נטע ברזילי מנסה כיוון חדש אחרי שהגרסה הקודמת לא התפוצצה. זה פשוט לא משכנע

יש רק דבר אחד יותר מגוחך בפופ מזמרים עם פאות נוכריות: כוכבי פופ שנכשלים בניסיון להפוך לאמנים בינלאומיים ובעקבות כך מבצעים פניית פרסה ומבקשים שמעכשיו נקנה מהם סט חדש של מוזיקה, תדמית ותכונות של המותג שבחרו לעצמם. מאז שזכתה באירוויזיון 2018, לא הפסיקו לפמפם לנו את "Neta" כזמרת בינלאומית, ככוכבת גלובלית, ככהנת פופ קוסמופוליטית ופורצת דרך אינטרגלקטית, שכבשה את אסיה, את אמריקה, אשת העולם הגדול שישראל קטנה עליה, נסיכת מצעדי הגאווה של אירופה. כזו שיש לה חוזים בינלאומיים בחברות נחשבות, קליפים מוטרפים עם קרנפים ורודים, שנראים כמו פרסומת מהחלל לסלולרי שטרם הומצא, לשירים עם מילים בינלאומיות כמו "מסי" ו"וואסאבי" וקאברים יומרניים עם הלופר לבוב דילן, שצולמו בבית ואמורים להביא בשורה חדשה למעריצים.

ואז הבלון הוורוד הענק בצורת קרנף התפוצץ, הקריירה בחו"ל דעכה, התרנגולת קרקרה עצמה לסופה, ובסוף מה מסתבר? שהיא בכלל כל הזמן הזה רצתה להיות טריפוליטאית עממית ששוכבת על משאית עגבניות בשוק, לבושה בשמלה אדומה ושרה במטבח של מסעדת פועלים, בקליפ לשיר הנושא של אלבומה החדש "הכל עליי", תוך כדי שהיא שודדת את "מוכר הפרחים" של עפרה חזה. עוד רגע עושים במטבח הזה את התרנגולת מ-"Toy" על האש. פתאום מתברר שהיא לא "Neta" אינטרנשיונל, והיא אפילו לא סתם "נטע ברזילי" מהוד השרון, להקת חיל הים וגרעין הנח"ל בטבריה. לא.

עכשיו לא ברור מה היא, אבל היא רוצה שנאמין לה שהיא אחת מהג'מאעה כשהיא שרה "עוואנטה" ו"אבו עלי" ("פואגו, כן או לא"), שהיא אמיתית כשהיא שרה ש"הכנרת לא רואה את בנגקוק", ב"סוכר", בו היא מצטטת את "תני לי אהבה" של אבי מסיקה. עכשיו היא רוצה שנשכח את השמלות והתסרוקות המוגזמות, את מקצבי הדאנס וההאוס, את הלופר ואת היותה אחרת, שונה, אאוטסיידרית, מוזרה ומגניבה בקטע מיוחדג', ונחבק את נטע שרע לה ב"אל איי", העיר והשיר, ורק רוצה לחזור הביתה. ברור, כי בבית יש פראיירים שיאמינו לה, שישמיעו את שיר הנושא ברדיו ושוב יאכלו ממנה וממנהליה את התדמית החדשה, שנועדה למכור הופעות.

את האלבום הזה היא עשתה עם הראפר שרק (שי הורביץ), הכוכב החדש והמעודכן של התעשייה, ועם שותפו לצמד צוקוש (עילי רביב). שרק גם מצטרף אליה בקטע ראפ ב"אל.איי" ולא נשמע טוב. עוד כוכב עכשווי שמגיע לחזק הוא כפיר צפריר, שאחראי על הדואט "נתק אותי", אלא שהחיבור בו בין שניהם נשמע לא טבעי.

זה לא אלבום ממש רע. ברזילי, שרק וצוקוש מנסים לספר בו, באמצעות מקצבים לטיניים והיפ הופ יחסית עדין, את סיפור המעבר של נטע מגלובלי ללוקאלי, במקביל ליחסים לא פתורים עם גבר שלא ברור מה הוא רוצה ממנה. התוצאה לא מתעלה, בלשון המעטה. ברזילי נשמעת יותר טוב ב"גונבים את הזמן", הדואט עם עברי לידר (מילים ולחן) וההפקה של אריאל טוכמן, בלדה שמתפתחת לדאנס ובולטת באיכות שלה לעומת שאר האלבום. גם הניסיון לחדש את "ימים של שקט" של ההרכב "לולה" עולה יפה. אבל בשורה התחתונה, זה עוד אלבום.

