל גיבסון. הפרק הקודם התניע את העלילה מחדש עם גיבורה חדשה - פיוריוסה. אז פגשנו אותה בשלבים מתקדמים יותר של חייה, ו"פיוריוסה: מסאגת מקס הזועם" הוא למעשה סיפור המקור שלה, ומציג לנו אותה בצעירותה, והפעם בגילומה של אניה טיילור-ג'וי. כריס המסוורת', במה שהוגדר כתפקיד חייו, מגלם את ראש הכנופייה שחטף אותה, וזה המקום להוסיף אזהרת טריגר: הפרעות שמציג הסרט דומות להחריד לזוועות השבעה באוקטובר. בשאר העולם, הלהיט הזה מתקבל בחיבוק חם. מעניין יהיה לראות איך יתקבל אצלנו.

הנה תלונה קצת נישתית, אבל נלך על זה. ובכן, לכאורה, לחובבי קולנוע צרפתי בישראל אין מה להתלונן. לא מעט סרטים תוצרת צרפת עולים כאן למסכים - בסביבות שניים-שלושה בחודש, יותר מאשר סרטים תוצרת איטליה, ספרד או כל מדינה אחרת שאינה ארצות הברית או ישראל. אז מה הבעיה? רוב התוצרים הללו הם מסוג מאוד מסוים, כי לקהל אצלנו יש זיקה מיוחדת לסרטים על בישול, כאלה שמתרחשים בפרובינציה, או קומדיות קלילות. התוצאה היא שלעתים קרובות, סרט צרפתי שנכשל במולדתו מצליח דווקא אצלנו בגלל טעמנו הפרטיקולרי.

מדי פעם, אנחנו זוכים לראות סרט צרפתי "איכותי" על מלא, אבל המפיצים יטרחו להקרין אותו מסחרית רק אם מדובר באירוע קולנועי של ממש, דוגמת "אנטומיה של נפילה". ובקיצור, התלונה היא שאנחנו, הפרנקופילים, לא רואים את כל הסרטים שבאמצע - כאלה שהם לא יצירת מופת זוכת דקל הזהב, אבל גם לא קומדיה על שף שמקים בר אויסטרים בכפר הולדתו.

אז אם, כמוני, גם אתם משתוקקים לסרט צרפתי שנמצא באמצע, שהוא לא קלאסיקה מודרנית ולא קומדיה, ל-yes יש את הפתרון בשבילכם. הם מעלים בלעדית ב-VOD דרמה חדשה בשם "המצטיינת" ("La Voie Royale"), שלא נופלת לאף אחת מן הקטגוריות הרגילות של סרטים צרפתיים שרואים בישראל, אבל אם יש לכם עניין בחברה הצרפתית - הצפייה בה תהיה מעניינת.

כמו סרטים צרפתיים רבים לפניו, גם "המצטיינת" עוסק במערכת החינוך המקומית - אחד המנגנונים האליטיסטיים במדינה, וגורם דומיננטי בשימור האליטה בצרפת, שהיא אחד המדינות הכי היררכיות באירופה.

הגיבורה היא נערה כפרית מבריקה, שהוריה כל כך עניים עד שהם בקושי יכולים להרשות לעצמם עוגת יום הולדת. הכל מסליל אותה לעבוד איתם בחווה, אבל המורה שלה בתיכון מזהה את כישוריה הייחודים ושולח אותה למכינה יוקרתית בפריז, שבוגריה בדרך כלל מוצאים את עצמה בעמדות מפתח בממשלה ובעולם העסקים. הם ילדי שמנת, והיא תומכת במחאת האפודות הצהובות - וכמובן שהדבר מוביל לחיכוכים.

נוסף לחברים המפונקים לספסל הלימודים, הגיבורה פוגשת גם במורים מלחיצים ובמורות קשוחות שמטילות כמות בלתי אפשרית של שיעורי בית, קוראות בקול רם את הציונים של כולם, עולבות בה ובחבריה ובאופן כללי עושות לכיתה את המוות - בטענה שזה בעצם לטובת התלמידים. הסרט לא מפספס אף קלישאה על דמות המורה הרודן.

את הסרט כתב וביים פרדריק מרמוד, שדוחס קווי עלילה המתפרסים על פני שנה שלמה לתוך שעה וחצי. כתוצאה מכך, הדרמה לא מתפתחת באופן אורגני אלא לפי הצורך בקונפליקטים. הגיבורה מתחילה לצאת עם אחד מן התלמידים הפריבילגים ונקלעת לארוחת ערב עם משפחתו, אז כמובן שתוך חצי דקה הם מתחילים להעיר הערות מתנשאות כלפיה. בעוד סצינה לא משכנעת, היא עומדת בתור לכניסה לאוניברסיטה ביום הראשון ללימודים, ותלמידה חדשה שעומדת לידה שואלת אותה "למה באת לפה - בשביל כסף או בשביל כוח?". שוב, אלה דיאלוגים שמבטאים סנטימנטים קיימים, אבל אנשים לא מדברים ככה במציאות, ומקולנוע צרפתי אנחנו מצפים לקצת יותר ניואנסים.

