קסם הזיקה
1
"יש לי מין חשק כזה," אמר בּיקְס כשעמד לצד המיטה ומתח את כתפיו וגבו, טקס שערך מדי לילה לפני ששכב. "פשוט לדבּר."
ליזי פגשה את מבטו מעל תלתליו הכהים של גרגורי, בנם הקטן, שינק מהשד שלה. "מקשיבה," היא מלמלה.
"זה..." הוא נשם עמוק. "לא יודע. קשה."
ליזי הזדקפה וביקס הבין שהבהיל אותה. גרגורי, שהתנתק, צווח: "מאמא! אני לא מגיע." מלאו לו שלוש זמן קצר לפני כן.
"מוכרחים לגמול את הילד הזה," הפטיר ביקס.
"לא," מחה גרגורי חדות ושלח בו מבט תוכחה. "לא רוצה."
ליזי נכנעה למשיכותיו של גרגורי ונשכבה לאחור. ביקס תהה אם האחרון בארבעת ילדיהם עלול — בעידוד אשתו — להאריך את ינקותו עד גיל בגרות. הוא השתרע לצד שניהם ונעץ בעיניה מבט של חשש.
"מה הבעיה, אהוב?" לחשה ליזי.
"שום דבר," שיקר, כי המצוקה התפשטה עד כדי כך והייתה כה אמורפית עד שקשה היה להסבירה. הוא תקף אותה באמצעות אמת: "אני כל הזמן חושב על רחוב 7 מזרח. השיחות ההן."
"שוב," היא אמרה בשקט.
"שוב."
"אבל למה?"
ביקס לא ידע למה — במיוחד מכיוון שלא לגמרי הקשיב, אז ברחוב 7 מזרח, בזמן שליזי וחבריה קראו זה לזה דרך ענן גבוה של עשן מריחואנה, כמו טיילים שאיבדו את דרכם בעמק ערפילי: במה האהבה שונה מתשוקה? האם הרשע קיים? כשליזי עברה לגור איתו היה ביקס באמצע הדרך לסיום הדוקטורט וכבר ניהל שיחות כאלה בתיכון ובשנתיים הראשונות שלו באוניברסיטת פנסילבניה. הנוסטלגיה הנוכחית שלו הייתה כלפי מה שהרגיש כאשר שמע ברקע את ליזי וחבריה ממקום מושבו מול מסוף מחשב ספאר"ק שמחובר במודם לרשת העולמית וִיוֹלָה: הידיעה הסודית והמשלהבת כי העולם שתלמידי התואר הראשון האלה עסוקים כל כך בהגדרתו, ב־1992, ייהפך בקרוב למיושן.
גרגורי ינק. ליזי ניקרה. "אולי נוכל —" לחץ ביקס, "— לנהל שיחה כזאת?"
"עכשיו?" היא נראתה מרוקנת — רוקנו אותה מול עיניו! ביקס ידע שהיא תקום בשש אל הילדים, כשהוא יעשה מדיטציה ואז יתחיל עם הטלפונים לאסיה. הוא הרגיש גל של ייאוש. עם מי יוכל לדבר באותה אגביות פתוחה וסטודנטיאלית שבה אנשים דיברו בקולג'? כל מי שעובד במנדָלה ינסה, באופן כלשהו, לרַצות אותו. כל מי שלא עובד במנדָלה יניח שיש לו אג'נדה, אולי זה מבחן — מבחן שהגמול עליו יהיה משרה במנדָלה! עם הוריו, אחיותיו? הוא מעולם לא דיבר איתם בצורה הזאת, כל כמה שהוא אוהב אותם.
ליזי וגרגורי נרדמו סופית, וביקס נשא את בנו בזרועותיו להמשך המסדרון, למיטת הפעוטות. הוא החליט להתלבש שוב ולצאת. השעה הייתה אחרי אחת עשרה. בכך הפר את דרישות הביטחון של הדירקטוריון בנוגע להליכה לבד ברחובות ניו יורק בכל שעה, שלא לדבר על שעות החשיכה, ולכן ויתר על חליפת הזוּט המפורקת שהוריד לא מזמן והייתה סמלו המסחרי (בהשראת להקות סְקא שאהב בתיכון) ועל מגבעת העור הקטנה שחבש מאז עזב את אוניברסיטת ניו יורק לפני חמש עשרה שנה כדי לשכך את התחושה החשופה המוזרה שהרגיש אחרי שגזר את הראסטות. הוא העלה ממעמקי ארונו מעיל צבאי וזוג מגפיים בלויים ונכנס ללילה של צ'לסי בראש גלוי, זוקף סנטר מול הרוח הקרה על קרקפתו — שעכשיו הייתה קירחת בקודקוד, זה נכון. הוא התכוון לנופף למצלמה כדי שהמאבטחים יכניסו אותו בחזרה והוא יוכל לקחת כובע, כשהבחין ברוכל בפינת השדרה השביעית. הוא הלך לאורך רחוב 21 עד לדוכן ומדד כובע צמר שחור, בוחן את מראהו במראה העגולה הקטנה שמחוברת לצד הדוכן. הוא נראה רגיל לגמרי בכובע הצמר, אפילו לעצמו. הרוכל קיבל ממנו את שטר חמשת הדולרים כמו שהיה מקבל שטר של כל אחד, והעסקה הציפה את ליבו של ביקס בעונג שובבי. הוא התרגל שמזהים אותו בכל מקום. אנונימיות הייתה תחושה חדשה.
תחילת אוקטובר, משב רוח חד כתער. ביקס צעד בשדרה השביעית בכיוון אַפּטאוּן והתכוון לפנות אחרי כמה רחובות. אבל ההליכה בחושך נתנה לו הרגשה טובה. החזירה אותו לַשנים של רחוב 7 מזרח: הלילות ההם מדי פעם, כשהוריה של ליזי באו לביקור מסן אנטוניו. הם חשבו שהיא חולקת דירה עם חברתה סאשה, גם היא בשנה שנייה באוניברסיטת ניו יורק, תרמית שסאשה תרמה לחיזוקה בכך שכיבסה את בגדיה באמבטיה ביום שהוריה של ליזי באו לראות את הדירה, בתחילת סמסטר הסתיו. את ליזי גידלו בעולם שמתעלם מקיומם של אנשים שחורים, פרט לאלה ששירתו בקאנטרי קלאב של הוריה ומשכו עגלות גולף. היא הייתה מפוחדת כל כך מהאימה המשוערת שלהם מכך שהיא גרה עם חבר שחור, עד שביקס סולק ממיטתם בביקורים הראשונים של הוריה, אף שהם התאכסנו במלון במידטאון! לא היה אכפת לה; הם פשוט יֵדעו. אז ביקס היה הולך, ומדי פעם קורֵס במעבדה להנדסה במסווה של עבודה כל הלילה. ההליכות הותירו בו זיכרון פיזי: ציווי עיקש להמשיך ללכת למרות זעמו ותשישותו. החליאה אותו המחשבה שהשלים עם זה — אם כי הרגיש שזה מה שהצדיק, במאזן קוסמי כלשהו, את העובדה שליזי מנהלת כיום כל פן בחיי הבית שלהם כדי שיוכל לעבוד ולנסוע כרצונו. את המוני הדברים הטובים שבאו מאז אפשר לראות כגמול על אותן הליכות. ובכל זאת, למה? האם הסקס באמת היה כזה טוב? (האמת, כן.) האם הערכתו העצמית הייתה כה נמוכה עד שהוא היה מוכן לרצות את חשיבתה המאגית של חברתו הלבנה בלי למחות? האם נהנה להיות הסוד האסור שלה?
שום תשובה לא הייתה נכונה. מה שתדלק את הריצוי מצד ביקס, את הסיבולת שלו, היה השעבוד שלו לחזון, שבער בבהירות היפנוטית באותם לילות של גלות ופרך. ב־1992 ידעו ליזי וחבריה בקושי מה זה אינטרנט, אבל ביקס הרגיש את הוויברציות של רשת בלתי נראית של קשרים שמפלסת דרך מבעד לעולם המוכר כמו סדקים שמתקדמים בחלון שבור של מכונית. עד מהרה יתנפצו החיים כפי שהם מכירים אותם וייסחפו מהם והלאה, וכשזה יקרה יעלו כולם כאיש אחד לספֵרה מטפיזית חדשה. ביקס דמיין זאת כמו ציור של יום הדין, זה שנהג לאסוף רפרודוקציות שלו, אבל בלי הגיהינום. להפך: כשיהיו נטולי גוף, כך האמין, שחורים ייגאלו מהשנאה שהגבילה אותם והכשילה אותם בעולם הפיזי. סוף־סוף יוכלו לנוע ולהתאסף כרצונם, בלי לחץ מצד אנשים כמו הוריה של ליזי. יעבור עוד עשור כמעט עד שייטבע המונח "מדיה חברתית" כדי לתאר את מה שמנדָלה עושה, אבל ביקס העלה אותו בדעתו זמן רב לפני שהוציאו לפועל.
את הפנטזיה האוטופית שמר לעצמו, למרבה המזל — מנקודת מבט של 2010 היא נראתה נאיבית עד גיחוך. אבל האדריכלות הבסיסית של החזון — גלובלית וגם פרסונלית — התבררה כנכונה. הוריה של ליזי השתתפו בחתונתם בפארק כיכר טומקינס ב־1996 כמי שכפאם שד, אבל לא הרבה יותר מהוריו של ביקס, שבעיניהם טקס חתונה ראוי לא אמור לכלול קוסם, לוליינים או נגינת כינור מהירה בסגנון קאנטרי. מרגע שהתחילו להיוולד הילדים, כולם נרגעו. מזמן שאביה של ליזי מת בשנה שעברה, אימה עשתה לה מנהג להתקשר אליו מאוחר בלילה כשידעה שליזי ישנה, כדי לדבר על המשפחה: האם ריצ'רד, בנם הבכור, ירצה ללמוד רכיבה על סוסים? האם הבנות ייהנו ממחזמר בברודוויי? במפגשים פנים־אל־פנים, המבטא הטקסני של חותנתו ניסר באוזני ביקס, אבל קשה היה להכחיש את להט העונג שסיפק לו אותו קול ממש, מנותק מגופה בלילות. כל מילה שהחליפו על גלי האתר הייתה תזכורת לכך שהוא צדק.
השיחות של רחוב 7 מזרח הסתיימו בוקר אחד. אחרי לילה של חגיגות, שניים מהחברים הכי קרובים של ליזי נכנסו לשחות באיסט ריבר, והזרם סחף אחד מהם, והוא טבע. הוריה של ליזי בדיוק ביקרו בעיר, והנסיבות האלה גרמו לכך שביקס היה קרוב אל הטרגדיה. הוא נתקל ברוֹבּ ובדְרוּ בשעות הקטנות באיסט וילג' ועשה איתם אקסטזי, ושלושתם חצו יחד את גשר הולכי הרגל לנהר, בזריחה. השחייה האימפולסיבית קרתה במורד הנהר, אחרי שביקס הלך הביתה. אמנם הוא שִחזר כל פרט בתשאול במשטרה, אבל כעת כל זה היה מעורפל. שבע עשרה שנה עברו. הוא בקושי הצליח לדמיין איך נראו שני הבחורים.
הוא פנה שמאלה בברודוויי ועלה בה כל הדרך עד רחוב 110 — שיטוט ראשון כזה שלו מאז נעשה מפורסם לפני יותר מעשור. מעולם לא בילה הרבה באזור אוניברסיטת קולומביה, ומשהו משך אותו ברחובות שחוצים גבעות ובבנייני הדירות המפוארים מימי טרום־המלחמה. כשהרים מבט לחלונות המוארים של אחד מהם, חשב ביקס שהוא יכול ממש לשמוע את עוצמת הרעיונות המתבשלים מאחוריו.
בדרכו לתחנת הסאבוויי (עוד לראשונה־זה־עשור) עצר ליד פנס רחוב עטוי נוצות מעלוני נייר שמפרסמים חיות מחמד שאבדו וריהוט משומש. כרזה מודפסת תפסה את עינו: הרצאה בקמפוס מפי מירנדה קליין, האנתרופולוגית. לביקס הייתה היכרות עמוקה עם מירנדה קליין, ולה איתו. שנה אחרי שהקים את מנדָלה נתקל בספרה תבניות של זיקה, והרעיונות שבו פרצו אל מוחו כמו דיו מתוך דיונון והעשירו אותו מאוד. העובדה כי מ"ק (כך כונתה קליין בחיבה בעולם שלו) ביכתה את השימוש שעשו ביקס ודומיו בתאוריה שלה רק חידדה את היקסמותו ממנה.
עלון בכתב יד שודך לכרזה: "בואו נדבר! לשאול שאלות בין־דיסציפלינריות גדולות בלשון פשוטה." שיחת מבוא נקבעה כהמשך להרצאה בעוד שלושה שבועות. צירוף המקרים גרם לביקס להרגיש תזוזה בבטן. הוא צילם את הכרזה ואז, סתם בשביל הכיף, תלש אחת מלשוניות הנייר מתחתית "בואו נדבר" והכניס לכיסו. הוא התפעל מהעובדה שאפילו בעולם החדש שעזר לברוא, אנשים עדיין מדביקים דפים לפנסי רחוב.
"בית הממתקים" / ג'ניפר איגן. מאנגלית: יואב כ"ץ. הוצאת עם עובד. 363 עמודים.