השנייה הראשונה שבה האוזניים פוגשות את הקול של מארינה מקסימיליאן שרה "אמא" היא שנייה קסומה וחד פעמית שאולי כבר לא תחזור. בבת אחת אתה מרגיש את הלב נצבט, את הדם זורם בגוף, אתה מתרגש, אתה מודע לזה ואתה מתמסר, כי אין טעם להתנגד. יש זמרות שאלוהי המוזיקה נגע בהן ודי במגע הקול שלהן על האוזן כדי שהשערות יסמרו. מארינה היא אחת כזו. ועדיף להיכנע מראש ולתת לה לשיר לך את המיטב שלה, ישר לתוך האוזניים, בליווי פסנתר, כשהיא מלווה את עצמה, וואן וומן שואו (בשלושה שירים מצטרף גלעד אברו בקונטרבאס ובבאס). זה מה שקורה באלבום החדש שלה, שכולל הקלטות מהופעות מהשנה האחרונה, באולמות בגן שמואל (בעיקר) וגבעת ברנר, כשהיא שמה בצד את הרצון לעלות על שולחנות, ולנוכח המלחמה ומצב הרוח הכללי בחרה בפורמט אינטימי.

זה אלבום (ומופע) שמבליט החוצה את מארינה הישראלית יותר מאשר את מארינה הבינלאומית. להיטים שלה באנגלית כמו "טנגו" ו"הוריקן", "בוער בי השינוי" ששייך לאותה אווירה והקאברים ל-"Eye in the Sky" ו-"I Put a Spell on You" קיימים כאן, כי כיום כבר אין מארינה בלעדיהם, והביצועים מצוינים, כי היא זמרת-על. עם זאת, הנוכחות הרגשית שלהם פחותה מזו של "אמא", "יש פה בית", "1990", "עמוק בטל" ו"הלב שלי בבית" על ממ"ד ומקלט, אותו היא מתחילה עם "אין לי ארץ אחרת" ומשלבת את השורה "עוד לא תמו כל פלאייך", כדי שלאיש לא יהיה ספק מה הוא הבית בשבילה.

לרשימת הקאברים מצטרף "שוב" ("חזרת פתאום"), שמוקדש לאווירת חטופים וחיילים החוזרים הביתה, ומהעבר מגיח "הללויה" של לאונרד כהן, עם התרגום של קובי מידן לעברית, בית ברוסית (שתרגמה אמא שלה), בית בערבית וסיומת באנגלית - סוער, שוצף, נוגע, מקורי, אמיץ, אולי גם שנוי במחלוקת. "רגעים", שבו היא גם מנגנת בפסנתר וגם מקישה בו זמנית, הופך כאן להמנון בהשתתפות הקהל.

זועק בהיעדרו מהאלבום הזה השיר "חזקים ביחד", שכתבה בעקבות הפיצול במדינה סביב הרפורמה המשפטית ומדבר על כולנו יחד בממ"ד. עם זאת, בשנה שבה המוזיקה היא התרפיה הלאומית, ההחלטה של מארינה להוציא את האלבום הזה נכונה, ולו כדי לחזק את הנוכחות שלה ברדיו ובסטרימינג. היא מעולם לא הוציאה אלבום בהופעה חיה, למרות שב-17 שנות קריירה העלתה כמה וכמה מופעים מסוגים שונים ומשונים, כולל מופע הסולו המכשף, בו הייתה לבד לגמרי על הבמה עם מקלדות, כלי הקשה, תופים ולופרים. אז בהחלט מגיע לה. ומגיע לנו עוד קצת מהקול המופלא הזה של הקוסמת מדניפרופטרובסק. סליחה, מיגל.

רגע לפני גיל 30 ועשור לקריירה, יובל דיין הוציאה אלבום רביעי, למעשה שלישי, אם שמים לרגע בצד את פרויקט "ניגונים" שהוציאה מוקדם יותר השנה, לרגל המלחמה, ובו ביצעה מזמורים יהודיים. החדשות הטובות הן שבאלבום החדש, "תישארי את", דיין והמפיק פטריק סבג מצליחים להמציא אותה מחדש. החדשות העוד יותר טובות, הן שההמצאה החדשה הזו עובדת היטב ונשמעת נהדר.

במשך כמעט עשור דיין היתה ילדת הפרחים היחפה מאשדוד, שפרצה עם "שאריות של החיים" ב"דה וויס" ומאז שרה בעיקר בלדות, רובן היו יפות, אבל דומות מדי אחת לשנייה, עד שאפילו היא כבר השתעממה לשיר אותן בהופעות. באלבום החדש, שבו היא כתבה והלחינה את כל השירים, מה שמעיד על תהליך של התבגרות אמנותית, חיבר אותה פטריק סבג לצלילים אלקטרוניים ולמקצבים דאנסיים וים תיכוניים ("כמה כמה", "נסיכה") וברא אותה מחדש כאמנית כנה עד כאב, עם ביטחון עצמי, שקודם כל שרה על החיים של עצמה ודרך הסיפור האישי שלה ובפתיחות גדולה, פורשת שוב ידיים לקהל ואומרת, קבלו אותי.

"תישארי את" הוא לא סתם שם האלבום ושם השיר הפותח. זו בחירה שמעידה על מיקוד נכון וכוונון מדויק. דיין כתבה בשיר הנושא על דרכה כזמרת בעולם המוזיקה, על התחרות עם זמרים אחרים, על הבלבול וחיפוש הדרך, על הרצון להרשים ולמצוא חן ועל הגעה למסקנה הנכונה - תהיי את, הכי אמיתית, תאמיני בעצמך, ובסוף הכל יסתדר. שיר נושא מצוין. קליעה בול. גם השיר השני, "עומדת במקום", עוסק באותו נושא. "שנים כבר נעולה בכלוב של הישגים, בנוי מדמיונות, חסכים קשים / תמיד לא רגועה, הרגלים רעים, אני בכל מקום, ולא יודעת מי אני", וכמו בשיר הראשון, היא מגיעה למסקנה הנכונה: "אני לא תלויה בכמה תאהבי אותי היום". אמירה אמיצה של אמנית אמיצה ובוגרת. כל הכבוד.

ב"יודעת" דיין כותבת בכנות ובפתיחות על פרידה כואבת מגבר, שיר שהמעריצות שלה ייקרעו עליו. "איפה אתה", עד כה הלהיט הבולט מהאלבום, עוסק באותו נושא, אולי גם באותו הגבר, והתוצאה מוצלחת. אי אפשר ליפול עם שורות כמו "חשוך, ואין לי לאן ללכת, האור כבר לא פוגע בי תקופה, כמעט נשברתי, אבל עדיין מתפללת". ב"כמה כמה" היא מתארת היטב את האופי של עצמה: "אז בלילה חולמת, בבוקר אני קמה מכוונת, את כל הלב שלי אני שמה, אני לא מחפשת דרמה", וזה נשמע אמיתי דווקא על רקע מקצב הגאלופ. הכנות ממשיכה ב"נסיכה": "והלב שלי משתגע, הראש שלי מסתבך כבר, אני הייתי נסיכה, והיום לא בטוחה". סחתיין.

ואת כל זה היא עושה בלי להתלהם, בלי לצעוק, בלי לזעוק, בלי להיות דרמה קווין או להגזים כדי למשוך תשומת לב. דיין שבה ומוכיחה באלבום הזה שלאיפוק יש כוח. שיש מקום גם לזמרות מצוינות שלא יוצאות מגדרן. שמילים הן חזקות בפני עצמן ולא צריך תמיד לצרוח אותן כדי לשכנע שאת מתכוונת באמת וכדי שייקחו אותך ברצינות. ולא, השירה שלה, שלעיתים עלולה להיתפס כ"משעממת", היא בדיוק ההפך. פשוט צריך להקשיב לניואנסים. למשל, בשיר כמו "מלאך שומר", שאצל זמרות אחרות היה נשמע כמו סצנה באופרת רוק או מחזמר, היא שרה מתון יחסית, ועדיין הרגש והאמת עוברים. "תשמרי על הלב" הוא שיר טוב מנקודת המבט הגברית, ושוב הכנות והרגש מנצחים. "כוכבים של אושר" הוא כבר רומנטיקה סוחפת. את האלבום היא מסיימת עם גרסה נוספת לשיר הנושא, הפעם בליווי רביעיית המיתרים של יועד ניר. קלאסה.

"אם מישהו יציע לי כתר, כי אני המלך, לא צריך עטרה, אל תראו לי ת'דרך, לא ביקשתי עזרה", שר עומר יפת ב"פרחים", השיר השני מאלבום הבכורה שלו, שקרוי על שם שם-הבמה שלו, "ילד". השיר מדבר על איך הוא נשבר וקונה "פרחים" כשמציעים לו, והז'אנר הוא כמובן היפ הופ. השורה הזאת מסמלת את יפת, ששנתיים אחרי השתתפות ב"הכוכב הבא" הוא כרגע הנסיך החדש של תל אביב, גלגלצ וטיקטוק בזכות הלהיט "למה את?" (שהפזמון שלו מזכיר את "עירומים" של שחר אבן צור).

תמיד מעניין עם זמרים-יוצרים צעירים שמכריזים על עצמם כמלכים. היינו שם עם רוקרים כמו אביב גפן, נועם רותם ואריק ברמן, וכמובן גלריה של ראפרים, שאצלם המלכות היא חלק בלתי נפרד מהפרסונה. אצל יפת יש גם נקודת איזון, כשבתחילת אותו להיט פופולרי, "למה את?", הוא אומר על עצמו: "יכול להיות שאני ראפר, יכול להיות שאני חאפר, יכול להיות שכל מה שיוצא לי מהפה זה חארטה".

יפת הוא הרבה יותר מאגו מנופח (ומבולבל) של בחור בן 24, שכרגע לוהט במקומות הנכונים. הוא כותב ויוצר מגוון ומוכשר, שמפגין באלבום הבכורה שלו סט מרשים של יכולות - פופ אקוסטי ("דמעות"), רוק ("למה את?"), היפ הופ ("פרחים"), עם נגיעות מזרחיות ("קרדיט"), עם דאנס ("אסתטיקה"), לטיני ("גברת תלתלים", "שמלה"), בלדות שקטות ("תני לי סיבה", "עקרב"). הכתיבה האישית שלו טובה מאוד, יש לו נקודות מבט מעניינות על החיים שלו והחיים התרבותיים שלנו, ויכולת ללכוד את רוח הזמן של חבר'ה צעירים על "קו פלורנטין אברקסס".

טונה (ומוקי לפניו) לימד את הדור הנוכחי שאתה יכול להיות גם זמר טוב וגם ראפר מוצלח. יפת הוא גם וגם, וזה עובד לו. למשל ב"אסתטיקה", אולי השיר הכי טוב באלבום, שבו הוא סוגר חשבון עם הריאליטי ("התמודדתי והודחתי, התבודדתי עם דיכאון ואנטי, פוסט טראומטי... מתי הריקנות הזאת הפכה לחברה, מתי התחרות הפכה למכורה"), או למשל ב"יסודות", השיר החשוף מאוד שחותם את האלבום, ויהפוך כנראה להמנון אצל המעריצים שלו ("שאני לבד, שאין לי חברים, אין לי אהבה, לא יהיו ילדים, לא תהיה לי אישה"). הוא מסוג הזמרים שבנות מתרסקות על ה"תעוזה" שלהם, כשהם שרים שורות כמו "סיימנו עם האלכוהול רוצים לשתות קצת דם.. אני אהיה עקרב ואת תהיי צפרדע, זה הדם שלך שוקע, במים בינתיים" ("עקרב"), כמו שהאמהות שלהן התרסקו לפני 30 שנה על "הייתי רוצה לשבור לך יד, ואז לתת לך רחמים" ב"על הרצפה" של מוניקה סקס.

"ילד" הוא אלבום מצוין להתחיל אתו קריירה ב-2024, כשהמבט של יפת הוא פנימה, על עצמו, מקסימום על הבחורות והחברים שמסביבו. בלי המדינה, בלי המלחמה, בלי הכובד של החיים האמיתיים. גם לזה הוא עוד יגיע, פעם, בעתיד. בינתיים הילד ואלבום הבכורה שלו הם צילום מצב הגיוני של נוף הצעירים הנוכחי, שהייאוש שלהם מתבטא בלשיר "למה את הולכת? אני לא הרשיתי לך ללכת", וזה בסדר גמור.