וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

צפיתי ב"ההילולה" לראשונה אחרי 7 באוקטובר. יכול להיות שאפילו הוא שמאלני מדי כיום

עודכן לאחרונה: 2.7.2024 / 10:03

הסרט "ההילולה", המספר את סיפורם של פרוספר ומשפחתו שמתבלבלים ומוצאים את עצמם בשבי בעזה, הצחיק מאות אלפים בשנה שעברה, אבל קשה להאמין שמישהו מהם ירגיש בנוח לצחוק עכשיו. אפילו הסוף שלו, שבו נרשם פיוס בין יהודים לערבים, נראה קצת תלוש

טריילר הסרט "ההילולה"/באדיבות סרטי יונייטד קינג

הסרט "ההילולה" עלה השבוע בערוץ yes ישראלי. זוהי בכורתו טלוויזיונית, שנה אחרי שניתץ את הקופות בארץ. ביולי 2023 זה היה אפשרי, בעזרת ארסנל הדמויות של המותג הטלוויזיוני "שנות השמונים" ו"שנות התשעים" מבית היוצר של משפחת אסייג, אבל בשנה שחלפה מאז שהסרט יצא, הוא התיישן בקצב שיא. הסרט עצמו נשאר מה שהיה: קומדיית בורקס חביבה לכל המשפחה. אבל בדיוק שלושה חודשים אחרי בכורת הסרט המדינה ותושביה השתנו ללא הכר. כפי שכולנו שמנו לב, גם חזרה לשגרה לא נראית באופק.

הסרט מתרחש בסוף ימי מלחמת המפרץ (שנראית בדיעבד כמו הרפתקה עיראקית חביבה). במרכז העלילה פרוספר, אב המשפחה, אותו אסייג מגלם בעצמו. וכמו גיבור תנ"כי, לפרוספר חלום נבואי, ובו סבא שלו משביע אותו לנסוע עם משפחתו להילולת הבאבא סאלי בנתיבות. אם יסרב, אחד מהם ימות. פרוספר מגייס לפרויקט את כל השכונה, אבל אויה - נהג האוטובוס (צחי נוי) מתבלבל וכל החבורה העליזה מוצאת עצמה בעזה, 34 שנים לפני ההתנתקות, ובשבי האויב.

מתוך הסרט "ההילולה". אייל אפרתי,
התיישן. ההילולה/אייל אפרתי

"ההילולה" היה לשובר הקופות הישראלי הגדול ביותר מאז "לשחרר את שולי", ושמונים ושבעה ימים לאחר מכן המחשבה על אזרחים בשבי מעבר לגדר נהייתה מציאות מצמררת. "ההילולה" הצחיק מאות אלפים בשנה שעברה, אבל קשה לי להאמין שמישהו מהם ירגיש בנוח לצחוק עכשיו.

כבר בשבועות הראשונים של אותו אוקטובר מקולל היו כאלו ששמו לב לנקודות ההשקה בין "ההילולה" לאסון שמחת תורה. אחת הסצנות המצחיקות בסרט נראית כמו שחזור קומי לסיפורה של רחל אדרי: ליליאן, אם המשפחה (אוולין הגואל הנהדרת) מציעה מבישוליה למחבלים ששבו אותה ואת גיבורי הסרט. כשאחד מהם מסרב בטענה ש"אוכל שלך לא טעים בכלל", היא פותחת מבערים, שואלת למה אמא שלו לא חינכה אותו ועושה הכול מלבד לתקוע לו את הסנדוויץ' בתוך הפה. כשהמחבל מתרצה ואוכל, חלה נקודת מפנה - לפתע הוא רואה את שבוייו הישראלים ככאלה שאולי לא כדאי לפגוע בהם.

sheen-shitof

עוד בוואלה!

זה כל כך טעים ופשוט: מתכון לבננות מקורמלות

בשיתוף חברת גליל
מתוך הסרט "ההילולה". אייל אפרתי,
ההילולה/אייל אפרתי

גבול ההומור השחור נמתח בשבעה באוקטובר ולא נחצה מאז

רבים טוענים שגבולות לקומדיה לרוב יחנקו אותה. ובכל זאת, בעקבות המלחמה הנוכחית רבים ויתרו על כלי נשק יעיל אך שנוי במחלוקת: ההומור השחור. לא נצחק על החטופים ולא נצחק על שבעה באוקטובר. גם כי מדובר בטריטוריה מסוכנת, אבל בעיקר מפני שזה פשוט לא מצחיק. אפילו כשחיים לוינסון רק ניסה להריץ דאחקה אחת על כך שנועה ארגמני שתתה קולה רגילה (בניגוד לזירו) כששוחררה מהשבי, הוא ספג לא מעט אש.

תמיד הצטיינו בהומור גרדומים, אבל אירועי שבעה באוקטובר והמחשבה על אחינו ואחיותינו בשבי החמאס כל כך קודרת ומעוררת אימה שאיש לא מעוניין אפילו לנסות להתגרות בגבולות. קיבלנו את פנינה רוזנבלום שרה "איפה הייתם בשביעי לעשירי", וצעירי החטופים שחזרו מהשבי מעלים סרטונים קלילים ומשועשעים לטיקטוק (עלמה אור בת ה-15 סיפרה ש"אין בדיחה יותר מצחיקה מהמחבל שניסה ללמד אותי שחמט בשבי"), אבל הקומיקאים והתסריטאים נמנעו מלנסות בכלל לתת איזושהי פרשנות קומית לטראומה של כולנו. מהיכרותנו עם הטקט הישראלי, זה לא הפסד גדול כל כך.

אבל כשרואים את "ההילולה" היום עולה השאלה: מתי כן נרשה לעצמנו לצחוק על כל מה שעובר עלינו כבר תשעה חודשים? הסרט עצמו מציג הצעת הגשה, בלי לשים לב לזה בכלל:

"גבעת חלפון אינה עונה". גיבורי הסרט צופים בו, מצטטים אותו, גונבים טקטיקות מסרג'יו וג'ינג'י. "גבעת חלפון" נהיה לפרק משמעותי בקאנון התרבותי של ישראל, ולכן קל לשכוח מה באמת היה: הפרודיה ההכרחית ביותר על צה"ל, שיצאה שלוש שנים אחרי מלחמת יום הכיפורים, הפדיחה הגדולה ביותר בתולדותיו (עד אז). גם בסרט הזה, כזכור, כוחותינו נופלים בשבי האויב.

מתוך הסרט "ההילולה". אייל אפרתי,
ההילולה/אייל אפרתי

"גבעת חלפון" נצרב בתודעה משום שהרשה לעצמו להתייחס לחיילי וקציני צה"ל כחבורת טמבלים חרמנים שלא יודעים איפה הים ואיך לזרוק רימון, ובכל זאת גרם לנו לעודד אותם. אסי דיין והגשש החיוור פיצחו את הדרך הנכונה לגרום לישראלים לצחוק על הטרגדיה של 73' בלי להבין שזה מה שהם עושים. וזה הכניס אותם לספרי היסטוריה.

אבל ההשוואה בין "גבעת חלפון" ל"ההילולה", בין ההומור שאחרי מלחמת יום כיפור והצחוקים שאנחנו עוד לא מריצים עכשיו, מזכירה כמה עמוק הפצע הנוכחי. קטונתי מלהשוות בין שתי מלחמות טראומטיות, אבל בזאת שנגמרה לפני 50 שנה כל השבויים חזרו בתום תשעה חודשים. העורף כאב ובכה, אבל אזרחים לא נהרגו, בתים לא נהרסו. הפעם, לראשונה מאז 45', העם היהודי מצא את עצמו בשבר שאי אפשר לצחוק עליו. עדיין לא.

מתוך הסרט "ההילולה". אייל אפרתי,
ההילולה/אייל אפרתי

צפייה ב"ההילולה" עכשיו מגלה משהו כמעט הזוי: יכול להיות שאפילו הוא שמאלני מדי היום. על תסריט הסרט חתום בין השאר מני אסייג, אחיו של שלום, איש ימין גאה, בן בית בערוץ 14. ההפקה נתמכה על ידי קרן הקולנוע שומרון. אבל הסרט נחתם בפתרון עלילתי מקסים שנראה רחוק מאיתנו בעשרות שנים: אותה ליליאן רואה את אשתו ההרה של המחבל ששבה אותה כורעת ללדת, ומחליטה ליילד את התינוק שלה בעצמה. זה מה שמציל את גיבורי הסרט.

ליליאן מחבקת את עביר, העזתית ההיריונית, מנשקת את מצחה, מחטאת את פצעיה, דואגת לה כאילו הייתה בתה. ליליאן לא רואה אישה שנשואה למחבל שלקח אותה בשבי, לא שואלת אם מדובר במעורבת או בלתי מעורבת. היא רואה אישה צעירה ומפוחדת, ומחליטה לעזור לה, מברכת את בתה התינוקת. בהוקרת תודה, עביר קוראת לתינוקת על שמה של ליליאן, ובעלה משחרר אותה ואת חבריה מהשבי.

מתוך הסרט "ההילולה". אייל אפרתי,
ההילולה/אייל אפרתי

הסרט מסתיים בפיוס. לא כזה שנובע מתסמונת שטוקהולם, של הזדהות פתולוגית של החטוף עם השובה, אלא כזה שנובע מהכוח של ליליאן לגלות יוזמה ואהבה כלפי מי שאמורה להיות האויבת שלה. היום זה נראה כמו מדע בדיוני: המחשבה שהצד השני מעוניין באמפתיה נראית אופטימית ונאיבית. והבעת אותה אמפתיה, דאגה כנה ואמיתית כלפי אלו שמעבר לגדר נדמית פה, לפעמים, כאקט של שמאלנות רדיקלית. לא משהו שאפשר לומר בריש גלי בלי סייגים וגינויים.

"ההילולה" מתרחש בשנות התשעים, ויצא לפני שנה. אבל הוא באיזשהו מקום מיושן יותר מ"גבעת חלפון" או "חגיגה בסנוקר". לא בגלל איכותו: לסוגו הוא באמת אחלה, שלום אסייג ואוולין הגואל שחקנים נפלאים ונראה שכולם נהנו על הסט. הבעיה, כמו תמיד בעצם, היא בנו. נהיינו רגישים יותר וגם ציניים יותר בתשעת החודשים האחרונים. יש דברים שפשוט לא יצחיקו אותנו בזמן הקרוב. יש דברים שלא ייראו סבירים עבורנו בשנים הקרובות.

אבל כמו שהסרט עצמו מבהיר, יש גם קלאסיקות שלעד יחזיקו מעמד. לאסי דיין ולגשש החיוור לקח בערך שנתיים עד שהצליחו לעשות צחוק מהצבא ב"גבעת חלפון אינה עונה". יכול מאוד להיות שעוד קצת פחות מעשור נקבל את קומדיית "חרבות ברזל" הראשונה שלנו. אני לא בהכרח מחכה לה בקוצר רוח, אבל יכול להיות שהיא תהיה סבבה לגמרי. בדיוק כמו "ההילולה".

  • עוד באותו נושא:
  • ההילולה

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    4
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully