ג'ון טורטורו הוא אחד משחקני האופי הטובים והמוערכים בהוליווד, והוא גם מעריץ ותיק של הקולנוע הישראלי - החיבה שלו לסרטים כחול-לבן התחילה עם "חתונה מאוחרת", המשיכה עם פנינים אחרות של רונית אלקבץ וממשיכה גם עכשיו, בתקופה שבה רוב העולם מפחד לגעת בנו עם מקל. וכך, הכוכב הגיע אמש (חמישי) לפסטיבל טרייבקה הניו יורקי והתייצב בהקרנת הבכורה העולמית של "קרוב אליי", סרטה הארוך הראשון כבמאית של תום נשר. בתום ההקרנה, ברחוב הסמוך לאולם שבו היא התקיימה, השחקן ניגש אליה ואמר לה בשיחה שהייתי עד לה - "היה מדהים. באמת היה מדהים. אני לא סתם אומר".
בתקופה שבה הקולנוע הישראלי סובל מבידוד בינלאומי קיצוני שכנראה רק יילך ויחמיר, הסרט של נשר בכל זאת הצליח להתקבל לפסטיבל הניו יורקי היוקרתי - אמנם במסגרת צד, אמנם כתוספת של הרגע האחרון, ובכל זאת - מדובר בהישג מרשים בתקופה כזו, והוא קרה בגלל שטורטורו צדק. זה באמת סרט מדהים.
הסרט מוקדש לארי נשר, אחיה הצעיר של תום שמת בתאונת דרכים לפני שש שנים, והוא גם נעשה בעקבות המוות הזה. גיבורתו היא צעירה בשם עדן שאחיה האהוב, מת בנסיבות דומות. מגלם אותו עידו טאקו, הכוכב הצעיר שככבר ראינו השנה בתפקיד מזהיר ב"החייל הנעלם".
עם זאת, הגיבורה כאן היא לא לחלוטין בת דמותה של הבמאית. בניגוד לתום נשר במציאות, עדן ב"קרוב אליי" היא צעירה מזרחיה, שאביה מסעדן והוריה נמצאים בתהליך גירושים. מגלמת אותה ליה אללוף, שזה תפקידה הקולנועי הגדול הראשון.
מיד אחרי מותו של אחיה, עדן מגלה כי היתה לו בת זוג סודית - אותה מגלמת דריה רוזן, גם היא בתפקיד הפריצה שלה. השתיים נפגשות כדי לדבר על האובדן המשותף, ואז היחסים ביניהן מתהדקים ומתפתחים בצורה אובססיבית שמעלה את השאלה - האם הן באמת מחבבות אחת את השנייה, או שמא הן משתמשות זו בזו כניסיון נואש להתמודד עם מה שאי אפשר להתגבר עליו, ולהקים לתחייה את מה שכבר מת לעד?
מה הבעיה של הקולנוע הישראלי? טוב, יש הרבה, אבל אחת הבעיות היא שהסרטים בדרך כלל מנומסים וזהירים מדי, ומהססים ללכת עד הסוף. לא כך במקרה של "קרוב אליי", שדווקא הולך רחוק מאוד. זה סרט שאין בו בושה, ויש בו סקס, עירום, שינוי מין, אובססיה וטירוף, הרס עצמי והרס חיצוני, והרבה מעשים לא רציונליים. קורים בו דברים מהסוג שאנחנו רגילים לראות בקולנוע צרפתי, לא בסרטים ישראלים. למרות שעל פניה זו דרמה משפחתית, הז'אנר הכי נפוץ אצלנו, הוא הזכיר לי בעיקר פנינים צרפתיות כמו "חבצלות מים" ו"נשימה", גם הם סרטים של במאיות על יחסים מורכבים בין נשים, וכמוהם - גם בו יש תעוזה אישית, תעוזה רגשית ותעוזה אמנותית.
סרטים ישראלים בדרך כלל מפחדים מדרמה ומרגשות. מפחדים מכך שלדמויות יהיה באמת אכפת ממשהו, כי בישראל אוהבים לבטל את הכאב של היחיד ולהזכיר לו שתמיד יש צרות גדולות יותר. זה לא המקרה של "קרוב אליי". בסרט הזה, אנחנו באמת ובתמים מרגישים שזה סוף העולם מבחינת הגיבורות שלו, ושאם ישאלו אותן עד כמה שורף להן מאחד עד עשר, התשובה תהיה עשר. נשר לא פחדה להניח את כל הכאב שלה על המסך, ולכן הוא בוער כמו פצע שרוף.
באחד מרגעי השיא של הסרט, הגיבורה בגילומה של אללוף מצמידה מצת אל הלשון שלה. כיאה לכך, התצוגה שלה היא כמו אש שמתפשטת במשך שעה וחצי. רוזן מאזנת אותה בהופעה כדמות שונה לגמרי, שמצליחה להיות פסיבית ובכל זאת לבלוט, ובסופו של דבר גם מתברר שהפסיביות שלה היתה אשליה, והיא למעשה הדמות הכי חזקה בסרט.
בצידן, צוות שחקני המשנה כולל את החשודים המיידים, למשל יעקב זאדה דניאל, אבל גם הרבה שמות מפתיעים, למשל שלומי שבן כמאהב של הגיבורה, יעל שושנה כהן ועוד. את אימה של הגיבורה מגלמת נטע גרטי, מי שפרצה ב"סוף העולם שמאלה" של אבי נשר. ככל הידוע לי, זו הפעם הראשונה בקולנוע הישראלי, בה שני דורות שונים של אותה משפחה ביימו אותה שחקנית.
ישי קיצ'לס ואבנר שביט מדברים על "גודזילה", "היט מן" והסרטים הקלאסיים שנכשלו בקופות
הסרט נהנה גם מעבודת הצילום של שי פלג, שלא סתם החמיאו לה בקטלוג הרשמי של הפסטיבל, מפסקול אלקטרוני שמוסיף לו עוצמה רגשית וכמובן מן הכישרון של תום נשר, שהסתמנה כהבטחה כבר בסרטים הקצרים שלה וכאן מצדיקה את ההגדרה שלה כסופיה קופולה הישראלית.
אגב, מעניין לציין כי אבי נשר עצמו לא הגיע לבכורה - אולי כדי לא לגנוב ולו במעט מן הרעם של בתו.
בתום ההקרנה, מראיין מטעם הפסטיבל הציג כמה שאלות גנריות לנשר ולשחקניות שלה. רוזן, שאיבדה את חברתה הטובה ביותר בטבח בפסטיבל הנובה, התפרצה בדמעות והתקשתה לדבר. כשהבמאית נשאלה באופן על תפקידה של האמנות בימים כאלה, היא ענתה כך: - "התפקיד שלנו כפול. כאזרחיות, התפקיד הוא לקרוא להפסקת אש ולחזרת החטופים. כאמניות, איבדנו אנשים במהלך השנה החולפת בישראל ובעזה. אני חושבת שהתפקיד שלנו זה להראות אנושיות. זה לא משחק כדורגל שבו צריך לבחור צד ולהיות נגד צד אחר. יש בני אדם בשני הצדדים".
למרות שהבכורה התקיימה בניו יורק, העיר שהפכה בחודשים האחרונים למעוז של הפגנות אנטי-ישראליות, לא היו מחאות לפני או אחרי ההקרנה. יש לציין כי במיילים מטעם יחסי הציבור האמריקאים של הסרט, לא הוזכר בשום צורה כי הוא סרט ישראלי, כך שהזהות הישראלית שלו די טושטשה והועלמה מעין הציבור. בצעד חריג למדי, מי שהגיעה לבכורה וגם הציגה אותה היתה לא אחרת מאשר המפיקה ג'יין רוזנטל, שייסדה את הפסטיבל יחד עם רוברט דה-נירו. אולי היא באה להשגיח שלא יהיו בעיות, וגם כהצהרה - כהחלטה מלמעלה, האירוע מסרב להשתתף בחרם התרבותי על ישראל, בטח לא כשמדובר בסרט ראוי כל כך.
נקווה שגם ההקרנות הבאות של הסרט בטרייבקה יעברו בשלום, ואם כן - אפשר כבר יהיה להתכונן לקראת הקרנותיו הראשונות בישראל, שיתקיימו ביוני הקרוב לחברי האקדמיה הישראלית לקולנוע. כרגע, הוא מסתמן כאחד המועמדים המובילים לזכייה בפרס אופיר.