"אין פה הרבה ביטחון, יש פה הרבה אמונה, שכל העם הזה ישרוד תמיד, ולא ימחק אותנו אף בן זונה / כשיגמרו הכינורות, ויתייבשו כל הדמעות, יש לי גפרור אחד, נדליק פה אש, ונעשה מסיבה גדולה", שר פאר טסי ב"גפרור", אחד השירים הבולטים מאלבומו החדש "רדיו שטח 2". שיר שמתייחס למצב, מעין תשובה צנועה ואישית שלו ל"עם ישראל חי", הלהיט הלאומי הפומפוזי של אייל גולן. זו לא הפעם היחידה באלבום הזה שדמותו של גולן נוכחת בו, אם כהשראה ואם כמישהו שטסי נותן לו קונטרה. אבל נדמה שהאלבום הזה רחב יותר מדיאלוג עם גולן.
זה קרה לדויד ברוזה ב"האישה שאיתי" ומלחמת לבנון הראשונה. לשלמה ארצי ב"חום יולי אוגוסט" עם האינתיפאדה הראשונה. זה קרה לעידן רייכל באלבום הראשון של "הפרויקט" באינתיפאדה השנייה. פתאום, באמצע כל החרא שהמדינה נמצאת בו, המלחמה, והחללים, והפגיעות בעורף, והפחד וחוסר הוודאות, מגיע זמר, יוצר, עם אלבום שכובש את האוזן והלב והופך למקום אמנותי שמציע נחמה. כן, אני נתלה כאן באילנות הכי הכי הכי גבוהים של המיינסטרים המקומי ב-40 השנים האחרונות. ולא בגלל שאם תאזינו ל"רדיו שטח 2" של פאר טסי תמצאו בו בהאזנה ראשונה קלאסיקות-על בקליבר של "סיגליות", "תחת שמי ים התיכון" או "אם תלך" (אולי כן, רק הזמן יגיד), אלא משום שבעידן הנוכחי, המפוצל, בו אין כבר כמעט קונצנזוס, יש לאלבום הזה את הפוטנציאל להיות פס-הקול השפוי של המלחמה הנוכחית (אולי לצד "שקופים 2" של קרן פלס), או כמו שטסי עצמו שר ב"יער לבן": "ממשלות מתחלפות, אנשים משתנים, נשמות נמכרות למרבה במחיר, ורק אני יושב וכותב".
בסופה של השנה הקשה הזו, הבלתי אפשרית, כשנמנה את השירים שהפכו בה ללהיטי מדינה, נזכיר כמובן את "הוריקן", "עם ישראל חי" (השיר), "גיבורי על", "תרקדי", החידוש ל"לחזור הביתה", "נאדי באדי". לא בטוח ש"רדיו שטח 2" יספק להיט-על לרשימה הזאת, לא בטוח שיש בו את "אהבה חולה" החדש, אבל כן יש בו כמה וכמה שירים שהם עם פוטנציאל גדול להצליח, אולי אפילו להצליח בגדול, כמו "רוז", "ליבי", "מלודי", "מה יהיה מחר", "יוני", "גפרור", "סלינה", "בן ובת", "שיר לטל" או "ציפור", ויש בו שירים אישיים, ביוגרפיים, חשובים, כמו "המדומיין" ו"העיר החדשה שלי". וכמקשה אחת, 20 השירים שמרכיבים את "רדיו שטח 2" יוצרים סינרגיה, שלם שהוא גדול מסך חלקיו, אלבום כפול נהדר, באמת נהדר, שדורש העמקה וסבלנות - שמשתלמות היטב.
השם של "רדיו שטח 2" מעיד עליו. פאר טסי רצה להמשיך את הבוננזה של קודמו, לסמן לקהל שלמרות המלחמה, החגיגה נמשכת. "רדיו שטח" הראשון הוא גם אחת ההשפעות החזקות על האלבום השני, ויחד אתו, אייל גולן של ימי האלבום "הלב על השולחן", שטסי יצר את שיר הנושא שלו לפני כעשור. ההקבלה מעניינת: ההשפעה של גולן כאן על טסי היא בהיזון מקביל להשפעה שהייתה ל"רדיו שטח" הראשון על "עם ישראל חי", האלבום החדש של גולן.
