וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

הברקים עומדים לרקוד בשמיים: קראו פרק ראשון מתוך "חשמל באוויר" מאת איריס רילוב

4.7.2024 / 11:00

בזמן שבעלה עוזב את הבית, נזכרת נילי במחברת שגנבה ממשורר מפורסם מאד כשהייתה בתחילת הקשר הגבר שתינשא לו - וכל זה על רקע שיבושי מזג אוויר שמחוברים מאד למציאות שלנו. קראו את הפרק הראשון מתוך "חשמל באוויר" מאת איריס רילוב, רומן על אהבה, שירה וביטוי עצמי

כריכת הספר "חשמל באוויר" מאת איריס רילוב. הוצאת שתיים,
כריכת הספר "חשמל באוויר" מאת איריס רילוב/הוצאת שתיים

1. מה כבר עשיתְ?

בַּמַּעֲמַקִּים שֶׁנִּבְעוּ
שָׁצְפוּ סְעָרוֹת,
סְלָעִים הִתְנַגְּשׁוּ,
גּוּפִים הִסְתַּחְרְרוּ בִּמְעַרְבֹּלֶת.

בוקר טוב אמא.
נילי? מה זה את מצלצלת כל כך מוקדם?
עכשיו תשע וחצי, אמא.
אצלי זה מוקדם. בדיוק נותנים פה ארוחת בוקר. אין קפה! תתארי לך, פרוסה יבשה עם גבינה וכוס מיץ קיבלתי. גועל נפש.
נילי נאנחת: אני אבקש מרֶגינה שתביא לך קפה מארומה. אחר כך היא תארוז לכן מזוודה. אחר הצהריים אני באה לקחת אתכן אליי לחיפה.
חיפה? מה פתאום?
בגלל החשמל, אמא.
חשמל? איזה שטויות את מדברת?
זוכרת את הסערה בלילה? את הברקים? - את כל הסבלנות שלה היא מגייסת - היתה אצלכם במגדל הצפה בחדר המכונות, ובגג - מכת ברק. עכשיו אין חשמל, אין מעלית. בעצמך אמרת, אפילו מים לקפה אי אפשר להרתיח, נכון? לעלות ולרדת במדרגות את לא יכולה עם הרגליים שלך, נכון? עד שיסדרו הכול ייקח לפחות שבועיים. לפחות. אז אין ברירה. בינתיים תהיו אצלי.
מה פתאום? אמא שלה מתמרמרת. יש לי בית. אני אחזור לדירה ברמת השרון.
אמא, את הדירה מכרת מזמן, זוכרת?
באמת? איזו שטות עשיתי.
אולי, אבל אין מה לעשות.
באמת אין מה לעשות?
הטון הנרגן מתחלף בפליאה חרֵדה. נילי מנצלת את הסדק הרגעי ופוצחת בחלקת לשון: אל תדאגי אמא, אני אטפל בך כמו שצריך, יהיה לך נחמד אצלי, מבטיחה. אפילו לעצמה היא נשמעת לגמרי שקרנית. ואמא, דמנציה או לא, חושיה חדים כתער, מיד מגיבה: חוצפנית! את תטפלי בי? מי פה האמא ומי הילדה? את לא מתביישת? ממתי הביצה מלמדת את התרנגולת? קולה ניחר, ספק מחרון ספק משיעול שמתחיל לטפס במעלה גרונה.

