קראו את הסיפור "סנאים" של אתגר קרת, מתוך הספר החדש "אוטוקורקט"

[לדנה ולעומרי]

כשסבא של טום הבין שהוא לא עומד לצאת חי מסרטן המעשנים שחטף, הוא זימן את כל המשפחה ואמר להם שמיד כשימות הוא מתכוון להתגלגל בגוף אחר ולחזור לסבתא. "אני אוהב את כולכם," הוא אמר לבני המשפחה שהתאספו סביב מיטתו, "אבל אם לומר את האמת, הספיק לי גלגול אחד איתכם ואני בשל להיפרד מכם ולהמשיך הלאה. אבל את," הוא אמר וחפן את כף ידה מלאת הקמטים של סבתא של טום, שישבה לצד מיטתו, "את אהובתי הנצחית ותמיד נהיה יחד."
סבא של טום האמין בגלגול נשמות. היתה לו מין תיאוריה שכשהנשמה עוזבת את הגוף היא שוכחת כמעט הכל, ובגלל זה כשמתקרבים למוות צריך לאמן אותה לזכור שני דברים: אדם אחד שהיא רוצה לחזור אליו ומקום אחד מסוים שאליו היא תשאף לשוב. בכל הנוגע לאדם שאליו סבא של טום רצה לחזור, לא היה צורך בשום אימון: הוא ממילא חשב כל הזמן על סבתא של טום. ובנוגע למקום, הוא אמר שוב ושוב לכל מי שהסכים לשמוע, שכשיחזור בגלגול הבא הוא יחכה לסבתא על הספסל האדום מחוץ למרפאה הרדיולוגית בבית החולים. על הספסל הזה סבתא של טום והוא היו יושבים יחד ומעשנים בשרשרת כשהמתינו לטיפולי ההקרנות של סבא של טום, ואם איזה רופא היה מעז להעיר להם ומציין שבמצבו הבריאותי עדיף שלא יעשן, סבא של טום היה מיד קורץ לסבתא ואומר, "ואם אני אמשיך לעשן, דוקטור, מה הדבר הכי נורא שיכול לקרות? אני אקבל עוד סרטן?"

אחרי שסבא של טום מת, בכל שבוע סבתא של טום נסעה לבקר את הספסל האדום שבבית החולים ולחכות לסבא של טום שיגיע בגוף חדש, אבל הוא לא בא. אחרי שנה היא הפסיקה עם הביקורים, וכמה שנים אחר כך עברה לבית אבות. בבית האבות היא הכירה אלמן בשם צ'סטר והתחיל ביניהם סוג של רומן. צ'סטר, שהיה כמעט בן שמונים, רצה להתחתן. סבתא של טום היתה פחות בעניין, אבל צ'סטר התעקש, ובסוף היא הסכימה, בתנאי שהטקס יתקיים ליד אותו ספסל אדום מחוץ לבית החולים, כמעין מחווה לסבא של טום.
לטקס הגיעו פחות מתריסר אנשים כולל הכומר. וטום, שבדיוק סיים תיכון ועדיין לא עזב לקולג', היה אחד מהם. זה היה טקס סטנדרטי, אפילו טיפה משעמם, עד הרגע שהכומר שאל את צ'סטר אם הוא מוכן לקחת את סבתא של טום לאישה, ולפני שצ'סטר הנרגש הספיק לענות, הגיח פתאום, משומקום, סנאי ענקי ונשך את צ'סטר ביד. צ'סטר המבוהל זעק מכאבים, והכומר, שניסה, באופן מאוד לא נוצרי, לבעוט בסנאי החמקמק, איבד את שיווי המשקל ונפל ונחבל בגבו, ותוך שניות הפך הטקס הצנוע לבלגן מושלם. שעה שלמה טיפלו בצ'סטר ובכומר והרגיעו אותם, וכשהכומר החבול ניסה להמשיך בטקס, הגיח הסנאי מצמרת אחד העצים ושוב ניסה לתקוף את צ'סטר המסכן. הפעם הוא אמנם לא הצליח לפגוע באיש, אבל לסבתא של טום זה הספיק, והיא הכריזה שהנישואים מבוטלים והיא עוזבת את צ'סטר. סבתא של טום נשארה בבית האבות עד יום מותה. פעמיים בשבוע היה טום אוסף אותה משם עם הרכב של ההורים ומסיע אותה לספסל האדום בבית החולים, ושם היתה מחכה לסנאי הענקי. לא תמיד הסנאי הגיע, אבל בפעמים שכן, הוא היה קופץ על ברכיה של סבתא של טום וממהר להתכרבל בחיקה כמו תינוק, וככה הם היו יושבים שעות, בלי מילה.

את הסיפור הזה סיפר טום לנעמי בדייט הראשון שלהם. הם ישבו במסעדה איטלקית בינונית באורבאנה, אילינוי, ונעמי, שמלכתחילה לא התלהבה מהרעיון של בליינד דייט עם אח של מישהי מהעבודה שכותב בלוג על ההתחממות הגלובאלית, שאלה את עצמה מה זה אומר על טום אם הדבר הראשון שהוא מספר לה בדייט זה שסבא שלו הוא סנאי אלים וקנאי. בסוף הערב, כשטום הקפיץ אותה הביתה, היא אמרה לו שהוא חמוד אבל שקשה לה לדמיין את שניהם יחד, וטום צחק ואמר, "את לא צריכה לדמיין, הנה אנחנו. ביחד. ואם תצאי איתי שוב מחר, נהיה שוב ביחד, בלי שתצטרכי לדמיין כלום." "לא," אמרה נעמי, "התכוונתי שאני לא יכולה לדמיין אותנו... אתה יודע, זוג," ואחרי רגע של שתיקה מביכה אמר טום, "או־קיי. אז בואי לא ננסה לדמיין את עצמנו כזוג, ונסתפק במשהו יותר צנוע: את ואני אצלי, אוכלים ביבימבאפ שהכנתי לפי מתכון סודי של האמא של השותף הקוריאני שלי לדירה."
למחרת הוא באמת הכין לה את הארוחה הכי טעימה שאכלה אי־פעם בחייה והראה לה את אוסף כרטיסי הברכה העתיקים המטורף שלו, והם ישבו ודיברו עד שלוש בבוקר.
אחרי פחות משנה הם התחתנו, וכמה חודשים אחר כך נעמי נכנסה להיריון. טום והיא אפילו לא חשבו על ילדים, וכשפתאום זה קרה הם הרגישו כאילו מישהו העניק להם מתנה ענקית ומפתיעה, כזאת שלוקח תשעה חודשים להוציא מהאריזה.
נעמי החלה לרכוש את כל הדברים שיזדקקו להם בשביל התינוק שהסתתר לה בבטן, וטום הוציא את ארגז כלי העבודה שלו מהמחסן והחל לבנות לתינוק עריסה מעץ אלון, שאותה הם תיכננו לצבוע בתכלת־שמים. ערב אחד, כשחזרה מהעבודה, היא מצאה את טום מעולף ליד העריסה. עד שהגיע האמבולנס הוא חזר להכרה, ובבית החולים, אחרי סדרת בדיקות, התברר שטום סובל מגידול במוח; גידול שאם רק היו מגלים כמה חודשים קודם, עדיין היה אפשר להסיר.