ובכל זאת, "המצטיינת" שווה צפייה, כי המכינות הן גורם חשוב בחברה הצרפתית ואף שיש הרבה סרטים מקומיים על בתי ספר ואוניברסיטאות, לא ראינו הרבה סרטים שמתמקדים כך בזירה הספציפית הזו. סיבה נוספת לצפות בדרמה הזו היא תצוגת המשחק של סוזן ז'ואנה, אחת מן השחקניות הצעירות הבולטות והעולות בצרפת, שפרצה ב"האשמה" של איוון אטאל (בן זוגה של שרלוט גינצבורג, שהגיעה יחד עמה להקרנת הבכורה שלו בירושלים לפני שנתיים). הכוכבת העולה נמצאת כאן בכל רגע ורגע, ונושאת את הסרט על כתפיה ברגעיו הטובים והטובים פחות.

התחלנו וגם נסיים בהערה נישתית. ב-yes בוודאי לא התכוונו לכך, אבל בשלב מסוים הסרט תוקף את המתחרים שלהם. זה קורה כשהגיבורה יוצאת נגד אילי ההון שיצאו מן האוניברסיטאות היוקרתיות, ומציינת את שמו של פטריק דרהי - הבעלים של HOT. הסרט מזמן עוד כמה אזכורים שכאלה. בשלב מסוים מציגים בה את תמונתה של אליזבת בורן, שהיתה בזמן הצילומים ראש ממשלת צרפת אבל מאז, בהתאם לקצב התזזיתי של הפוליטיקה במדינה, הפכה לדמות לא רלוונטית. האזכורים האלה ישעשעו את הצופים בארץ שיש להם עניין כלשהו בחברה הצרפתית, והם כנראה קהל היחיד של הסרט - אבל גם להם מגיע.

סרט אינדי משובח בכיכובה של אוברי פלאזה, רגע לפני שהתפוצצה ב"הלוטוס הלבן". הוא ערך את הבכורה שלו בפסטיבל סאנדנס לפני שנתיים ולמרות שהיה אחד הסרטים הכי בולטים בו, לא זכה להפצה מסחרית בארץ. ההקרנות היחידות שלו היו בפסטיבל הקולנוע ירושלים, אבל עכשיו הוא הצטרף לקטלוג הישראלי של נטפליקס וכדאי מאוד לנצל את ההזדמנות לצפות בו.

מדובר בדרמת פשע סוחפת המתרחשת על רקע אחת המצוקות החברתיות הגדולות בארה"ב - החובות העצומים שסטודנטים וסטודנטיות גוררים עימם שנים לאחר הלימודים. הסרט נקרא על שמה של בעלת חוב כזו, העובדת ברשת מתוחכמת של הונאות אשראי וסחר במוצרים גנובים. אמילי מצטיינת בעבודה המחתרתית הזו, ובכל מקרה לא מצליחה למצוא עבודה לגיטימית יותר, אך ככל שהיא מתבקשת לגנוב סחורה יקרה יותר, כך היא גם מוצאת את עצמה בסיכון גדול יותר. אוברי פלאזה מצוינת בתפקיד הראשי ומשכילה לבנות דמות מורכבת מבחינה מוסרית, ואילו ג'ון פאטון פורד, שזהו סרטו הארוך הראשון, מיטיב לשרטט בפנינו עולם תת-קרקעי שרובנו לא מכירים, בצד הלא נכון של החלום האמריקאי.


(גילוי נאות: הביקורת הזו מתבססת על תקציר שכתבתי בזמנו לפסטיבל ירושלים כשהסרט הוקרן שם)

נכון חשבתם שבימינו כבר אין מקום לסרטים כאלה באולמות? נכון חשבתם כי דרמה אינטליגנטית שפונה לקהל בוגר, שלא מבוססת על קומיקס או על כל דבר אחר, שאין בה אפקטים, לא יכולה להפציץ בקופות? נכון חשבתם שכבר אין סיכוי לסרטים שמתרחשים בשנות השבעים וגם נראים כאילו נכתבו וצולמו אז, בתור הזהב של הקולנוע האמריקאי? ובכן, "נשארים לחג" של אלכסנדר חשב אחרת, ואחרי שרשם מספרים יפים בקופות ארצות הברית, להט גם אצלנו ומכר כשמונים אלף כרטיסים, כמות אסטרונומית בהתחשב בנסיבות.

עכשיו, אחרי ההצלחה הקופתית ואחרי שהיה מועמד לשלל אוסקרים וזכה באחד (דאווין ג'וי רנדולף בקטגוריית שחקנית המשנה), הסרט עולה ב-VOD של הפלטפורמות השונות ואם עוד לא ראיתם אותו - למה אתם מחכים? את הביקורת המלאה שלנו על הקלאסיקה המיידית הזו, תוכלו למצוא כאן.

