"היט מן" ועוד: ארבעה סרטים שכדאי לראות עכשיו (ואחד שלא)

צופי הקולנוע בישראל אוהבים להרגיש מקופחים, אבל הם לא מבינים עד כמה שפר עליהם מזלם בכל הקשור להפצה של סרטים. המקרה של "היט מן" הוא המחשה טובה לכך. בארצות הברית, הסרט הנפלא הזה יעלה בנטפליקס בשבוע הבא, ולפני זה הוא עשה סיבוב קטן באולמות קולנוע בודדים בכמה ערים גדולות, כך שלרוב האמריקאים אין גישה לראותו על מסך גדול. אצלנו, לעומת זאת, קנו אותו להפצה קולנועית, והוא מציג כרגע ברחבי הארץ - איזה כיף! (ושוב נדגיש - אצלנו, הסרט לא בנטפליקס, וגם לא יהיה שם, לפחות לא בשנתיים הקרובות. חפשו אותו באולם הקולנוע הסמוך אליכם).

את הסרט ביים ריצ'רד לינקלייטר, שמזה כמה עשורים הוא אחד הבמאים המהימנים בהוליווד, וחתום בין השאר על יצירות מופת כמו "התבגרות" ו"לפני הזריחה". הפעם, הקולנוען הוותיק שיתף פעולה עם כוכב עולה - גלן פאוול, שפרץ ב"אהבה בשחקים: מאווריק" וכיכב השנה בלהיט הענק "רק לא אתה".
השניים התבססו על כתבה במגזין טקסני, שהציגה את סיפורו של ג'רי ג'ונסון - אדם שבשירות החוק, התחזה לרוצח שכיר כדי להפליל את מי שהזמינו ממנו את הרציחות. פאוול גם מגלם את בן דמותו של הסוכן הסמוי, שיש לו טריק מנצח. הוא מתאים את עצמו למפגש הספציפי, ובכל פעם מתחזה לשכיר חרב מסוג אחר. פעם הוא עוטה פיאה, פעם הוא מדבר במבטא בריטי, וכך הלאה - וזה עובד פלאים.

כרגיל בסרטים כאלה, מה שמשבש את השיטה הוא מפגש עם בחורה. מדובר באישה בשם מאדי, בגילומה של השחקנית הפורטו-ריקנית אדריה ארחונה, שמבקשת מ"הרוצח השכיר" לחסל את בן זוגה, אבל במקום לשחק את המשחק ולהביא למעצרה - הוא מתאהב בה.

היפה ב"היט מן" שזה סרט בו השחקנים משחקים דמויות, שבעצמן משחקות דמות. קודם כל הגיבור עושה זאת כמובן, אבל עם הזמן מתברר שגם האישה בה התאהב עושה כך, וכל העולם במה. זלזלתי בפאוול אחרי "רק לא אתה" - איך אפשר שלא? אבל כאן הוא מפגין תצוגת משחק וירטואוזית ועילאית, וגם התצוגה של ארחונה נטולת דופי. נוסף לכך, לשניהם יש כימיה מחשמלת, וגם אם הסקס כאן לא יצרי כמו בקלאסיקות מודרניות של המותחן האפל כמו "כחום הגוף", התוצאה עדיין לוהטת מאוד.

לעומת זאת, גם מאסטרים של המותחן האפל כמו בילי ווילדר היו גאים בתסריט עתיר התפניות של "היט מן", שמיטיב לנצל את הזהויות הכפולות ואת העמדות הפנים של הדמויות כדי ליצור מתח ואירוניה. לפעמים נדמה שהסרט ממצה את עצמו, אבל בכל פעם מחדש הוא מצליח לפתח את העלילה בצורה מורכבת, מפתיעה ומשכנעת, שגם מצדיקה את 115 דקותיו.

מיקי זוהר אמר כי צריך לעשות סרטים שאנשים ירצו לראות, ו"היט מן" הוא בדיוק סרט כזה. לא סתם נטפליקס קנו אותו אחרי הקרנותיו בפסטיבל ונציה בקיץ הקודם. זה סרט שיש בו הכל - קומדיה, רומנטיקה, דרמה, מתח, סקס, פילוסופיה. הוא אינטליגנטי, שנון וחכם, אבל לא מתחכם או מתנשא. אפשר לראות אותו בדייט או לבד, ביומית או בלילית, עם דורות שונים של אותה משפחה ועם צופים עם טעמים שונים.

רק קובלנה אחת: נוסף לעבודתו במשטרה, הגיבור עובד גם כמרצה לפילוסופיה בקולג', וקטעי הקישור מציגים אותו מרצה על כל השאלות הפילוסופיות בהן העלילה עוסקת, למשל האם אופי זה משהו שנולדים איתו או בונים אותו. כלומר, שמים כאן את הסאבטקסט על כפית ומאכילים אותנו כדי לוודא שנבין, ולדעתי הסרט היה עובד גם בלי זה.

כל הכבוד למפיצים הישראלים שגאלו כאן את הסרט מציפורני הסטרימינג, ונחמד גם שהם שמרו על שמו המקורי ולא הפיצו אותו כ"מתנקש מאוהב" או משהו שבסגנון. "היט מן" משמעו כמובן רוצח שכיר, אבל אצלנו יש לשם גם קונוטציה נעימה יותר: הוא מזכיר לנו את אוספי הלהיטים המיתולוגיים של הד ארצי, וכמשתמע משמו, מדובר בלהיט לוהט שעוד יככב ברשימת הסרטים הטובים של 2024.

המשלחות לפולין הן אחת הסוגיות הכי טעונות בעולם החינוך הישראלי, אבל היצירה המקומית לא התעסקה בה עד השנים האחרונות. סנונית ראשונה היתה הסדרה "כל עוד בלבב" שעלתה בכאן חינוכית לפני שנתיים, ועכשיו מגיע "המשלחת", שעולה אצלנו באולמות אחרי בכורה עולמית בפסטיבל ברלין ובכורה מקומית בפסטיבל ירושלים, בו גרף את הפרס לאנסמבל השחקנים הטוב ביותר.

האנסמבל הזה כולל ברובו שחקנים צעירים ולא מוכרים - לייב לב לוין, יואב בבלי, נעמי הררי ואחרות. על תקן המבוגרים האחראים נמצאים כאן אלמה דישי ועזרא דגן, הסוגר מעגל שלושים שנה אחרי "רשימת שינדלר" - סרט שהגיבורים צופים בו באוטובוס בדרך למחנות.

אם הייתם במשלחת לפולין, וסטטיסטית הגיוני שהייתם (אני לא הייתי, אגב) - אתם יכולים לתאר לעצמכם מה קורה בסרט. גם לפני ואחרי הביקור באושוויץ, רוב הנערים עסוקים בעיקר בתככים רומנטיים ובשטויות אחרות של בני תשחורת, וגם כשהם לוקחים את המסע יותר ברצינות - האימפקט שלו שלילי, והם מאבדים שליטה. אחד מן הנערים הולך לאיבוד, אחרת גונבת נעל מן המוצג האיקוני של הר הנעליים, ונחשו מה קורה כשלתמונה נכנסת יפהפייה פולניה.

אולי אני מדבר מתוך פוזיציה, כי היה לי כזה אנטי עוד לפני הצפייה בסרט, אבל נראה לי ש"המשלחת" נוקט עמדה ביחס למסעות הללו וגם היא שלילית, אם כי לא מתלהמת. זה הסרט העלילתי הארוך השני של סבן, אחרי "בית בגליל" שהיה מן הסרטים הישראלים הטובים של העשור הקודם, וגם כאן הוא מוכיח את האנושיות שלו ואת כישוריו בעבודה עם שחקנים. התסריט והמשחק אותנטיים ומעבר לנושא הספציפי שבו הדרמה הזו עוסקת, היא משכילה לצייר דיוקן של הנוער הישראלי בימינו (מיותר לציין שהסרט צולם לפני השבעה באוקטובר).

הנה תלונה קצת נישתית, אבל נלך על זה. ובכן, לכאורה, לחובבי קולנוע צרפתי בישראל אין מה להתלונן. לא מעט סרטים תוצרת צרפת עולים כאן למסכים - בסביבות שניים-שלושה בחודש, יותר מאשר סרטים תוצרת איטליה, ספרד או כל מדינה אחרת שאינה ארצות הברית או ישראל. אז מה הבעיה? רוב התוצרים הללו הם מסוג מאוד מסוים, כי לקהל אצלנו יש זיקה מיוחדת לסרטים על בישול, כאלה שמתרחשים בפרובינציה, או קומדיות קלילות. התוצאה היא שלעתים קרובות, סרט צרפתי שנכשל במולדתו מצליח דווקא אצלנו בגלל טעמנו הפרטיקולרי.

מדי פעם, אנחנו זוכים לראות סרט צרפתי "איכותי" על מלא, אבל המפיצים יטרחו להקרין אותו מסחרית רק אם מדובר באירוע קולנועי של ממש, דוגמת "אנטומיה של נפילה". ובקיצור, התלונה היא שאנחנו, הפרנקופילים, לא רואים את כל הסרטים שבאמצע - כאלה שהם לא יצירת מופת זוכת דקל הזהב, אבל גם לא קומדיה על שף שמקים בר אויסטרים בכפר הולדתו.

