להילה יש חיים קטנים ונחמדים. היא מגדלת את נעמי בת השבע כאם חד הורית, עם קצת עזרה מאביה ומאחותה, ועובדת על סרט תיעודי העוסק באימהות. נעמי חולמת על אבא ומנסה לדמיין את החיים בתא משפחתי סטנדרטי יותר, אבל הילה לא חושפת בפניה שום פרט על זהותו של אביה או נסיבות לידתה. מתבקש, בהתחשב בכך שאבי הבת הוא גבר נשוי שמתגורר במדינה אחרת. כשאותו אהוב מהעבר, שאול, מופיע מחדש בישראל עם משפחתו, שגרת החיים של הילה מתערערת עד היסוד.
זהו לבו של "הילה", סרטה הראשון מזה שבע שנים של מיכל בת-אדם, במאית קולנוע ותיקה ורבת הישגים, כלת פרס ישראל לקולנוע, שתציין בשנה הבאה את יום הולדתה ה-80. היכרות קצרה עם סיפור חייה ועם סרטים קודמים שלה עשויה להדהד כמה מהתמות בסרט החדש - כמו היפוך התפקידים בין אמא לבת בעקבות מצבה הנפשי של האם - אבל לא בצורה שגורעת מהמקוריות של יצירתה החדשה. התסריט היפה משתפר עוד יותר בזכות הופעות המשחק, במיוחד אלה של ג'ייד דייכס ויקס ואילה פלג בתור האם והבת. מתחת לחזות ריאליסטית של "חתיכה מהחיים", מסתתר סיפור אפל מאוד, רגשי וסוער, שמערבב כל הזמן את היום-יום הרגיל עם פנטזיות, זיכרונות וחלומות.
בימים כתיקונם, הילה היא אישה רגילה למדי, אם טובה דיה שמשתדלת לתקן את הטראומות שלה מיחסיה עם אמה דרך האימהות שלה עצמה. היחסים בינה לבין נעמי מבוססים על תקשורת פתוחה וכנה, עד כדי כך שכשהבת נכווית מהתנהגותה של הילה היא יודעת להציב לה גבול ולדרוש יחס שונה. אך הנורמליות היחסית הזו מכסה על פצע פעור - היעדרה של דמות אב במקרה של נעמי והיעדרו של שאול, האהוב האבוד (יעקב דניאל זדה), במקרה של הילה. זה לא היעדר רגשי אלא גם קושי טכני - הילה היא אישה עסוקה וצריכה לדאוג לבייביסיטר לבת שלה לעיתים קרובות, מה שיוצר כמה סיטואציות מסוכנות בפוטנציה.
הנגיעה הסוריאליסטית נכנסת לסיפור יחד עם שאול, שהרגשות של הילה כלפיו הם משהו בין דיבוק להתמכרות לסמים. היא לא סתם אוהבת אותו, עצם נוכחותו גורם לה לשכוח את עצמה ואת כל שאר העולם. בת-אדם לא מסבירה מה בדיוק היא מוצאת דווקא בו, הרי אף אדם בעולם לא באמת מצדיק אובססיה כזו, אבל מסבירה ומשכנעת אותנו בעומק הקשר בצורה לא מילולית. דרך סדרה של מחוות פיזיות - תנועה, שפת גוף, נגיעות ומבטים - אנחנו מזהים התאהבות חייתית וסוערת, כזו שגורמת לה וגם לו לבחון מחדש את היסודות הכי עמוקים של הקיום שלהם. כשהשניים נפגשים מחדש לראשונה אחרי העזיבה, התקשורת הלא מדוברת ביניהם נראית כמעט כמו רגע מחוץ לזמן והמציאות.
לשאול יש סיבות טובות מאוד לא להיענות לחיזור האלים לרגעים של הילה, אבל זה לא הופך אותו לפחות שמוק. מזל שיש גם את מיכאל (פיני טבגר), השומר בבית הספר של נעמי, שמעוניין להציע להילה אלטרנטיבה מעט מקורקעת יותר. למרות שהוא עצמו לא הורה, נעמי מזהה בו אהבה והבנה לילדים שהופכת אותו לאב חורג פוטנציאלי. לתוך התסבוכת המשפחתית הזו נכנס גם אביה של הילה עצמה (אלי גורנשטיין), שבעצמו מנסה לפשר על שנים של הורות בעייתית דרך שיקום היחסים עם בתו ואהבה קצת מופרזת לכלב שלו.
מ"חיזור גורלי" דרך איימי דאן של "נעלמת" או הארלי קווין ועד "אייל קטן", כולנו כבר מכירים את התבנית של האישה שהופכת לאלימה או מנותקת מהמציאות בגלל שברון לב או דחייה רומנטית. "הילה" מספר סיפור כזה מזווית נשית אנושית ומקורקעת, כך שהוא לא נופל למלכודות נפיצות. היא לא הנבלית בסיפור של מישהו אחר, אלא מישהי שהחלק הזה בה הוא רק פיסה מחייה. גם כשהילה פוגעת בעצמה ובסובבים אותה, בת-אדם תמיד זוכרת לנמק איך ולמה כל זה קורה - ולהשאיר להילה גם את הזכות להיאבק בצד הזה בתוכה.
אבל יותר מאשר סיפור על אהבה ואובססיה, זה סרט על יחסי הורים וילדים, טראומות ילדות והניסיון להימנע מלשחזר אותן בחיים הבוגרים. מהבחינה הזו הדמויות של טבגר וגורנשטיין קצת לוקות בחסר, אבל עדיין מספקות זווית מעניינת מחוץ ליחסים המסוימים של הילה ונעמי.
כאמור, יש משהו קצת מטעה באווירה של הסרט, שנעה בין שגרה שלווה ושטופת שמש לסערה פנימית שדולפת לפעמים החוצה. זאת מוזרות שמחלחלת גם לצורה שבה הדמויות מדברות - לא רק באופן רגוע ושקול יותר ממה שמתאים לסיטואציה, אלא גם בעברית שכמעט זורקת אותנו לסרט תקופתי (אחת הדמויות מציינת שלמדה מְחַשְּׁבִים, נניח). על כל המוזרויות האלה מפצה בימוי השחקנים, שמטעין את כל מה שקורה על המסך בכל כך הרבה כאב וכמיהה שאף חריקה או מוזרות לא מרגישה צורמת. זאת לא בהכרח צפייה קלה, אבל מי שיתחברו ימצאו סרט מיוחד הרבה יותר ממה שהוא נראה במבט ראשון.