יש סרטים שעבורם ביקורת קולנוע היא לא רלוונטית. לפעמים הנתון הוא פשוט: הקהל יבוא בהמוניו ויהנה מכל רגע, המבקרים יבואו כי זו העבודה שלהם ויסבלו. זה המצב עם "מזל חתולה", הסרט החדש של הצמד חנן עמיר וגיא סביון. השניים יוצרים להיטי ענק כבר 15 שנה מאז "עספור" (המצוינת), ומביאים את כל עם ישראל לבית הקולנוע, שצוחק ונהנה. אם שאר הקהל נהנה ואני זה שמעקם את הפרצוף, אז שהפרצוף שלי יישאר עקום. אבל מה נעשה - ישבתי באולם, שמעתי צחקוקים, ורציתי לעבור אחד אחד ולשאול אותם: תגידו, הסרט הזה ברצינות הצחיק אתכם? איך זה מצחיק? מה אתם רואים שאני מפספס?
אנחנו עם שני חשמלאים מחיפה: בני וראובן, צמד גיסים, שמתערבבים בפרשיית רצח. השניים מגיעים לביתו של לקוח, ומגלים את גופתו הירויה. ממש במקרה, הקורבן ניהל רומן עם אשתו של האחד, מה שהופך אותם לחשודים ברצח. העניינים מסתבכים כשהבלשית שחוקרת את המקרה היא אהבת חייו של השני. השניים מנסים לצאת מהתסבוכת, ובכך רק מתערבבים בה יותר עמוק, כולל סכסוך עם משפחת פשע מקומית. העובדה ששניהם טיפשים גדולים ממש לא עוזרת להם.
זוהי פרודיה מובהקת על סרטי פשע, והבעיה העיקרית שלה פשוטה: זה לא מצחיק. עיקר הגאגים נובעים מהטיפשות של גיבורינו, אבל זה כל מה שהם: טיפשים. לא מעוררי הזדהות, לא מעוררי עניין, אין שם תצוגות קומיות מרשימות, ולא כל כך כיף לבלות שעה וחצי במחיצתם. עמיר וסביון אנשים מוכשרים, אבל הם מבוגרים מדי בשביל דמויות כאלה (והפאה שחנן סביון עטה לכבוד הדמות לא באמת הוסיפה לכבוד שלו, או לגאג).
השניים משחקים את הגיבורים הקומיים שלהם כאילו מדובר בהצגת ילדים בחנוכה - ולא הצגת ילדים טובה במיוחד. הדיקציה מבלבלת להם את המילים בפה, התזמון הקומי לא קיים. הם לא מצחיקים - הם מעצבנים נורא. לא נראה שהם ניסו באמת לגלם דמות אלא להריץ דאחקה, ומה שאולי היה יכול לעבוד במערכון בן חמש דקות נכשל כשאנחנו נאלצים לצפות בהם סרט שלם משחקים גרוע אנשים טיפשים. ואפשר לבלות סרטים שלמים עם דמויות כאלה - ג'ים קארי וג'ף דניאלס נתנו תצוגות משחק לפנתיאון ב"טיפשים בלי הפסקה", למשל. אבל איפה האנרגיה הקומית, המסוגלות הפיזית וההבנה הכנה של הדמות שהם הפגינו, לעומת חוסר העניין המופגן של עמיר וסביון ב"מבצע חתולה"?
כל הסרט הזה נראה כמו חלטורה. ופה הבעיה לא בעמיר וסביון השחקנים: הבעיה היא בעמיר וסביון הבמאים. פרודיית הפשע הזאת פשוט עשויה לא טוב: הסרט מלא בשחקנים שבאים לסצנה וחצי כדי לזרוק בדיחה וחצי - ואפילו הם נוראיים בעבודתם. קומדיה היא ז'אנר שלא מצריך מהבמאי להשוויץ משל היה קובריק פינת ספילברג, איש לא ביקש להבריק עם שוטים ארוכים או תאורה אקספרסיבית, אבל מידה של רצינות הייתה רק מועילה: אם נסתכל על הסרט "טיסה נעימה!", למשל, נראה פרודיה מטופשת שנעשית ברצינות תהומית על ידי אלו שמאחורי המצלמה, ומשוחקת בגאון על ידי אלו שמלפניה. כש"מזל חתולה" הופך לסרט אקשן, הוא מרושל; כשהוא מותחן מסתורין, אי אפשר ואין עניין לעקוב בשאלת המי נגד מי.
כמובן, אין סיבה שאעמיד פנים שכל מה שקורה בסרט עד כדי כך גרוע. רובו כן, אבל יש רותם אבוהב, למשל, נותנת פה אחלה של תפקיד (כשלראשה פאה מגוחכת כל כך שהיא למעשה עובדת לא רע כגאג בפני עצמו). היא אחראית לבדיחה הכי טובה בסרט. הבדיחה הזאת היא גרעפס בן 20 שניות, כן? אבל היא מבצעת אותו נהדר. צחי הלוי מצוין בתפקיד שוטר שמעשן את עצמו למוות, אבל גם זה, דרך אגב, גאג שהיה יכול לעבור הרבה יותר טוב אם מישהו היה טורח לתת עוד מבט לתסריט ולהבין שבכל אחת מרצף הבדיחות האלו צריך להעיף עוד מבט לפני שיוצאים לצלם. כל השאר - בין אם מדובר באיי-ליסטים מכובדים ובין אם מדובר בסטנדאפיסטים שבאו ליום צילום - לא ראויים לציון, לטובתם.
ובסוף אנחנו חוזרים לרגע הזה שחורץ את דינו של סרט: כתוביות הסיום עולות והאור נדלק. רציתי לשאול אחד אחד מצופי הסרט - תגידו, מה הצחיק אתכם? האולם לא הדהד משאגותיו של קהל צוחק, אבל הצחקוקים היו שם. בסוף השתפנתי: לך תדע איך ייראה בחור ממושקף שניגש לאנשים זרים ביס פלאנט קניון אילון ואומר "שלום, אני כותב ביקורת על הסרט ורוצה לדעת אם באמת נהניתם מהדבר הזה".
אבל אני יכול לומר דבר אחד: ביציאה מהסרט עברה לידי אישה אחת, לא צעירה, שהתלוננה באוזני בעלה: "איזו בושה של סרט. שפל חדש לקולנוע הישראלי". עם כמה שדאגתי שאני לבד במערכה, גיליתי שכל הזמן הזה ישבתי ליד מבקרת קשוחה ממני בהרבה. כי אני למעשה חולק עליה: ראיתי מספיק סרטים ישראלים כדי לומר שזהו ממש לא שפל חדש. ראינו פה סרטים גרועים יותר. יש לי תחושת בטן קלה שנראה עוד סרטים גרועים ממנו. אבל כשהם ייצאו, אנא מכם - אל תקראו לי.