דאונטאון מנהטן
11 בספטמבר, 2001
זה היה בוקר בהיר עם שמים כחולים נטולי עננים שהשתרעו לכל מלוא העין. בכל יום אחר ויקטוריה פורד היתה חושבת שהמראה הזה יפהפה. אבל היום היא לא שמה לב לאוויר הבוקר הקריר והצח ולשמים הצלולים. משהו נורא קרה והיום היא נלחמה על חייה כפי שעשתה בכל יום בשבועות האחרונים. היא נסעה ברכבת התחתית מברוקלין, עלתה במדרגות התת־קרקעיות ויצאה אל אוויר הבוקר הבהיר. השעה היתה מוקדמת והרחובות עדיין לא היו עמוסים כתמיד. זה היה היום הראשון ללימודים והורים רבים לא נסעו ברכבת לעבודה, אלא הסיעו את ילדיהם לבית הספר וצילמו אותם נכנסים אליו. ויקטוריה ניצלה את המדרכות הפנויות ברובע הפיננסי וצעדה בתקיפות לכיוון משרדו של עורך הדין שלה. היא פתחה את דלתות הלובי ונכנסה למעלית שהביאה אותה לקומה ה־78 בתוך 45 שניות. שם היא עלתה שתי קומות נוספות במדרגות נעות ופתחה את דלתות המשרד. כעבור שניות ספורות היא ישבה מול שולחנו של עורך דינה.
"ישר ולעניין," אמר רומן מנצ'סטר ברגע שוויקטוריה התיישבה. "רק ככה אני מבשר חדשות."
ויקטוריה הנהנה. רומן מנצ'סטר היה אחד הסנגורים המפורסמים והיקרים במדינה. אבל אחרי שהכול השתבש ויקטוריה החליטה שמנצ'סטר הוא האופציה הטובה ביותר. הוא היה גבוה ושערו השופע היה כהה, ועכשיו, כשוויקטוריה בהתה באיש הזה ונזכרה בפעמים הרבות שראתה אותו מופיע בטלוויזיה, עונה לשאלות העיתונאים או מכריז שהלקוח שלו חף מפשע, היא הרגישה לרגע כאילו היא הוזה. בקרוב השם שלה יהיה באותה קטגוריה של גברים ונשים אחרים שעליהם הגן רומן מנצ'סטר. אבל זה לא הפריע לה אם פירוש הדבר הוא שהיא תצליח להתחמק מהרשעה ומעונש מאסר. היא ידעה מההתחלה שככה זה יהיה.
"התובעת המחוזית יצרה איתי קשר אתמול כדי ליידע אותי שהם כינסו חבר מושבעים גדול."
"מה זה אומר?" שאלה ויקטוריה.
"בקרוב, כנראה השבוע, הם יציגו בפני חבר מושבעים שמורכב מ־23 אזרחים פרטיים את כל חומר הראיות נגדך. לי אסור להיות נוכח בדיון והוא לא יהיה פתוח לקהל. התובעת המחוזית לא מנסה להוכיח אשמה מעבר לספק סביר. המטרה שלה היא להראות למושבעים את הראיות שיש לה בינתיים כדי לקבוע אם יש הצדקה להגשת כתב אישום."
ויקטוריה הנהנה.
"וכבר דיברנו על זה, אבל אני אתן לך סקירה מהירה של התיק נגדך. יש הרבה ראיות פורנזיות. טביעות האצבעות, הדם והשתן שלך נמצאו בזירה. על פניו נראה שאי־אפשר לתקוף את כל הראיות האלה כי הם הקפידו להוציא צווי חיפוש מסודרים. החבל סביב הצוואר של הקורבן זהה לחבל שהחוקרים מצאו במכונית שלך. יש גם ראיות פורנזיות אחרות, פחות חשובות, והרבה מאוד ראיות נסיבתיות שיוצגו לחבר המושבעים הגדול."
"אתה לא יכול לתקוף אותן? זה חלק מההגנה שלך עלי."
"אני אגן עלייך אבל לא בפני חבר המושבעים הגדול, אלא כשהתיק יגיע לבית המשפט. ותהיה הרבה עבודה כדי להגיע לשלב הזה. אני אוכל לתקוף חלק גדול מהראיות הנסיבתיות, אבל הראיות הפורנזיות הן מכשול רציני שיהיה קשה להתגבר עליו."
"כבר אמרתי לך," אמרה ויקטוריה. "לא הייתי בבית הזה בלילה שקמרון מת. אני לא יודעת איך הדם והשתן שלי הגיעו לשם. זאת העבודה שלך. בשביל זה אני משלמת לך, לא?"
"בשלב מסוים אני אוכל לראות את כל חומר הראיות ולהתעמק בו, אבל עוד לא הגענו לשלב הזה. בינתיים אני חושב שחבר המושבעים הגדול יחליט שיש הצדקה להגיש כתב אישום."