אמא, את משתעלת?
לא, מה פתאום, היא נשנקת, תעזבי אותי.
טוב, אמא. בכל מקרה, בשבועות הקרובים תהיי אורחת שלי. נסדר לך חדר יפה.
נו באמת, נילי. את, מאז שהיית קטנה ידעתי, אצלך בבית רק עם מגפיים אפשר יהיה להיכנס, כי הבלגן והלכלוך יגיעו עד הברכיים.
בול פגיעה. את המשפט הזה, בטון של מיאוס, היתה שומעת בכל פעם שאמא נכנסה לחדרה בגיל ההתבגרות ועיוותה פניה לנוכח הספרים, התקליטים ובעיקר הבגדים הפזורים על הרצפה ועל המיטה. אבל עכשיו יש לה פטנט: היא מדמיינת אותה מדדה, רגליה הכחושות טובעות במגפי גומי שחורים של רפתנים, כמעט מועדת כשהיא גוחנת קדימה לאחוז בהליכון, ורגינה אצה-רצה לתמוך בה מאחור. זה עובד לה והיא משחררת.
יהיה נקי ומסודר אמא, אל תדאגי.
אבל אני אוהבת את החדר שלי.
קוצר רוח סומר מתדפק על קירות הגוף: ברור אמא, אבל כרגע אין ברירה. החדר שלך בקומה שתים-עשרה ואין מעלית, הבוקר הורידו אותך במדרגות על כיסא, זוכרת?
אוי נכון, שכחתי. נו, הראש מלא קש וגבבה. אל תשאלי, שׂמו אותי בלובי, רעש, טינופת, שלוליות ובוץ, כל הזמן מסתובבים, צועקים בטלפונים. ולא מרשים לי לעשן!
בדיוק בגלל זה אני באה לקחת אותך, נילי ממהרת למנֵף, בחדר של טל תהיה לך מרפסת, תוכלי לצאת לגינה, לעשן כמה שתרצי. אז נתראה אחר הצהריים, בסדר?
אחר הצהריים? מה פתאום?
אמרתי לך, את ורגינה תגורו אצלי איזה זמן.
ומה עם יונתן? הוא מוכן לארח את החמות הזקנה שלו?
הוא באמריקה אמא, זוכרת?
אמריקה? מה כבר עשית שהוא ברח עד לשם?
זה כבר מעבר לכוחותיה של נילי והיא נחפזת לסיים את השיחה.

החדר של טל אפל ועמוס ארגזים. בשיפוץ שערכו אחרי שהשתחרר ויצא לטיול הגדול, העבירו היא ויונתן לחדרו את כל הניירת שצריך למיין - קלסרים ומאמרים מתקופות הלימודים של שניהם, דוחות מס משָנים עברו, קופסאות נעליים מלאות תצלומים ישנים עוד מתקופת הפילם, חלקם בשחור-לבן עתיק, שנדדו אליהם מן ההורים ומעולם לא נמצא הזמן לשבץ באלבום. השיפוץ הסתיים, כל אחד מהם נחפז לשוב למלאכתו, נבלע בעומס היומיום, והארגזים נותרו שם. כאשר טל חזר מן המסע שלו, אסף את חפציו והתמקם סופית בתל אביב, תכננו שניהם, יונתן והיא, לפנות את החדר ולהכניס אליו הליכון כושר אל מול מסך טלוויזיה, שם יצעדו במרץ, ירוצו ויימלטו מן הזִקנה והמוות. הם שוחחו על כך באחד הערבים, נילי אפילו בדקה מחירי הליכונים כאלה - וכאן זה הסתיים.
עכשיו ההליכון של אמא ימצא לו כאן מקום.
היא מרימה את התריסים, מציפה את החדר אור ואוויר. בראד פיט ממצמץ מתוך הפוסטר של "מועדון קרב", שאחת מפינותיו מידלדלת שמוטה, מנסה להתרגל. אולי הוא רוטן משהו, קשה לה לשמוע, כי החתולה שנכנסת אחריה מזנקת אל ראש אחד הארגזים המכוסה יריעת ניילון מאובקת. חתולים, כמו ילדים קטנים, אוהבים להתחבא, ונילי תמיד חוששת שאחד מהם ייכלא בחדר בלי שיבחינו בו מצונף מתחת למיטה. את לוּלי מצאו פעם מיילל נואשות בחדר השינה אחרי שחזרו מסופשבוע. כשפתחו לו פרץ תשוש והלום, אך בריא ושלם. מאז שיונתן נסע היא משתדלת לא לסגור דלתות, מתעלמת משיער חתולים וטביעות בוץ קטנות על המצעים.
נינה מתמתחת בנינוחות במרומי הארגז. היא בת תערובת סיאמית, עיניה התכולות וקצה זנבה השחור מעידים על כך, ופרוותה הבהירה זרועה כתמים בצבעי שחור וקפה בחלב. נילי ניגשת אליה והיא מייללת רפות, זוקפת ראש לליטוף. היא חתולה זקנה, בת חמש-עשרה. כמה זה יוצא בשנות אדם? ומי בעצם מבוגרת יותר, נינה או אמא? אין לה מושג כמה שווה שנה של חתול. נינה עדיין ערנית ופעילה אך כבר פיתחה גחמות של קשישה, ומדי פעם חוטאת בהשתנה בפינות נסתרות בבית. רק זה חסר לה, לשכן את אמא ורגינה בחדר מצחין משתן חתולים. איך אפשר יהיה לגלות בכלל שלולית בחדר העמוס הזה? נילי נחרדת מהרעיון. היא מרימה את החתולה בעדינות בזרועותיה ומוציאה אותה מן החדר. החתולה מפנה אליה את אחוריה ומסתלקת בצליעה קלה ובזנב זקור.
נילי חוזרת אל ארגז הקרטון המרופט, מסלקת ממנו בתנופה את כיסוי הניילון. האבק המתאבך גורם לה לכחכח ולדמוע, והיא מתחילה לגרור אותו בשתי ידיה בהליכה לאחור, נאנחת בליבה על כובד משקלו, על חדר העבודה שלה שעכשיו ייסתם בשאריות חיים מפורקות, פיסות ממי שהיתה, ממי שהיו. היא מגששת אחורנית לכיוון דלת החדר וכמעט מועדת על מאוורר שרגלו האחת כאילו נשלחה להכשילה. האצבע הקטנה ברגל שמאל משגרת פעימות כאב ונילי משחררת גניחה, חוזרת ומושכת בקוצר רוח את דופן הארגז הקדמית, וזו נותרת תלושה בידיה. מעטפות מצהיבות, מחברות ישנות וקלסרים חלודי-טבעות גולשים אל הרצפה מן הארגז המתפקע, ונילי מתיישבת מובסת על הרצפה, ממששת את האצבע הדואבת.
היא מגששת בידיה בין הניירות, מנסה לארגן ערמה, תוהה אם לא כדאי כבר להעיף הכול למִחזור. באמת צריך לשמור הכול? לשם מה? היא מושכת אליה מחברת מקורס מבוא לפסיכולוגיה, שנה א' בתואר הראשון, ואחר כך ניילונית ממורטטת שבתוכה מכתבים מהטירונות ששלחו לה אמא, אבא, חברותיה, חותמת של הצנזורה הצבאית על כל מעטפה. היא בוחשת בין פתקים, ציורים ומכתבים שמוטלים בערבוביה.
היא שולפת אוגדן פלסטיק שקוף ששדרתו אדומה ובתוכו עבודה סמינריונית - בכתב יד! שהגישה לפרופ' גרשוני על ניתוח ציורי בית אצל ילדים. על דף השער מתנוסס הציון 89. איזה מין ציון זה? היא קצת מתרעמת על חוסר הנדיבות של המרצה ומדפדפת: "ציור של בניין קומות", היא קוראת, "נדיר יחסית אצל ילדים לעומת הציור הסטנדרטי של הבית הכפרי המרובע עם הגג המשולש. נראה כי לאיורים בספרֵי הילדים הקלאסיים השפעה משמעותית על תפיסת הבית גם אצל ילדי העיר, אף יותר מרשמי סביבתם הקרובה. במובן הארכיטיפי, מבנה הבית ה'קלאסי', המרובע והסגור, בעל הבסיס הרחב הנח על האדמה, מעניק לילד תחושת ביטחון והכלה, בניגוד למגדל העירוני הצר והגבוה שמתקרב לשמיים ושיש בו סכנת היבְּריס וקריסה, כמו במיתוס מגדל בבל. מבּחינה זו, הציור של ג' חריג". בדף מנגד מובא הציור של ג' בן השמונה, שמשורטט בו בעיפרון מגדל רופף ועקמומי משהו, שעל גגו שבשבת תרנגול. "בציור הבית של ג' ניכרת שאפתנות מהוססת לצד חוסר ביטחון וקשיי נפרדות, המתבטאים בקושי 'לסגור' את הפינות ולייצב את המגדל הרעוע", כתבה בדעתנות הסטודנטית שהיתה.
גורי הקטן פרוע השיער, בן השכנים של הוריה. האם מגדליו יציבים יותר כיום?
היא מניחה את העבודה הסמינריונית על הערמה בצד. עיניה נופלות על מחברת בכריכה קשה אפורה, שוליה בלויים. היא לא מזהה אותה, ועם זאת היא נראית לה מוכרת באופן מעורפל, אפילו מטריד. נילי נוטלת אותה לידיה, פותחת ונתקלת בכתב יד דחוס, מוארך ואלכסוני, כמעט בלתי קריא.
לוקח לה כמה שניות להבין שמדובר ביומן של עודד נפתלי, והיא סוגרת את הכריכה בבהלה.

עוד בוואלה!

"גאווה ודעה קדומה" חוזרת עם תרגום חדש וגרסה מוערת: קראו פרק ראשון

לכתבה המלאה

היא מתיישבת על מיטת הנוער של טל, המכוסה שמיכת פיקֶה משובצת בכחול וירוק, המחברת אחוזה חלושות בידיה, מנסה להסדיר את נשימתה, להרגיע את קצב הלב.
איך הצליחה לשכוח ממנה לגמרי, פשוט למחוק את קיומה המחפיר.
הדחקה, שמעת על זה פעם? לועג לה קול פנימי. הנה, הכול מוסבר ממש כאן, בסיכומי השיעור של שנה א'. לא תיארת לעצמך שגם את כזו, הא?
ומיד ברור לה: את הדבר הזה היא חייבת לסלק מביתה, להחזיר את המחברת לבעליה.
איכשהו זו מחשבה שמרגיעה אותה מעט. מעולם לא קראה במחברת, גם לא כששבה ונתקלה בה מדי כמה שנים, בעת מעברי דירה, מיונים ואריזה. אומנם ניסתה, אולי אפילו מספר פעמים, אלא שבכל פעם נתקפה חרדה. מאמץ הפיענוח של הכתב הנוקשה, הזוויתי, היה מעבר לכוחותיה תחת משא החרפּה והאשמה. המילים צפו כנגדה סתומות, והיא מצאה עצמה סוגרת את המחברת ושבה לטמון אותה בתוככי הארגז.
די, מספיק עם הדרמה הילדותית. תמצאי אותו, תיפטרי ממנה. זה הזמן לעשות את המעשה הנכון, הבוגר, האחראי.
ההחלטה מקימה אותה מן המיטה בתנופה, אולי מהירה מדי, כי נילי מסתחררת, המחברת נשמטת מידיה לרצפה, כריכותיה נפרשות לצדדים וחושפות דפים שלובנם הצהבהב עמוס שורות כחולות וצפופות.
יש לך חורים בידיים? משפט של אמא מצליף מירכתי התודעה.
היא נושמת עמוקות, מתייצבת וכורעת, הפעם לאט ובזהירות, מנסה להחזיר למקומה כפולת עמודים שכמעט נתלשה, ונתקלת בכמה שורות קצרות מנוקדות, שניכר שבכתיבתן הושקעו ריסון ומחשבה, כי כאן הכתב דווקא סביר יחסית ומרוּוח, וכבר מזדמזמת בליבה פתיחת השיר הקאנוני בצלילי צ'לו עמוקים:
עָשָׁן בָּקַע מִפִּתְחֵי הַחַשְׁמַל
וּבֵיתֵנוּ קָדַח וְרָטַט
עָשָׁן כְּחֶבֶל סְבִיב צַוָּארֵינוּ
הִתְלַפֵּף בִּמְתִינוּת
לְאַט.
יש שם לא מעט תיקונים וקשקושים. המילה "בִּמְתִינוּת" כתובה באותיות קטנות מעל השורה, כאשר מתחתיה נמתח קו נחרץ על המילים "לוֹ אִטִּי". מעל המילה "עָשָׁן" החוזרת בשורה השלישית מופיע סימן שאלה זעיר, שנקודת הדיו השחורה בקרקעיתו מתפשטת ככתם פראי, מתמזגת עם הנקודה שמימין לשִי"ן. הכתב בשורות אלה מאופק לעומת יתר הטקסט הסוער, כאילו ידע הכותב עוד בזמן אמת, בטיוטה הראשונית, שהשיר עתיד להתפרסם כאחד משיריו החזקים, שיולחן על ידי לא פחות משלושה מוזיקאים נחשבים, ויפתח את הספר שליָמים יזַכה אותו בפרס ארנון.
גם הפסקה השוצפת בשורות הרחבות שמעל לקטע השיר מתבהרת חלקית לאיטה, אחרי שנילי כופה על עצמה להתאמץ ולהתרכז. ואם תקרא? זה לא שרובץ על המחברת כישוף, ואילו היה, ודאי חלה עליו התיישנות, הרי לפחות עשרים שנה חלפו מאז הגיעה לידיה - מה היא מדברת, יותר משלושים - וגם נפתלי עצמו, ששיריו אומנם נלמדים לבחינת הבגרות בספרות ולעיתים עדיין מתנגנים ברדיו, כבר התפוגג פחות או יותר מן התודעה הציבורית.
משטרת הספרות לא בעקבותייך, נילי - את זה היא אומרת לעצמה בקול - תרגיעי בבקשה. בהדרגה היא מפענחת את רוב המילים, ואת הבלתי קריאות משלימה מתוך ההקשר:

"15.8.79
הבוקר הקצתי מחלום על ד' שהחל כחלום ארוטי, דומני שהיתה עימנו עוד צעירה יפה, אולי נ', והפך בהדרגה לחלום אימים כאשר עשן כהה החל לבקוע משִקעי החשמל בקירות. ד' כעסה עליי על שאיני דואג [...] הבניין. ניסיתי לשכנע אותה להמשיך במעשה האהבה אבל נשימתי כבדה מן העשן והבנתי שאנו חייבים להתפנות מן הדירה. רציתי לבקש ממנה להתקשר למכבי האש אבל לא היו לי מילים ולא הצלחתי למצוא את בגדיי. ד', ואולי גם נ', אם באמת היתה שם, הסתלקו, ואני נותרתי [...] בחדר האפוף עשן, בלי בגדים ובלי קול, ולא זכרתי היכן נמצאת דלת היציאה. דאגתי על הניירות שנותרו על שולחן הכתיבה אבל הבנתי שאני חייב למלט את נפשי. גיששתי [...] ידית החלון, פתחתי ושאפתי אוויר מלוא הריאות, ניסיתי לצעוק לעזרה, והתעוררתי".

נ'? נ' הצעירה והיפה? כריכת המחברת מלהיטה את קצות אצבעותיה של נילי. היא משליכה אותה על מיטתו של טל וניגשת לפתוח את הדלת למרפסת, מצננת את מצחה הבוער על הזגוגית.

seperator

"חשמל באוויר" / איריס רילוב. הוצאת שתיים. 251 עמודים מודפסים.

  • עוד באותו נושא:
  • פרק ראשון

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    4
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully