לפעמים טיימינג הוא באמת הכל: בשעה 21:38 לערך, כשבערוץ 12 הלכו לרקוד עם כוכבים ובערוץ 13 הסתגרו בבית האח הגדול, הותר לפרסום דבר נפילתם של שני חיילי צה"ל.
צופי חדשות בעלי אוזן רגישה, יכלו לנחש שההודעה תגיע עוד בטרם נודעו הפרטים: "קרבות קשים" כמו אלה שעליהם שמענו במהלך סוף השבוע, שהתנהלו בשג'אעייה, הם לרוב שם קוד לנוהל שלפני הרגע שבו הפרסום הופך למותר, כך גם "חילופי אש כבדים" ועוד ביטויים שבאמצעותם רומזים כלי התקשורת השונים על מה שלא ניתן לומר מפורשות.
בגלל מהדורת החדשות שהתאחרה בשל משחק היורו בין שווייץ לאיטליה ונפתחה רק סמוך לתשע בערב, שידרו רק בכאן 11 את הידיעה. את הערוצים המסחריים היא תפסה בהפסקת הפרסומות הארוכה שבין התחזית למנת הריאליטי של מוצאי השבת. יחד עם זאת ומאחר שדבר נפילת שני הלוחמים היה ידוע לכל גורם אפשרי במערכות החדשות של הערוצים 12 ו-13, נשאלת השאלה היכן עובר הגבול?
ייאמר מיד: זו לא שאלה מתריסה. אין פה תוכחה או גינוי אלא ניסיון להבין מה מכתיב שינוי בלוח המשדרים - הכמות? ונניח שכן (הן רק לפני שבוע שונה לוח המשדרים בשל הידיעה על נפילת שמונה לוחמים), מה הסף שלאחריו מכריזים על שינוי? ארבעה הרוגים? חמישה? או אולי הפרמטר הוא כלל לא כמותי אלא איכותי, כלומר - לא חלילה באבחנה בין נופל אחד לרעהו, אלא למשל בספונסר מרכזי שמודיע להנהלת הגוף המשדר כי הוא לא מוכן שהפרסומות שלו ישודרו באותו ערב נתון, בתכנית בידור קלילה.
ואולי מה שמכניס אותנו ממצב חולין למצב של אבל, לפחות על פי לוח המשדרים, הוא דבר פרסום הידיעה? כלומר אם מניחים שרוב צופי האח הגדול ורוקדים עם כוכבים, צרכו את החדשות שלהם מהמהדורה המרכזית של אותו ערוץ, שלא הספיקה לשדר את הידיעה המרה, הרי שהם בשלים לרקוד או להדיח דייר.
לא בטוח שיש בכלל אמת מידה מחייבת, אבל עדיין מעניין לדעת היכן נמתח הקו בין המשך השידורים כסדרם, לבין איזה משדר מדף שנמצא במחסני החירום בדיוק למקרים שכאלה.
אנשי הדממה
בערוץ היחיד שכן שידר את הידיעה המרה דווקא עברו בתום המהדורה לתכנית הסאטירה המשובחת שרובכם לא רואים: "היהודים באים".
לא תמיד הרמה אחידה. בתכנית של אמש הקטע הפותח בו חוגגים הכהנים את "רפורמת יאשיהו" בעוד המפגינים נגדם מתווכחים אם נכון למחות רק מחאה אפקטיבית נגד הרפורמה או שמא גם בעד שלום עם הארמים, היה מופתי, מה גם שהחץ המחודד ביותר שיצא ממנו נורה בכיוון המחאה והפנה את הזרקור דווקא אל השוליים המטורללים שלה - לא דבר של מה בכך.
שני המערכונים הבאים, על הפגישה המשולשת בין יצחק רבין, שולמית אלוני ואריה דרעי, ועל הרב מאיר כהנא כאמן מתוסכל, היו חלשים יותר - ואז הגיע הבוקס לבטן: ביצוע סאטירי של "אנשי הצפרדע אנשי הדממה", בו מוצג צה"ל בעליבותו - לא עליבותם של הלוחמים חלילה, אלא של המערכת הצבאית.
איך מתבטאת העליבות הזאת? בהתנערות מלוחמים שנשלחו להתאמן בצלילות בקישון וחלו בסרטן, בהתעלמות ממצוקתן של חיילות שהותקפו מינית בידי אסירים ביטחוניים, בהפניית עורף להלומי קרב ועוד - אני מודה שחיכיתי לאורך השיר כדי לראות אם יהיה בו גם בית על התצפיתניות בנחל עוז. כנראה שזה בדיוק המקרה עליו נאמר "טו סון", אבל עשו לעצמכם טובה וחפשו את הקטע: תגלו שהבית הזה מתנגן לכם בראש גם מבלי שנכתב או שודר.
אני לא רוצה להאדיר את האחד על ידי הקטנת האחר, אבל הייתי משדר את השיר הזה לפני כל ישיבת מערכת של "ארץ נהדרת" למשל, כדי להזכיר שאפשר עדיין לעשות סאטירה שאינה רק בידור, אלא גם שגורמת לצופה לרצות לדפוק את הראש במסך.
המערכון של היהודים באים
רק בגלל הרוח?
ואולי זו בכלל לא שאלה של יכולת וכישרון, אלא של הלך רוח. ערוץ 12, זה שמהדורת החדשות שלו היא הנצפית ביותר, התנתק קצת מהמציאות בניסיון להיות רלוונטי גם לשמאל וגם לימין. הוא נפרד מהציבור המסורתי ימני עם אופירה ולוינסון בערב שבת, הופך לרל"ב על מלא עם אולפן שישי - ופוגש שוב את הצופים הללו במוצאי השבת עם עמית סגל. האם זה מכתיב גם סיקור חסר של המחאה, כזה שהופך למרכזי רק כאשר דוחפים את יולן כהן? אני רוצה להאמין שלא.
מה שמסוכן כאן אינו רק ההחמצה של הרגע שבו הופכת משטרת ישראל מגוף שקוראים לו לעזרה, למה שמתחיל להיראות כמו מיליציה של כהניסטים. הנה דוגמה לא מזיקה, אבל שאפשר להקיש ממנה על נושאים מהותיים יותר.
דנה וייס (פרשנית לגיטימית אך מגישה גבולית בעיני, בעיקר בגלל בעיות דיקציה) מראיינת את גלעד שלמור על סדרת הכתבות שתעלה בחדשות 12 החל מהערב. הסדרה תביא את נקודת מבטם של תלמידי הישיבות, עמם נפגש שלמור. מדובר באייטם הגיוני על רקע הדיון הציבורי, הפוליטי והמשפטי בנושא ואני רוצה לתת קרדיט מראש לשלמור כשאצא מנקודת הנחה שסדרת הכתבות אכן תעניין.
אלא מה? שדנה וייס מנסה להאדיר אותה עוד יותר: "מדהים שהצלחת לחדור לשם", היא מעניקה לשלמור צל"ש מיותר. הוא הצליח לחדור לשם מאחר שפנה למנהיגי הקהילה וראשי הישיבות וקיבל את הסכמתם לצילומים (לפחות כך עולה מהקטעים ששודרו כקדימון). יש כאן חריצות עיתונאית שככל הנראה השתלמה, אבל "תדהמה" בוודאי שאין כאן.
אפילו ברזומה של שלמור יש כבר פרקים שהצריכו קורבן רב יותר (כמו הסדרה על ההומלסים שבמסגרתה חי כדר רחוב בעצמו), אז למה לא לתת קרדיט על מה שיש כאן (עיסוק מעניין בנושא חשוב) ולעבור למחוזות הפלא והתדהמה? לווייס פתרונים - לא בטוח שהיא יודעת בעצמה, אולי אנחנו פשוט בעידן שבו כל סביר שלא מוכתר בתואר "מדהים" נדון לכליה.
במזרח אין כל חדש
לא הייתי מתעכב על הפור פליי של וייס עם שלמור, אלמלא היה לו מחיר. הכתבה המרכזית במהדורת מוצאי השבת, זאת שעסקה בגדר הפרוצה בגבול עם ירדן, שממש מזמינה את הטבח הבא, החלה להיות משודרת רק בשעה 20:54.
מעבר להזנחה הפושעת, היו בה כמה מוקדי משנה. למשל ראיונות רחוב עם ירדנים שנראים מערביים לגמרי, משכילים, בני דמותם של היושבים בבתי הקפה של תל אביב - ושונאי ישראל. כלומר, אם אנחנו משלים את עצמנו שבצד השני, ממש כמו בישראל, יש אליטה אינטלקטואלית שכל מבוקשה הוא לחיות עמנו בשלום, הרי שהאשליה הזאת התנפצה (גם) בכתבה הזו.
נקודה נוספת שצריכה לגרום לנו לא לישון בשקט בלילה, היא מה שנראה על פניו כמצג שווא צה"לי: כשמגיעים מקבלי ההחלטות או נציגי התקשורת לסיורים על הגדר, הם נלקחים לאזורים שבהם האבטחה נראית כסבירה, מה שלא מאפיין קילומטרים רבים ממנה. האם צה"ל משקר ביודעין לא רק לציבור אלא גם למי שאחראים על תקציב ומצב הביטחון?
כאן אין אלא לשוב לביצוע הסאטירי של "היהודים באים": יש מצב שאת השיר הזה צריכים לשדר אחרי כל מסיבת עיתונאים של דובר צה"ל.