עמיחי לאו-לביא הוא אחת מן הדמויות המרתקות, החשובות והשנויות במחלוקת ביהדות העכשווית. הוא נצר לשבט לאו, משפחת אצולה של רבנים ישראלים שלדבריו הולכת 38 דורות אחורה. דודו ישראל מאיר לאו היה הרב הראשי לישראל ובן דודו דוד לאו הוא הרב האשכנזי הראשי כעת. עמיחי עצמו הוסמך לרבנות והתעקש לכהן כרב קונסרבטיבי ולא רפורמי. כל זה נשמע אולי כמו ביוגרפיה של מישהו שיילך בזרם, אבל זה ממש לא ככה.
לאו-לביא גדל בישראל וגם שירת בצה"ל, אבל אחרי שהתקשורת הישראלית הוציאה אותו מהארון ללא הסכמתו בתחילת שנות התשעים, הוא עבר לניו יורק והמציא את עצמו מחדש - בתחילה, כדראג קווין בדמותה של אלמנה חרדית שמוצאה הונגרי, ואף התארחה בתוכנית האירוח של ראש הממשלה לעתיד יאיר לפיד והחמיאה לו על הגנים ההונגרים שלו. לאחר מכן, הפך למנהיג קהילתי בולט בניו יורק, וייסד אירועים שחגגו את היהדות בצורה תיאטרלית, חצופה ופרועה. כעת, הוא רב שמציע חזון חדש, ומנוגד לחלוטין לתכתיבים האורתודוכסיים.
רבים בסביבתו טוענים, לעתים בנימוס ולעתים פחות, שהיהדות צריכה גבולות - אחרת מה הטעם? אך אצל לאו-לביא, הגבולות הללו גמישים עד מאוד. הוא מחתן זוגות בני אותו מין, גם כשאחד מהם לא יהודי ולא מתגייר, ומביע הזדהות עם הקורבנות הפלסטיניים בעזה, אז ועכשיו. בישראל, הוא תמך בנשות הכותל, ובאמריקה השתתף בהפגנות של מחאת Occupy Wall Street
הבמאי שמחה סנדי דובובסקי עקב אחר לאו-לביא במשך לא פחות מ-21 שנה. המסע הזה הגיע לסיומו בימים האחרונים, עם הדוקו "Sabbath Queen" שערך את הבכורה שלו בפסטיבל טרייבקה הניו יורקי.
במישור אחד, הסרט הוא דיוקן של לאו-לביא, שמצליח לכבוש את הקהל בזכות האישיות הכריזמטית שלו. הסרט מראיין גם את אחיו בנימין, דמות מוכרת בתקשורת ובציבוריות הישראלית, שעומד כעת בראש מיזם 929-תנ"ך ביחד. הוא מייצג מן הסתם יהדות אחרת לחלוטין מזו של אחיו, אבל בכל זאת הסכים להופיע בדוקו הזה, ומדבר באיפוק ובכבוד רב. הנה דוגמה איך אפשר להאמין בדברים שונים לחלוטין ובכל זאת לא לפתוח במלחמת אחים.
במישור אחר, הסרט הוא קריאת תיגר על הממסד החרדי. לאו-לביא אומר כי בעוד שלושים שנה, רוב היהודים בעולם יהיו אורתדוכסים, מה שלדבריו יביא לסופה של היהדות כפי שאנחנו מכירים אותה. הוא משוכנע שאפשר להמציא אותה מחדש ובכל זאת לשמור על המורשת והמסורת שלה - או כדבריו, לא לשפוך את התינוק עם המים.
"Sabbath Queen" מצליח לגעת בשאלות הבוערות ביותר בקהילה היהודית-האמריקאית. מנקודת המבט שלנו, השאלה הבולטת היא היחס לישראל, אבל שאלה דרמטית לא פחות היא "נישואי התערובת". בארצות הברית של היום, כמות הנישואים בין יהודים ולא-יהודים כבר מזמן חצתה את החמישים אחוז. יש הסבורים כי בכל פעם שזה קורה, הקהילה מאבדת עוד יהודי, כי הנתונים מוכיחים שבמשפחות כאלה המעורבות בחיים ובמסורת היהודית פוחתת משמעותית. יש המציגים מחקרים סותרים וטוענים שאנחנו דווקא "מרוויחים" ככה עוד יהודים, ושעם ובלי קשר, היהדות תשרוד רק אם תהיה היברידית ומגוונת יותר. ברור כמובן איפה נמצא הלב של לאו-לביא.
ברור גם באיזה מחנה הקהל שנכח בהקרנה. האולם היה מלא עד אפס מקום - מאות אנשים - והם הריעו לגיבור הסרט ולחזון שלו. בשלב מסוים בדוקו הזה, לאו-לביא מדבר על התנגדותו ל"אחיזה" של האורתודוכסים ביהדות, והתקרה כמעט קרסה מרוב מחיאות כפיים. בשיחה אחרי ההקרנה, אמר שאפשר גם לבכות על מה שקרה בשבעה באוקטובר וגם לבכות על ההרס והרעב בעזה, והדברים זכו לתשואות גם כן. והיו גם צחוקים, כשהסביר למה הוא לובש סגול - "יש אי הבנה לגבי הביטוי 'עם סגולה'. זה לא בהכרח אומר שאנחנו העם הנבחר. אולי המשמעות היא שאנחנו צריכים ללבוש סגול".
ההקרנה של "Sabbath Queen" היתה חוויה עוצמתית, אפילו רוחנית, אבל צריך להודות שהסרט וגם לאו-לביא הטיפו למקהלה, מול קהל ליברלי ואוהד שמסכים עם העמדה שלהם לגבי היהדות האורתודוקסית. יהיה מעניין יותר לחוות מפגש שלו עם קהל מאתגר יותר, למשל בישראל. הדוקו הזה עוד יגיע אלינו, אבל לפי מה שהצלחתי להבין, זה לא יקרה בחודשים הקרובים.
ועוד מילה על ההקרנה שלו בטרייבקה. גיאוגרפית, היא התקיימה באולם קולנוע באיסט ווילג', שהיה בית לתיאטרון היידי בניו יורק בין שנות העשרים לשנות הארבעים. כרונולוגית, היא התרחשה בשבוע שבו ניו יורק חוותה תקריות אנטישמיות מזעזעות בחומרתן, שכמותן לא ראינו פה שנים. מדהים היה לחשוב על כל הרבדים שהיו בסרט הזה ובהקרנתו, בין יהדות שנכחדה, יהדות במגננה, יהדות במתקפה, ויהדות שמנסה להמציא את עצמה מחדש.