ארבעה סרטים חדשים ושווים שכדאי לראות
1. "אין גברים כאלה": אין דברים כמו הקומדיה הרומנטית הזו
"אין גברים כאלה" ("Bros") היא קומדיה רומנטית נפלאה וקווירית שעלתה לאקרנים לפני כמעט שנתיים ונכשלה בקופות - אולי בגלל הומופוביה, אולי מסיבות אחרות, ואולי גם וגם. כך או כך, עכשיו היא מגיעה לקטלוג הישראלי של נטפליקס ויש לנו הזדמנות נוספת לגלות אותה וליהנות ממנו.
את הסרט ביים ניקולס סטולר הנפלא, אחד הבמאים הלא מוערכים דיו בהוליווד, שחתום על פנינים כמו "לשכוח את שרה מרשל" ("קח את זה כמו גבר"), שני הפרקים בסדרת "שכנים" המופתית ועוד. עם זאת, הרוח החיה מאחוריו הוא בילי אייכנר, שכתב את התסריט וגם מככב בתור קומיקאי ניו יורקי יהודי וגיי, שמנחה פודקאסט פופולרי ושוקד על הקמת המוזיאון הראשון בעיר שיוקדש להיסטוריה של קהילת ה־LGBTQ+. הוא טרוד בשתי שאלות. האחת, קולקטיבית: מהי הדרך הנכונה להציג את תולדותיה של הקהילה הזו? השנייה, פרטית, וקשורה לחייו האישיים: האם אי־פעם ימצא אהבה ויהיה מסוגל להתחייב לקשר?
זו כמובן רק תמצית קצרה ושטחית, כי זו יצירה רבת־רבדים שיש בה עוד הרבה סוגיות וקושיות. באחד מרגעי השיא של הסרט פוגש הגיבור לראשונה את הוריו של בן זוגו החדש (את האמא, אגב, מגלמת אמנדה בירס, שפרצה כמרסי בסדרה "נשואים פלוס" בשנות ה־90, לא הופיעה בסרט משמעותי זה יותר מחצי יובל, ובעצמה יצאה מהארון ב־1993). הם מודעים לזהות המינית של בנם ומקבלים אותה, אבל מעבר לסיטואציה הפרטית שלו, אין להם שום עניין במאבק הקולקטיבי של קהילת ה־LGBTQ+.
האם, למשל, היא מורה שמצהירה כי לא תדבר בכיתה על ההיסטוריה של הקהילה הזו. לבקשתו של בן זוגו, גיבור הסרט מנסה בתחילה לשמור על שלום בית, ולא להתעמת עם ההורים השמרנים, אך בסופו של דבר בוחר להחצין את אופיו המיליטנטי, גם אם הדבר יגרום למריבה.
כזה הוא גם "אין גברים כאלה" כולו, שלא מסתפק בסיפור האהבה בין גיבוריו אלא פורש מניפה רחבה יותר, מתעניין בקהילה כולה לא פחות מאשר בשתי הדמויות הראשיות, עוסק בשאלות של זהות, דימוי, ייצוג וחינוך ולא חושש לאתגר את הסטטוס קוו. יש לכך מחיר כמובן, והפעם במובן הכי מילולי של המילה.
המחיר היה הכישלון המסחרי של "אין גברים כאלה", שנכשל במקום שבו קומדיות הטרו-סקסואליות שמרניות כמו "רק לא אתה" שוברות קופות. הלוואי שנטפליקס תציע לו תיקון, והוא יטפס למקום הראשון בטבלאות הצפייה. מגיע לו - זה סרט מתוק, מרגש, מצחיק, מבריק, לעתים אף גאוני, ומעל הכל - מענג. אין דברים כאלה.
קיצ'לס ושביט על "השוטר מבברלי הילס" החדש, "על עשבים יבשים" ונשיאים בקולנוע
2. "הפשע כולו שלי": העונג כולו שלנו
פרנסואה אוזון מביים מאז 1998 בקצב של סרט חדש לשנה, וחלק ניכר מסרטיו זכו להפצה מסחרית בישראל - רקורד שיש למעט מאוד במאים צרפתיים, או אירופאיים בכלל. מ"בריכת שחייה" ועד "קיץ 85", הסרטים של הקולנוען הצרפתי הם אורחים קבועים על המסך בישראל.
עכשיו, גם סרטו החדש "הפשע כולו שלי" עולה אצלנו לאקרנים. זה לקח קצת זמן - כשנה אחרי הקרנת הבכורה המקומית שלו בפסטיבל חיפה, אבל היה שווה לחכות. זה הסרט הכי של אוזון מאז "פרנץ" ב-2016.
הסרט מפגיש בין שתיים מן הכוכבות הלוהטות בצרפת, נדיה טרסקיביץ' ורבקה מרדר, כשבצידן הדיווה הוותיקה איזבל הופר וגם דני בון, אחד הקומיקאים האהובים במדינה.
דני בון, המזוהה עם המבטא של צפון צרפת בגלל הופעתו בשובר הקופות "ברוכים הבאים לצפון", מגלם כאן דמות שיש לה מבטא דרומי כבד. זו בדיחה פנים-צרפתית שאולי תלך לאיבוד בתרגום, אבל הסרט עוסק בצורה שנונה גם בנושאים אוניברסליים יותר - בראשם מאזן הכוחות בין המינים. הוא מתרחש בשנות השלושים, ושתי הכוכבות הצעירות מגלמות בו שתי חברות טובות, שאחת מהן עומדת לדין באשמת רצח של מפיק תיאטרון אשמאי שתקף אותה מינית. המשפט הוא רק השלב הראשון בעלילה עתירת התפניות וההפתעות, שלא מפסיקה להפוך את הקערה על פיה.
השחקניות נפלאות, התסריט שנון ורלוונטי, והבימוי קצבי ואלגנטי. "הפשע כולו שלי" הוא דרך נפלאה לחגוג את תוצאות הבחירות בצרפת ואת יום הבסטיליה.
3. "גולסטאר הסרט - מרוסקים": דבר כזה עוד לא היה
הראש הישראלי ממציא לנו פטנטים: ראינו כבר כמה וכמה סרטים שהיו סאטירות על תוכניות ריאליטי, בראשן "המופע של טרומן" כמובן, אבל סרט עלילתי שמבוסס על תוכנית ריאליטי? לא זוכרים לי הרבה כאלה.
עכשיו זה קורה, הודות ל"גולסטאר: מרוסקים", גרסה קולנועית עלילתית לתוכנית הריאליטי המצליחה, שעולה לאקרנים בסוף השבוע ובתקווה לעקוף את "מזל חתולה" ולהפוך לשובר הקופות המקומי הגדול של השנה.
רוב הכוכבים של הריאליטי מכדדרים גם כאן, אבל הפעם כשחקני קולנוע ולא רק כשחקני כדורגל: שייע פייגנבויים, ג'ובאני רוסו, ניר לוי, ירון ברלד ואלעד צפני, שלפחות לפי הטריילר, התסריט כולל גם בדיחות על הגובה שלו. גם העלילה לא נשמעת כמו משהו שהיו מפיקים היום בהוליווד: הגיבורים טסים לארגנטינה כדי לצלם עונת VIP של "גולסטאר" אבל מתרסקים בסוואנה, ואז שבט אפריקאי חוטף אותם - במה שהופך את הסרט הזה לקומדיה הפופולרית הישראלית השלישית בשנים האחרונות שעוסקת בחטיפות, אחרי "לשחרר את שולי" ו"ההילולה". בכל מקרה, בחורינו האמיצים נקלעים לסכסוך בין השבט שחטף אותם לשבט אחרים, ונדרשים לנצח במשחק כדורגל כדי להציל את חייהם.
את הסרט ביים אמיל בן שמעון, שכבר שבר קופות עם "ישמח חתני" וקשה לראות מה יעצור אותו מלעשות זאת שוב.
4. "השוטר מבברלי הילס: אקסל פולי": אדי מרפי אנרגטי מתמיד
כש"השוטר מבברלי הילס" הגיח לעולמנו לפני 40 שנה, הוא עלה כמובן באולמות הקולנוע, וזכה שם להצלחה גדולה שהפכה אותו לאחד משוברי הקופות הגדולים של אותה שנה. ארבעה עשורים לאחר מכן, והפרק הרביעי בסדרה מדלג על המסך הגדול ועלה ישירות בנטפליקס ברחבי העולם וגם אצלנו. ככה זה בימינו: אפשר היה להפיץ אותו במולטיפלקסים ולהרוויח עליו כמה גרושים לפני הסטרימינג, אבל למה לטרוח? חם שם בחוץ.
הסרט מתהדר בשם המסורבל "השוטר מבברלי הילס: אקסל פולי", כשמו של גיבורו, אם כי הפעם הוא לא הגיבור הבלעדי. אנחנו פוגשים גם את הבת שלו, המתגלה כסנגורית פלילית אמיצה. השניים לא מדברים מזה שנים, אבל זוכים להזדמנות לתקן את היחסים כשהם מאחדים כוחות כדי לפענח פרשת שחיתות שמגיעה עד החלונות הגבוהים בלוס אנג'לס.
את השוטר מגלם כמובן אדי מרפי, ואת הבת השחקנית הצעירה טיילור פייג', שפרצה לפני כמה שנים בסרט האינדי "זולה". הצוות כולל גם הופעות אורח של מיטב כוכבי הלהיט המקורי, בהם פול רייזר וברונסון פינצ'וט, אבל גם כמה שחקני חיזוק חדשים, למשל קווין בייקון כאיש הרע.
מעבר לנוסטלגיה אין לסרט הרבה מה להציע, אבל בגיל 63 מרפי אנרגטי וחד לשון כפי שהיה בפרק הראשון. הבמאי מרק מולאוי משלב בין אקשן והומור בצורה שלא עושה כאב ראש, ואם מכוונים את המזגן לטמפרטורה הנכונה, אפשר גם ליהנות מהצפייה. "השוטר מבברלי הילס: אקסל פולי" טיפס מן הסתם למקום הראשון בטבלת הצפייה של נטפליקס, ויש כבר דיבורים על פרק חמישי בסדרה. בינתיים, הנה הביקורת המלאה שלנו על הסרט.
סרטים שממש לא בוער לראות
"קח אותי לירח": קחו אותי מפה!
התחלנו בהמלצה על קומדיה רומנטית בנטפליקס, ונסיים בכיוון ההפוך: דיס-המלצה על קומדיה רומנטית חדשה בקולנוע.
מדובר ב"קח אותי לירח", שהאולפנים בונים עליו כי יהיה "רק לא אתה" החדש. הוא מתרחש על רקע תוכנית החלל האמריקאית, נושא שכבר הוליד לא מעט להיטים, ומככבים בו שמות בסדר הגודל של סקרלט ג'והנסן וצ'אנינג טאטום. אך למרות כל ההשקעה והרצון הטוב, הסרט פשוט לא עובד.
הסרט מתרחש בשנות השישים, רגע לפני הנחיתה על הירח, וכמו הרבה סרטים תקופתיים בימינו יש בו אינספור מחוות וציטוטים. ג'והנסן מגלמת אשת פרסום שהיא במובהק מעין גרסה בלונדינית של דון דרייפר מ"מד מן". הממשלה האמריקאית שוכרת אותה כדי למתג מחדש את תוכנית החלל ולהפוך אותה לאטרקטיבית יותר. ומה קורה מכאן והלאה? נאמר רק שהתסריט מתייחס לאחת תיאוריות הקונספירציה המפורסמות אי פעם: תיאוריית הקשר שלפיה מעולם לא נחתנו על הירח, והכל היה הצגה אחת גדולה, אותה ביים לא אחר מאשר סטנלי קובריק. אל דאגה: "קח אותי לירח" מפריך כמובן את הספקולציה הזו, אבל הוא עושה זאת בצורה כל כך מתישה ומעצבנת, שבא לי לצלול לתוך מחילת הארנב ולהצטרף לצד הקונספירטיבי.
ואיפה הרומנטיקה בכל זה? הא, באחד מקווי העלילה הרבים של המוצר העמוס והמפותל, הגיבורה פוגשת אסטרונאוט ביישן בגילומו של טאטום. זה הצד של הסרט שמסע השיווק שלו בוחר להדגיש, למרות שהוא לא ממש מפותח ולא מקבל יותר מדי זמן מסך. אולי עדיף ככה: בין שני הכוכבים יש אפס כימיה. ככה לא בונים חומה ולא מגיעים לירח.
עוד תלונות? כן, וודי הרלסון מגלם כאן את שליחו של הנשיא ניקסון (כמו ב"העיתון" של ספילברג, כאן מדברים על ניקסון אבל לא רואים אותו). הוא עושה זאת בתצוגת המשחק הגרועה בקריירה שלו. האמת, נראה שאף אחד מן השחקנים לא נהנה במיוחד. גם הקהל לא: בהקרנה בה הייתי, הצופים בקושי צחקו מן הבדיחות העבשות. צפיתי בסרט באמריקה ואפילו המסרים הפטריוטים המלוקקים לא העירו את הנוכחים, אולי כי הבמאי גרג ברלנטי מציג את המסרים האלה בצורה בוטה ורדודה. וכמובן שהתענוג נמשך שעתיים וחצי, כי ככה זה בחיים: ככל שהמנות פחות טעימות הן גם גדולות יותר. קחו אותי לירח? לא תודה, רק קחו אותי לסרט אחר.