זה נשמע מוזר ולא קשור, אבל ניו יורק האירה פנים לקולנוע הישראלי בשבוע האחרון. לא פחות משלושה אירועים שהתרחשו בתפוח הגדול הציגו סרטים ישראלים: פסטיבל טרייבקה, מאירועי הדגל של עולם האינדי האמריקאי, הציג בהקרנת בכורה עולמית את "קרוב אליי" של תום נשר. בצד זאת, פסטיבל הקולנוע היהודי-ספרדי הציג יצירות מרחבי העולם, וגם כמה מישראל, למשל "שבע ברכות". שובר הקופות זכה האופיר רקד בשתי חתונות, והוקרן גם בפסטיבל הקולנוע הישראלי של ה-JCC, מרכז קהילתי יהודי בלב מנהטן. הפסטיבל הפופולרי הציג גם שלל סרטים אחרים תוצרת הארץ, למשל "אגדת חורבן", "הדרך לאילת" ועוד.
והכי מפתיע: כל האירועים הללו עברו בלי שום הפגנות או מחאות, אפילו שלא מעט מהנוכחים בהם ענדו דיסקיות וסיכות צהובות. אולי זה כי הם התקיימו מתחת לראדר, אולי כי בכל זאת ניו יורק היא אחת הערים היהודיות והישראליות הגדולות בעולם, ואולי כי זו חופשת הסמסטר, והסטודנטים הניו יורקים שקודם לכן הקדישו לשנאת ישראל כל שנייה מן היום שלהם פתאום נעלמו והלכו לעשות דברים אחרים. כך או כך, השבוע הזה הוכיח שאפשר לעשות את הדברים גם אחרת.
הפסטיבל הקרין בעיקר סרטים שכבר הציגו בישראל, אבל אתמול (שני בלילה) שעון ישראל הקרין סרט שטרם עלה אצלנו, והשם שלו התכתב בצורה מושלמת עם תחילת חג השבועות. מדובר ב"חלב" של מאיה קניג, שזה סרטה העלילתי הארוך השני כבמאית אחרי "אורחים לרגע" המצוין. הוא הוקרן בפני אולם מלא עד אפס מקום.
הסרט ערך את הבכורה העולמית שלו בפסטיבל טאלין, שם זכה בציון לשבח - ואילולא הסיטואציה הפוליטית, כנראה היה מקבל פרס גדול יותר. בקרוב הוא גם יערוך בכורה מקומית בפסטיבל ישראלי ולאחר מכן יעלה בהפצה מסחרית, ואז נרחיב עליו את הדיבור. בינתיים, נאמר רק כמה מילים.
"חלב" ייחודי בנוף המקומי מכמה סיבות. הוא אחד מן הסרטים הישראלים היחידים שיש בהם ממד דיסטופי, או של מציאות אלטרנטיבית. העלילה מתחילה במעין מפעל קר ומנוכר, השואב חלב אם מנשים דלות אמצעים ואז מוכר אותו לנשים עשירות. הגיבורה היא מוזיקאית בגילומה של הילה רוח, אלילת אינדי בעצמה, בתפקידה הקולנועי הראשון. היא אם יחידנית טרייה, שמצטרפת לשירות הזה כדי לגמור את החודש, ואז מפתחת קשר עם אחת הלקוחות שלה - אימא נובורישית וחרדתית בגילומה של הדס ירון.
אחת מן הצופות האמריקאית אמרה בסשן השאלות והתשובות עם היוצרת לאחר ההקרנה, כי רק בקולנוע הישראלי יש רעיונות מקוריים כאלה - בהוליווד בחיים לא היו חושבים עליהם, לדבריה. ואכן, לא יהיה מפתיע אם יום אחד יעשו ריימיק דובר אנגלית ל"חלב".
הרעיון היצירתי הזה מאפשר לסרט לשלב בצורה מקורית בין דיון במגדר ודיון בפערי המעמדות, שני נושאים שביחד ולחוד, הקולנוע הישראלי לא הרבה לעסוק בהם עד כה. זה גם אחד מן הסרטים הישראלים הנדירים בהם כמעט אין דמויות של גברים, ואין אף סצינה בה אין לפחות אישה אחת בתמונה. רוב הסצינות מציגות אינטרקציה בין הגיבורה לאישה אחרת, אם זו נשים אחרות המוכרות את חלב האם שלהן, אימא שלה או כמובן חברתה החדשה והעשירה.
קניג סיפרה כי המפיקים חששו מן הליהוק של רוח חסרת הניסיון הקולנועי, אבל היא עושה עבודה נהדרת. זה נכון גם לגבי הדס ירון, החווה לאחרונה פריחה מחודשת עם הופעתה כאן ובסדרה "היינו בני המזל". הצילום של עמית יסעור קולנועי להפליא מן השנייה הראשונה ועד האחרונה ומחייב צפייה על המסך הגדול.
כרגיל במעמדים כאלה, התגובות לסרט היו לא פחות מעניינות מהדבר עצמו. יהודייה-אמריקאית אחת אמרה כי "חלב" מדבר על הצורה בה החברה לוחצת על נשים להיות אימהות בכל מחיר, ותהתה אם בישראל הלחץ הזה גדול מאשר באשר העולם בגלל הטראומה של השואה. שתי יהודיות אחרות, לעומת זאת, שנראה היה כי גדלו על "אקסודוס", הזדעקו בשם המפעל הציוני ונחרדו מכך שיש בסרט ביקורת כלשהי. אחת אפילו כעסה על כך שהוא מציג עשירים. אין לה כמובן בעיה עם סרטים מכל מדינה אחרת שעושים זאת, אבל שסרט ישראלי יראה משהו אחר חוץ מקיבוצניקים שקוטפים תפוזים? זו הגישה הקלאסית של הרבה צופים, בין אם יהודים אמריקאים או פוליטיקאים ישראלים, לגבי הקולנוע שלנו: מבחינתם, הוא חייב להציג דימוי אידילי של המדינה, ולהקפיד לתאר את כל הדמויות כקורבנות, ולא חלילה כפריבילגיות.
התחלנו בנימה אופטימית, אך נסיים בנימה פסימית. הפסטיבלים שמקרינים קולנוע ישראלי קיימים, אבל הקהל בהם לא נהיה צעיר יותר, גם כי צעירים באופן כללי לא הולכים לקולנוע, וגם בגלל הבעיות הידועות שיש לצעירים ברחבי העולם, יהודים או לא, עם מדינת ישראל. כך או כך, אם הרפורמה של מיקי זוהר תתקדם כמתוכנן, כל זה לא יהיה רלוונטי. ממילא לא יהיה לפסטיבלים האלה סרטים להקרין.