החדשות הטובות אתמול הפכו את גמר "מאסטר שף" למושלם עוד יותר

אם בקשת רוצים לטפוח לעצמם על השכם, הם יכולים לצטט היום את קלישאת הספורט הידועה לפיה "המזל הולך עם הטובים". עונה מצוינת של "מאסטר שף", ריאליטי האוכל המצליח, הגיעה אל קו הגמר שלה בערב הראשון בשנה שבו החדשות לא קלקלו את התיאבון.

אינכם חובבי הז'אנר? לא נכניס אתכם בכוח למטבח אלא נסתפק בלקבוע, חד משמעית, שהעונה הזאת של הפורמט המצליח (יש טובים ממנו, יש מקצועיים ממנו, אין מצליח ממנו בישראל) העמידה סטנדרטים מקצועיים מטורפים.

אם בעונות הראשונות ניתן היה לעבור שלב, לעתים אפילו ברמות הגבוהות, עם חריימה, שקשוקה או לעורר התפעלות בקרב השופטים עם כריך שנמרח בטחינה מתובלת בפפריקה מעושנת, הרי שאלה שייכים להיסטוריה. המשתתפים בעונה הזאת, אולי בזכות הפריחה המטורפת של הז'אנר בערוצי הדיגיטל, שקיבלה בוסט בימי הקורונה, הביאן אל המיונים מתמודדים שמבינים בבצקים, בשרים, דגים, קינוחים ועוד; שתהליכים כימיים שפעם היו נחלת שפים מדופלמים, אינם זרים להם.

כבשלן ביתי מצטיין (אלא אם כן כל האנשים בחיי אינם דוברי אמת), עלי להודות שזה מעט מתסכל: פעם הייתי יוצא ידי חובה עם שניצל, פירה וסלט ביצים מושקע. היום לא רק שאני אנוס להבין את חוקי הצמצום של צירים שונים ושיטות חיתוך מדויקות של חומרי גלם שעד לא מזמן כלל לא היו בנמצא, הרי שאני גם מרגיש מחויב להעמיד לפחות 6-7 מנות פתיחה, מהז'אנר המכונה "סלטים" (במלרע) כדי שבני הבית והאורחים יסתפקו רק בשתיים-שלוש "עיקריות".

אם נשמע למישהו שאני מתלונן, להפך: התקנת ארוחת הערב של יום שישי הפכה למשימה שגוזלת ממני את כל היום, לפעמים אף דורשת "מטבח הכנות" בערב הקודם, אבל כמו כל מכור - רק תנו לי עוד.

זה מביא אותנו אל הנושא הבא: חלק מהביקורת שספגה "מאסטר שף" הייתה על חיבור חזק מדי לצד הרגשי שלה. כלומר - על כך שחלק מהמתמודדים לא נשפטים רק על איכות האוכל, אלא גם על הדרך שבה הם מתווכים את הסיפור האישי שלהם. כמי שמכור לרגע שבו הרוק שעולה בפה פוגש בדמעה שמתגלגלת על הלחי, אין לי אלא לקבוע שלא רק שאין זה עקב אכילס של התכנית, אלא יסוד קיומה:

אוכל הוא דיאלוג בין בני אדם. לכן המנה שיוצאת תחת ידך היא המשכו של הסיפור שסיפרת בעל פה - מי שלא מבין זאת יכול להיות מבין גדול בחלק התיאורטי של הקולינריה, אבל לעולם לא יבין בישול היוצא מן הלב ונכנס אליו. במובן הזה, "מאסטר שף" היא גם מאסטר-פיס.

השנה פגשה התכנית מדינה בהפרעת אכילה: האוכל שצרכנו פעם לצורך קיום או הנאה, הפך לאכילה רגשית פר אקסלנס. המצחיק הוא ש"מאסטר שף" צולמה, כמעט כולה, לפני אירועי ה-7 באוקטובר - ומששבה להצטלם לאחריהם, התעלמה מהם במודע. זה הופך אותה לתכנית החזל"ש הראשונה של המלחמה הזאת. כלומר, קדמה לה "כוכב נולד", אבל האחרונה לא רק שלא התעלמה מהמצב, אלא ניסתה להכיל אותו, שלא לומר לגייס אותו לטובתה.

"מאסטר שף" שיקפה בקושי את העצבנות של ימי החקיקה המשפטית וההפגנות נגדה (זוכרים?), אבל אולי דווקא זה הפך אותה לאסקפיזם מושלם, זכר לימים שבהם עוד אכלנו בכיף ולא כדי לפצות את עצמנו על מיליון דברים אחרים.

בשבוע האחרון ניסתה "קשת" לחמם את הגזרה בקדימונים שנועדו להעלות על נס את מקדם התחרות. הניסיון מובן אך מיותר - כי דווקא בנושא הזה לא הייתה בעונה הזאת כל דרמה. היה ברור מי תהיה שלישיית הגמר, כאשר בדרך, כמעט בכל סבב היה ברור מי יודח - וההפתעה היחידה היא אולי העובדה שהמתמודד ניסים זלאייט, שנראה תלוי על בלימה לאורך כמה פרקים, הצליח לשרוד את חצי הגמר וללמד אותנו שאפשר להתקדם ולהתפתח תוך כדי תחרות.

למרות זאת הגמר הצליח להפתיע: איתי דגן, מי שנראה לכל עין של חובב בישול כאדם שינצח בגמר, אחרי דו קרב מול אסתר, דווקא הוא הודח ראשון ופינה דרך לקרב ראש בראש בין שתי נשים. לא רק שתי נשים, אלא כאלה שמייצגות שני הפכים: אסתר ביטון, הישראלית-אסלית מהדרום, ומולה נטלי אמרל מזרחי, עולה חדשה מהודו.

הזכייה של נטלי הפתיעה, אפילו מאוד, שכן מבין שלושת הפיינליסטים היא הייתה האנדרדוג. מה שכן, קרב הגמר בינה לבין אסתר היה האיכותי ביותר בתולדות התכנית: מנות מושקעות, מנומקות ומרהיבות.

לא נסכם בלי מילה על השופטים - וכאן צץ ועולה מה שעלול להפוך לבעיה. ישראל אהרוני הוא אולי היחיד שטרם מיצה את הדמות של זקן השבט, זה שרוחשים לו כבוד מלכים אפילו כשמעזים להתגרות בו, בהיותו אנציקלופדיה מהלכת של קולינריה.

חיים כהן ואייל שני קרובים למצות את הפרסונה הטלוויזיונית שלהם. כהן כנציג העממי האותנטי, זה שכיכב עוד ב"שום, פלפל ושמן זית" וקירב אל החצילים גם את מי שנרתעו מהם מאז ילדותם. לא יהיה זה הוגן לצמצם את כהן רב הפעלים לפרסונה הצרה הזאת, אבל כאלה הם השואו ביז: התדמית לעולם תהיה חזקה מן המהות. גם אייל שני חצה מזמן את הגבול בין משורר למלרלר. הפיוט הפומפוזי שעולה ממנו עוד עובד איכשהו בשלבים המוקדמים, אבל מתרסק בשלבי ההדחה (שלא לדבר על הפרצוף הנדהם של נטלי "ג'יי לו" ההודית, שלא הבינה על מה הוא מדבר. לך תסביר לה שגם בעברית אנחנו לא תמיד מבינים).

מי שכמעט לא תרמה העונה הייתה רודי ברודו. דווקא היא, שהייתה המרענן הרשמי של השנים האחרונות, הקדימה למצות את הדמות. לשונה המתגלגלת והעובדה שהיא אומרת על הכל "דוגרי" - כבר לא מספקות עוד ממד לתכנית כבעבר. מה גם שככל שתהיה אייקון של מסעדנות, הבנתה הקולינרית נופלת מזו של שלושת עמיתיה.

ויש עוד הערה, בעיתית אך חשובה: בגילי אני האחרון שיטיף לגילנות, אבל מדובר בחבר שופטים שכולם חצו כבר את גיל ה-60. זה בא לידי ביטוי בסלידה מסוכר, למשל. עניין שאינו רק של טעם אלא גם נטייה טבעית: ככל שאנחנו מתבגרים נחלשת המשיכה שלנו למתוק.

אני חולק עם השופטים הנכבדים את אותה נטייה ממש, אבל די בטיול קצר במרחבי הדיגיטל כדי להבין עד כמה עבור ישראלים רבים מתוק הוא טעם החיים. לפיכך לא יזיק לטריבונל המכובד, לקראת העונה הבאה, רענון בדמות צעיר/ה (ומתוק/ה).