נעמי בכתה כל הלילה, ואילו טום, שבאופן משונה נשאר רגוע, ניסה לנחם אותה ואמר שהיא הדבר הכי טוב שקרה לו בחיים, ושלמרות שהיה רוצה לחיות איתה עוד שמונים שנה, הוא לא חזיר והוא אסיר תודה על כל האושר שחווה איתה בשנה וחצי האחרונות. "אבל אני כן חזירה," אמרה נעמי בדמעות, "ואני לא מוכנה לוותר עליך, אתה שומע? אני לא מוכנה שתמות ותשאיר אותי לבד עם תינוק ועם ערמה של חלומות מפורקים."
הרופאים אמרו שלטום יש מקסימום שלושה חודשים לחיות, שהוא ימות לפני שהילד שלהם ייוולד, ושאין שום דבר בעולם שהם יכולים לעשות בעניין, אבל לנעמי דווקא היה רעיון. היא גררה לחדר השינה שלהם את העריסה הכמעט גמורה שטום הכין, ואמרה לו שמעכשיו ועד שיעזוב את העולם הזה היא רוצה שיסתכל על העריסה הזאת ויזכור אותה; שיזכור את העריסה ואותה. בדיוק כמו שסבא של טום זכר את הספסל מחוץ לבית החולים ואת סבתא שלו. "אתה תזכור, ואחרי המוות אתה תחזור," היא אמרה בקול רועד, "בדיוק כמוהו. אתה תחזור ונהיה יחד כל החיים." וטום הינהן, וכשהתקרבה לחבק אותו ראתה כמה הוא עצוב. זאת היתה הפעם היחידה שנעמי ראתה אותו עצוב כל כך.
טום ג'וניור נולד שבועיים אחרי שאביו מת. את עיני השקד הירוקות שלו הוא קיבל מנעמי, אבל את החיוך הוא בוודאות קיבל מאביו, וכשהיה מחייך נעמי לא היתה יכולה שלא להרגיש שטום אף פעם לא עזב, שהוא פשוט נמצא שם איתם. אבל אז כל העניין התחיל להפוך למוזר. כי בכל פעם שטום ג'וניור היה יונק הוא היה מביט בה לא כמו ילד שמביט באמו, אלא כמו גבר שמתבונן בשד חשוף של אישה. המבט שלו והמגע של שפתיו בילבלו אותה, וכל העניין הפך למעיק וגרם לה לשנוא את עצמה ולהרגיש אשמה. זה לא נורמלי להיות אמא לתינוק שלפרקים הוא ילד ולפרקים אהבת חייך, ונעמי הרגישה שהיא מתחילה לאבד את שפיותה.
כשסיפרה את כל זה לאחות הגדולה של טום, האחות הסתכלה עליה בתימהון. "כל הבלגן הזה," היא אמרה לנעמי, "כל הטירוף הזה, הכל בגלל הסיפור המטומטם ההוא על סבא והסנאי?" האחות של טום אמרה שהיא מכירה את הסיפור, ושאפילו היתה שם כשהסנאי הענקי נשך את צ'סטר, אבל שזה לא היה סבא שלה, סתם סנאי שמן ועצבני, ושהסיבה היחידה שהנישואים התבטלו היא שסבתא שלה לא באמת אהבה את צ'סטר וחשבה שהוא בכיין. כל השאר, הבהירה האחות של טום, זה סתם פולקלור ותירוצים. "את חייבת להשתחרר מזה," היא אמרה לנעמי, "טום מת, ולך יש חיים שלמים לחיות: ילד לגדל, גברים להכיר, מקומות חדשים לבקר בהם. את עוד צעירה וסקרנית וחיה, אל תקברי את עצמך איתו."

עוד באותו יום נעמי קנתה לטום ג'וניור עריסת פלסטיק זולה בוולמארט. את עריסת העץ היא נעלה במחסן הכלים בחצר, וזה עזר. לאט־לאט היא נגמלה מכל המחשבות ההזויות שלה על הנשמה של טום שהתגלגלה בטום ג'וניור, וזכתה בילד אהוב ומתוק להפליא. אחרי כמה חודשים היא אפילו הורידה טינדר. היא לא השתמשה בו אף פעם, אבל עצם קיומו על צג הנייד שלה היווה מין הבטחה עתידית לכך שאולי פעם תמצא אהבה.
לגבר הראשון שאיתו יצאה אחרי שטום מת קראו סשה. הוא התחיל איתה בתור לכספומט, ולמרות שהיה מקועקע כולו ולא נראה הטיפוס שלה, היא נתנה לו את מספר הטלפון שלה. גם כי הוא היה מצחיק, וגם כי זכרה שחשבה שגם טום לא הטיפוס שלה בפעם הראשונה שנפגשו. הקשר בינה לבין סשה התפתח לאט, וזה התאים לנעמי. סשה, שהיה אומן קעקועים ועבד כל השבוע שעות מטורפות, היה מגיע בעיקר בסופי שבוע. הוא לימד את טום ג'וניור לצייר, והם היו יושבים יחד במטבח שעות ומציירים רובוטים ודרקונים. כשיום ההולדת של נעמי התקרב, סשה הציע לה, כמתנה, שיעשה לה קעקוע. בהתחלה נעמי סירבה. היא אמרה שמה שזה לא יהיה שהיא תחליט עכשיו שהיא אוהבת ורוצה, היא בטוח תתחרט על זה בעוד שנה, אבל סשה לא ויתר, וטום ג'וניור, שהיה שם איתם, אמר, "תחשבי טוב, אמא. בטוח יש משהו שסשה יוכל לקעקע ושתאהבי תמיד: גלידה, סקטבורד, נקניקייה עם הרבה חרדל." "נפלת טוב," אמר סשה בחיוך, "בקעקועי נקניקיות אני אולי מספר אחת ביבשת." נעמי חייכה בחזרה ואמרה לטום ג'וניור שהיא לא עד כדי כך אוהבת נקניקיות, אבל שבטח יש משהו אחר. היא תחשוב. אולי סנאי. "יש לך מזל," אמר סשה, "אני טוב גם בסנאים."

"אוטוקורקט" / אתגר קרת. הוצאת זמורה. 164 עמודים.