הפער בין הבכיינות למציאות תמיד גדול, ובכל הנוגע לקולנוע הישראלי - הוא גדול במיוחד. אנשי התרבות שמזדהים כ"ימנים", מה שזה לא אומר, ובפרט אלה שקשורים בקרן קולנוע שומרון - נוהגים לבכות על קיפוח, הדרה ומה לא, אך מה מצבם האמיתי במבחן העובדתי?

ובכן, לא הרבה סרטים ישראלים יצאו לאקרנים בחודשים האחרונים, ומתוכם, לא פחות משניים הם במימונה של הקרן החדשה והמקופחת רק לכאורה - "קרב אוויר" לפני חודש ועכשיו "אמצע החיים", שעלה לאולמות בסוף השבוע. בשני המקרים, הסרטים נהנים מן הגב של יונייטד קינג, חברת ההפצה הגדולה בארץ ומן הכוחות הדומיננטיים בעולם התרבות המקומי; מצוות שחקנים עתיר כוכבים; מפרמיירות נוצצות; ומסיקור תקשורתי נרחב, במהלכו היוצרים והממנים של הסרט מקבלים במה כדי להתלונן שהם לא מקבלים במה. באופן אירוני, זה טריק שהם למדו מהפלסטינים.

בכל מקרה, את "אמצע החיים" ביימו דני רייספלד ויריב הורוביץ - כשאתם רואים סרט ישראלי עליו חתומים שני במאים, זה בדרך כלל לא סימן טוב. צחי הלוי מגלם בו טייס שחוזר בתשובה, מתעמת עם אביו האפיקורס, נלחם על חייה של זוגתו החולה בסרטן ומתקרב לגיסתה, שמצידה חזרה בשאלה. את הגיסה מגלמת חן אמסלם-זגורי ואת הצוות הנוצץ משלים שלום אסייג, באחד מתפקידיו הדרמטיים הראשונים בקולנוע, כמורה הרוחני של כל הדמויות.

כל זה מתרחש על רקע הנופים הפסטורליים של השומרון, שהסרט מציג אותם כאילו מדובר בשוויץ, מה שהופך אותו ליצירה התרבותית הכי לא רלוונטית מאז השבעה באוקטובר. זירת ההתרחשות היא רקע בלבד, מה שמלמד על השטחיות של הקרן האזורית שכה גאה בסרט הזה.

מה שחשוב באמת זו הרמה האמנותית של הסרט, אז בוא נשחק משחק - נגיד ש"אמצע החיים" היה מציג אותה עלילה, עם אותן דמויות ואותן שחקנים, אבל היה חלילה "סרט שמאלני". יודעים מה - נגיד שזה היה סרט טורקי, ספרדי או יפני, האם הוא היה מעניין את הצופים בשומרון, או בכל מקום אחר? האם הוא היה מעניין מישהו?

התשובה היא כנראה שלא. רמת הכתיבה, ההפקה והבימוי כאן נמוכה ומזכירה דרמת טלוויזיה משנות התשעים. הסרט מתפזר על פני יותר מדי קווי עלילה, ואף אחד מהם לא מעניין במיוחד. רוב הזמן אנחנו פשוט רואים את הדמויות עומדות ומדברות בצריף. הדיאלוגים נשמעים כאילו נלקחו מטלנובלה נושנה והסיטואציה כולה חיוורת ולא קולנועית, והיתה כזו גם אם היה מדובר בדרמה על סרבן שירות שגר ברוטשילד ורוצה להגר לברלין (וכמובן גם שכבר ראינו לא מעט סרטים איומים כאלה).

מדי פעם "אמצע החיים" מפרגן לעצמו סצינות שמתרחשות בטרמינל של שדה תעופה, אבל גם אז אנחנו פשוט רואים את הגיבור עומד ליד שולחן ומדבר עם אביו - כנראה שפה נגמר התקציב. באחד מרגעי השיא, בכיינות הקוזאק הנגזל זולגת מן החוץ אל המציאות, והטייס סופג נזיפה מאביו החילוני בגלל שהניח כיפה על ראשו. האב המתיוון אף מזהיר אותו - "אתה נראה כמו ליצן, לא תעלה כך על מטוס". מתי בדיוק ראיתם או שמעתם על טייס ישראלי שעשו לו בעיות בגלל כיפה שעל ראשו? חובשי הכיפות הם פחות או יותר המגזר הכי לא מקופח בארץ. בפעם היחידה בה הטילו סנקציות על טייס ישראלי זה היה כי נשא דברים נגד ההפיכה המשפטית. הסצינה הזו מגוחכת, אבל לפחות היא מספקת אתנחתא קומית מרעננת בגלל חוסר האמינות שלה.

מה שכן, תצוגות המשחק מעולות כולן, והשחקנים עושים את המיטב עם הדיאלוגים הרזים שניתנו להם. צחי הלוי מהימן כתמיד, מורן גרוס טובה כזוגתו בתפקידה הקולנועי הגדול הראשון, חן אמסלם-זגורי מצוינת גם ושלום אסייג שוב מוכיח את כישוריו הדרמטיים. אני מקווה בשבילם ובשבילנו שיספיקו להופיע בסרטים טובים יותר לפני שקרן שומרון תביא גם את הקולנוע הישראלי להאג.