אז אם, כמוני, גם אתם משתוקקים לסרט צרפתי שנמצא באמצע, שהוא לא קלאסיקה מודרנית ולא קומדיה, ל-yes יש את הפתרון בשבילכם. הם מעלים בלעדית ב-VOD דרמה חדשה בשם "המצטיינת" ("La Voie Royale"), שלא נופלת לאף אחת מן הקטגוריות הרגילות של סרטים צרפתיים שרואים בישראל, אבל אם יש לכם עניין בחברה הצרפתית - הצפייה בה תהיה מעניינת.

כמו סרטים צרפתיים רבים לפניו, גם "המצטיינת" עוסק במערכת החינוך המקומית - אחד המנגנונים האליטיסטיים במדינה, וגורם דומיננטי בשימור האליטה בצרפת, שהיא אחד המדינות הכי היררכיות באירופה.

הגיבורה היא נערה כפרית מבריקה, שהוריה כל כך עניים עד שהם בקושי יכולים להרשות לעצמם עוגת יום הולדת. הכל מסליל אותה לעבוד איתם בחווה, אבל המורה שלה בתיכון מזהה את כישוריה הייחודים ושולח אותה למכינה יוקרתית בפריז, שבוגריה בדרך כלל מוצאים את עצמה בעמדות מפתח בממשלה ובעולם העסקים. הם ילדי שמנת, והיא תומכת במחאת האפודות הצהובות - וכמובן שהדבר מוביל לחיכוכים.

נוסף לחברים המפונקים לספסל הלימודים, הגיבורה פוגשת גם במורים מלחיצים ובמורות קשוחות שמטילות כמות בלתי אפשרית של שיעורי בית, קוראות בקול רם את הציונים של כולם, עולבות בה ובחבריה ובאופן כללי עושות לכיתה את המוות - בטענה שזה בעצם לטובת התלמידים. הסרט לא מפספס אף קלישאה על דמות המורה הרודן.

את הסרט כתב וביים פרדריק מרמוד, שדוחס קווי עלילה המתפרסים על פני שנה שלמה לתוך שעה וחצי. כתוצאה מכך, הדרמה לא מתפתחת באופן אורגני אלא לפי הצורך בקונפליקטים. הגיבורה מתחילה לצאת עם אחד מן התלמידים הפריבילגים ונקלעת לארוחת ערב עם משפחתו, אז כמובן שתוך חצי דקה הם מתחילים להעיר הערות מתנשאות כלפיה. בעוד סצינה לא משכנעת, היא עומדת בתור לכניסה לאוניברסיטה ביום הראשון ללימודים, ותלמידה חדשה שעומדת לידה שואלת אותה "למה באת לפה - בשביל כסף או בשביל כוח?". שוב, אלה דיאלוגים שמבטאים סנטימנטים קיימים, אבל אנשים לא מדברים ככה במציאות, ומקולנוע צרפתי אנחנו מצפים לקצת יותר ניואנסים.

ובכל זאת, "המצטיינת" שווה צפייה, כי המכינות הן גורם חשוב בחברה הצרפתית ואף שיש הרבה סרטים מקומיים על בתי ספר ואוניברסיטאות, לא ראינו הרבה סרטים שמתמקדים כך בזירה הספציפית הזו. סיבה נוספת לצפות בדרמה הזו היא תצוגת המשחק של סוזן ז'ואנה, אחת מן השחקניות הצעירות הבולטות והעולות בצרפת, שפרצה ב"האשמה" של איוון אטאל (בן זוגה של שרלוט גינצבורג, שהגיעה יחד עמה להקרנת הבכורה שלו בירושלים לפני שנתיים). הכוכבת העולה נמצאת כאן בכל רגע ורגע, ונושאת את הסרט על כתפיה ברגעיו הטובים והטובים פחות.

התחלנו וגם נסיים בהערה נישתית. ב-yes בוודאי לא התכוונו לכך, אבל בשלב מסוים הסרט תוקף את המתחרים שלהם. זה קורה כשהגיבורה יוצאת נגד אילי ההון שיצאו מן האוניברסיטאות היוקרתיות, ומציינת את שמו של פטריק דרהי - הבעלים של HOT. הסרט מזמן עוד כמה אזכורים שכאלה. בשלב מסוים מציגים בה את תמונתה של אליזבת בורן, שהיתה בזמן הצילומים ראש ממשלת צרפת אבל מאז, בהתאם לקצב התזזיתי של הפוליטיקה במדינה, הפכה לדמות לא רלוונטית. האזכורים האלה ישעשעו את הצופים בארץ שיש להם עניין כלשהו בחברה הצרפתית, והם כנראה קהל היחיד של הסרט - אבל גם להם מגיע.