גם שלמה ארצי הותיר כאן סימנים, למשל ב"יוני": "כתבו לי על האוטו, מה שלא היום יבוא מחר, נסענו רחוק, הרדיו בשטח בער, ראיתי חיילים על מדרכה רוקדים מרוב שקר... חשבנו גם על יוני החבר שלנו שנפל", ובפזמון הוא עובר ל"נה נה נה". זה טסי הכי אישי שיכול להיות, אבל הסגנון הוא ארצי מפורש. ואם כבר ארצי, למה לא עידן רייכל, ב"מה יהיה מחר": "לא לפחד פשוט לקפוץ אל המים ולשמור חבר אחד קרוב, ואיפה שתלכי אקרא לזה בית, אז אני גר כמעט בכל רחוב", בשיר שנשמע כאילו רייכל מארח את טסי בגלגול מחודש של "הפרויקט".
"רדיו שטח 2" הוא אלבום שמושך חזק למיינסטרים הישראלי, ואצל טסי המיינסטרים הוא שילוב מעניין בין מזרח למערב, בין ים תיכונית לרוק ופופ. רוב האלבום הוא רוק עדין של אמצע הדרך עם קישוטים ים תיכוניים, לצד שירים בודדים שהם מזרחית מובהקת ("ניגונים") או דאנס ("יער לבן"). בכך הוא ממשיך מסורת שהחלה עוד בשנות השמונים אצל אמנים כמו אבנר גדסי וישי לוי, בימים בהם סיווגו כאן ז'אנרים לפי צבע הקול של הזמר ולא לפי הפלייבק של השיר. ובגלל שמדובר בשילובים חכמים ובאיזונים עדינים בין ים תיכוני לבין רוק ופופ, זה האלבום שיכול לעשות עבור טסי את הקרוס אובר גם למי שלא אוהבים מזרחית, או לא מצאו את עצמם ב"רדיו שטח" הראשון.
מבחינת התכנים וסגנון השירה זה אלבום שבו פאר טסי משלים את תהליך ההתבגרות שלו כאמן. מי שהחל את הקריירה בשירים על חיי לילה והוללות ("דרך השלום", "דפיקות הלב"), מתגלה כאן כדמות בוגרת בהרבה, שמפגינה רגישות, רוך, אהבה, אמפתיה, הומור, רוגע ושקט נפשי. הוא מצטייר כאדם שמתבונן על עצמו, על משפחתו, על הזוגיות שלו, על המדינה שבה הוא חי, על החיים בכלל, וכאמן יוצר ומתבטא - יש לו תובנות ויש לו מה לומר עליהם. השירה שלו כאן היא הטובה ביותר בקריירה שלו ומהטובות ששמענו בעברית בשנים האחרונות. הוא לא מתלהם, לא צועק, לא מנסה להוכיח או לכבוש או לנצח, או להיות להיט של ילדים בני 12 בטיקטוק, אלא שר את עצמו, מביע דרך הקול היפה והכישרון הגדול את המהות שלו, של גבר בן 40, באמצע החיים, באמצע הדרך, עם חשבונות נפש ותקוות קטנות לעתיד.
"רדיו שטח 2" נפתח עם שישה שירי אהבה. "רוז", רוק מיד טמפו, נשמע כאילו נכתב על מעריצה של גאנס נ' רוזס עם סולו גיטרה יפה. ב"חייזרית", בוסה נובה נעימה עם נגיעות מזרחיות, הוא שואל כמה נשים צריך כדי להחליף לב של גבר מאוהב, ושוב סולו גיטרה רוקיסטי. "ליבי" הוא בלדת מיינסטרים ישראלית נהדרת, שיר שכאילו נכתב על ידי חנן בן ארי או ארצי, עם שורת המפתח "זה לא שהיא יצאה מלבי, פשוט לבי יצא ממני" וה"אווו אוו אוו" שהקהל ישיר בהופעות. "מלודי", שוב רוק עם סולו גיטרה חשמלית, הוא שיר יפה על אישה שעזבה אותו ותחזור "בשיר עצוב של סתיו", עם שורה ששווה לצטט: "תבכי גם אם כואב, העצב לא תמידי, בסוף את תרקדי בקצב, מלודי". ב"נזכרה בי" הים תיכוני העדין הוא שר על משיכה עם טוויסט ופאנץ' של הומור, על בחורה שתמיד אמרה שזה לא הזמן, בסוף כשהיא נזכרת בו הוא אומר לה שזה לא הזמן. "מפת העולם", בלדה שמתגברת בקצב, הוא להיט על אהבה שנעלמה בעולם.
"מה יהיה מחר" הרייכלי ומיד אחריו "יוני" כשיר זיכרון אישי מסמנים את הכיוון המאוד ישראלי, מאוד אמצע הדרך, של האלבום כולו. "גפרור" על המצב כאמור, הוא השיר החשוב באלבום. ב"סלינה" חוזר טסי לשיר בלדה על בחורה שנשרטה, עם משחקי מילים והומור ("נודרת שנדיר לה", "בשירותים של הסלינה, גומז שרה לה ברקע"). ב"ברסלב משוגעים" עם הפזמון הממכר והאווירה של אר אנד בי מוטאוני עדין, הוא ממשיך עם משחקי המילים ("גם לא עם שאכטה, גם לא המשכת לחפש אותה"), עד לחצוצרה הספרדית.
"בן ובת" הוא שיר משמעותי על הורות ואבהות, שכתב עבורו טליסמן. ומיד אחריו "שיר לטל", על אשתו, שיצר עבורו אבי אוחיון, עם שורות מפתח כמו "לא מפחד להישבר" ו-"אני מזמן לא גיבור", בטקסט שמעביר אותו לצד של הרוקרים. הרצף הזה, שני שירים בהם טסי מודה בחולשותיו כגבר, מהדהד רפרנסים כמו סחרוף ב"סימנים של חולשה" ואביתר בנאי המוקדם. "ציפור" נשמע כמו פרי אהבתם של ארצי וגולן, בעיבוד של מתן דרור, כשהקאנון זורק ל"יותר מזה אנחנו לא צריכים". ב"ניגונים" הוא נותן טעימה מהשורש התימני, בשיר שגם דקלון ואהובה עוזרי היו שמחים לאמץ.
"המדומיין" הוא השיר הכי אישי שכתב טסי בחיים, שמשווה בין הניסיון שלו להתפתח כשחקן כדורסל כנער, לבין הניסיון שלו להתחיל באותן שנים, במקביל, בקריירה של זמר. זה שיר שהוא סיפור החיים שלו: "הוא לא מחפש את הכתר, אם תקשיבו לזמר, תבינו הכול, המדומיין מבית ספר, מזמזם לו בשקט, פזמון אחרון". אחריו מגיע "למה למה", שיר יפה על זוגיות. ב"העיר החדשה שלי", עוד רוק אמצע הדרך, הוא שר על ההתבגרות כבן אדם: "הייתי פעם כמו כולם, צוחק מכל משפט דפוק, מתאהב גם מחיוך קטן, עכשיו גדול, אבל מפחד כל כך ליפול". ב"יער לבן" הוא עובר קצת לדאנס ונוגע בעדינות באקטואליה. "שעות ריקות", השיר היפהפה שחותם את האלבום, הוא בלדת זיכרון, ספק לאהוב שנעלם, ספק לחבר שנפל, סיום ראוי לאלבום מלחמה שהוא לא ממש אלבום מלחמה.
קריירות של אמנים הן סיפור מורכב. הכישרון תמיד היה שם. טסי זכה לפני 11 שנה ב"פסטיבל הזמר" ושנה אחר כך הגיע המטאור של "דרך השלום", ואחריו הירידה ההדרגתית. אבל איזה מזל שהוא לא ויתר, התעקש להיות אמן, משך את עצמו בשערות ראשו, הפתיע בגדול עם "רדיו שטח" ועכשיו, בוגר ונבון, מגדיל לעשות עם "רדיו שטח 2", שהוא כרגע אלבום השנה במוזיקה הישראלית. אל תסווגו אותו כ"מזרחית" או כ"ים תיכוני". יש באלבום הזה הרבה מעבר. שימו עליו את הראש כשקשה, הליטוף כבר יורגש מעצמו.