"מתי?"
"השבוע."
ויקטוריה הנידה בראשה. "מה אני צריכה לעשות?"
"הדבר הראשון הוא לבדוק כמה כסף יש לך וכמה כסף את יכולה לגייס מחברים ובני משפחה. את תצטרכי אותו בשביל דמי ערבות."
"כמה כסף?"
"קשה להעריך את הסכום המדויק. אני אטען שאין לך עבר פלילי ושאין סכנה שתימלטי. אבל התובעת המחוזית רוצה שיאשימו אותך ברצח מדרגה ראשונה, ועל העבירה הזאת יש תקדים לפסיקת דמי ערבות בסכום של מיליון דולר לפחות, אולי אפילו יותר, נוסף לשארית שכר הטרחה שלי."
ויקטוריה השקיפה החוצה מחלון המשרד של עורך דינה על הבניינים בניו יורק. היא ערכה רשימה מנטלית של נכסיה. היו לה קצת יותר מעשרת אלפים דולר בחשבון משותף עם בעלה. ההשקעות שלה יניבו עוד 80 אלף, אם כי היא תצטרך כנראה להיאבק בבעלה על כל גרוש, היות ששניהם רשומים כבעלי החשבון. הם לא דיברו מאז החקירה, שבמהלכה — כפי שידעה שיקרה — נחשפו פרטי הרומן שלה. התקשורת עטה על הפרטים המלוכלכים והפיצה אותם לכל עבר. זמן קצר לאחר מכן בעלה עזב את הבית.
היא יכולה לקחת הלוואה מקרן הפנסיה שלה, שבה היו עוד 100 אלף. אם תמשכן את הבית שלהם אולי תצליח לקבל סכום בן חמש ספרות. אבל גם עם כל זה עדיין לא יהיה לה מספיק כסף. היא יכולה לבקש הלוואה מהוריה ומאחותה, אבל ויקטוריה ידעה שזה לא ממש יעזור לה. לחברה הכי טובה של ויקטוריה, נטלי רטקליף, היה הרבה כסף ומיליון דולר לא יהיה סכום גדול עבורה. זו היתה האפשרות היחידה שלה. חומרת מצבה של ויקטוריה גרמה לה מועקה כבדה והעלתה דמעות בעיניה. הדברים לא היו אמורים לקרות בצורה כזאת. רק לפני חודשים ספורים היא וקמרון היו מאושרים. הם תכננו עתיד משותף. אבל אז הכול השתנה. ההיריון וההפלה וכל מה שקרה אחריהם. הקנאה והשנאה. הכול קרה כל כך מהר שוויקטוריה בקושי הספיקה לעכל את זה. ועכשיו היא נמצאת בתוך סיוט שאין לה דרך לצאת ממנו. היא התיקה את מבטה מהחלון והסתכלה על עורך הדין.
"מה קורה אם אני לא יכולה להשיג את הכסף?"
רומן מנצ'סטר קפץ את שפתיו, הרים את כוס הקפה שלו, שתה ממנה באטיות והניח אותה בחזרה על שולחנו. "בואי נגיד את זה ככה, נראה לי שכדאי שתמצאי דרך לגייס את הכסף. יהיה הרבה יותר קל לבנות הגנה טובה אם את לא תהיי בכלא לפני המשפט. לא בלתי אפשרי, אבל קל יותר."
המוח של ויקטוריה זמזם — היא ממש יכלה לשמוע את זה. היא דמיינה לעצמה את הנוירונים במוח שלה מנסים לקלוט את חומרת המצב עד שהבינה שמדובר במשהו אחר. הרטט היה אמיתי והוא הלך והתגבר והרעיד את הכיסא שלה ואת השולחן. הרעש שהתלווה אליו הפך מזמזום עמום ליבבה מחרישת אוזניים. פתאום היא ראתה חפץ חולף בזווית עינה, אבל הוא נעלם לפני שהספיקה להסתכל החוצה. ואז המשרד של עורך דינה רעד. תמונות נפלו מהקירות וזכוכית התנפצה בדיוק כשקול נפץ הדהד באוזניה. אורות הבהבו ואריחי התקרה נשרו עליה. השמים הכחולים שראתה מחוץ לחלון לפני רגע התחלפו בעננת עשן שחור שהסתירה את השמש המסנוורת. אותו עשן שחור נפלט גם מפתחי האוורור וריח מאיים מילא את נחיריה. הריח היה מוכר אבל היא לא זיהתה אותו מיד. הוא לא היה זהה, אבל נראה לה דומה לריח של דלק.
"כעבור עשרים שנה" / צ'רלי דונלי. מאנגלית: יסמין קלין. מטר הוצאה לאור. 424 עמודים מודפסים.