נכון חשבתם שבימינו כבר אין מקום לסרטים כאלה באולמות? נכון חשבתם כי דרמה אינטליגנטית שפונה לקהל בוגר, שלא מבוססת על קומיקס או על כל דבר אחר, שאין בה אפקטים, לא יכולה להפציץ בקופות? נכון חשבתם שכבר אין סיכוי לסרטים שמתרחשים בשנות השבעים וגם נראים כאילו נכתבו וצולמו אז, בתור הזהב של הקולנוע האמריקאי? ובכן, "נשארים לחג" של אלכסנדר חשב אחרת, ואחרי שרשם מספרים יפים בקופות ארצות הברית, להט גם אצלנו ומכר כשמונים אלף כרטיסים, כמות אסטרונומית בהתחשב בנסיבות.

עכשיו, אחרי ההצלחה הקופתית ואחרי שהיה מועמד לשלל אוסקרים וזכה באחד (דאווין ג'וי רנדולף בקטגוריית שחקנית המשנה), הסרט עולה ב-VOD של הפלטפורמות השונות ואם עוד לא ראיתם אותו - למה אתם מחכים? את הביקורת המלאה שלנו על הקלאסיקה המיידית הזו, תוכלו למצוא כאן.

שבועיים אחרי שעלה בקופות ארצות הברית ורשם נתונים מאכזבים כמו כל סרט אחר בקיץ הזה, "חברים דמיוניים" ("If") של ג'ון קרסינסקי עולה גם אצלנו על המסך הגדול, בגרסה המקורית דוברת האנגלית וגם בדיבוב.

העלילה היא מעין הרחבה של אותה סצינה בלתי נשכחת ב"הקול בראש", בו אנו פוגשים את החבר הדמיוני שהגיבורה נטשה כשהתבגרה. כאן, גיבורתנו היא ילדה שאיבדה את אימה, ובמהלך הניסיון להתמודד עם האבל פוגשת בחבורה של חברים דמיוניים שבני האדם שדמיינו אותם שכחו מהם עם השנים, והיא מנסה לעזור להם למצוא ילדים חדשים שיאמצו אותם, או להתאחד מחדש עם מי שנטשו אותם.

ממש מתחשק לנו לפרגן ל"חברים דמיוניים". בעידן שבו רוב הלהיטים לכל המשפחה הם קומדיות אנימציה גנריות על חיות מדברות, למשל "גרפילד" הסתמי שעלה לפני שבוע, קרסינסקי מנסה לעשות כאן משהו אחר. זה סרט שמשלב בין דמויות יצירות מחשב לשחקנים מצוינים בשר ודם, מתבסס על רעיון מקורי למדי, נוגע בסוגיות כבדות משקל ומתייחס לילדים בכבוד. זה סרט מהסוג שכבר לא עושים היום, שמזכיר סרטי ילדים בריטים משנות השישים.

זה נשמע מקסים, אבל בפועל - זה מיושן, מסורבל, כבד ובעיקר קיטשי וסנכריני להחריד. חמור עוד יותר: בסופו של דבר, הרעיון שעליו מתבסס הסרט כולו לא משכנע. קרסינסקי, שגם כתב את התסריט, מנסה לטעון שאם אנחנו מרגישים שחסר לנו משהו - זה כנראה כי השארנו מאחור את החבר הדמיוני שלנו. באחד מרגעי השיא, הגיבורה פוגשת אדם בשנות השלושים לחייו שלחוץ לפני ראיון עבודה, והיא מנסה לאחד אותו עם החבר הדמיוני מפעם כדי לעזור לו. אכן, אין ספק שזו התשובה שכל מראיין מחכה לה. "מה שלומך?/נפלא, בדיוק נזכרתי בחבר הדמיוני שהיה לי כילד". ההצלחה מובטחת.

וברצינות - למה שמישהו יזדקק כל כך לחבר דמיוני כשהוא יכול למשל ללכת לטיפול או לאמץ כלב, ויש כמובן עוד הרבה אופציות אחרות. נכון, יפה שיש פה תסריט מקורי במקום עוד סתם סרט על חתול מדבר, אבל התסריט הזה מקרטע.

קרסינסקי גם תורם לסרט את קולו, ואסף בצידו את מיטב הכוכבים - ריאן ריינולדס, סטיב קארל, פיבי וולר-ברידג' ואפילו לואיס גוסט.ג'וניור באחד מתפקידיו האחרונים. יש גם שלל שמות שמגיחים לדקה וחצי - מזוגתו של הבמאי, אמילי בלאנט, ועד ג'ורג' קלוני ואחרים. ברוב המקרים מדובר בעבודות דיבוב, כך שזה לא רלוונטי למי שיראה את הסרט בדיבוב לעברית. כך או כך, את ההצגה גונבת שחקנית אלמונית - קיילי פלמינג, שבדיוק סיימה תיכון, כגיבורה. אין לי ספק שעוד נשמע עליה הרבה, אבל קשה לי להאמין שנזכור את הסרט הזה.