המהדורה המרכזית של חדשות 12 חזרה מהפסקת הפרסומות, עם הכותרת: דרמה בכנסת. במוקד הסערה: חוק הרבנים, שמהותו עוד מימון ציבורי לרבנים, בלניות ובעלי תפקידים במועצות הדתיות, בבת עינה של סיעת ש"ס. לחוק שמרעיד את אמות הסיפים אין רוב בקואליציה, כי איתמר בן גביר רוצה להיכנס לקבינט המצומצם שמנהל את המלחמה. שוב כוח, כסף וכבוד מניעים את הספינה אל עבר הלא כלום. התוצאה: החוק נמשך, המליאה ננטשת, תגובות נזעמות, ביקורת מקיר לקיר, ועל מה?
באולפן יושבות מגישת המהדורה קרן מרציאנו והכתבת הפוליטית דפנה ליאל, ומנסות לשמור על נימה עניינית, אבל מה שהן באמת חושבות מזדחל מתחת לניסוחים המנומסים. "קודם כל אם את שואלת למה זה נעשה כזה עניין ומשבר קואליציוני, [הסיבה] היא שזה הדבר הכי חשוב עכשיו לש"ס", הסבירה ליאל, כשאת המילים האחרונות היא מלווה בנימה עצבנית ותנועות ידיים שאי אפשר לטעות בהן. בסוף היא מסכמת בגלגול עיניים, כמעט בבדיחות הדעת: "שוב עם ישראל מסתכל ואומר: על זה עושים בימים אלה משברים קואליציוניים, על חוק של המועצות הדתיות באמצע מלחמה". מרציאנו משיבה באירוניה מודעת לעצמה: "זה הדבר הכי חשוב עכשיו".
לכאורה אלו תגובות הולמות, מאופקות אך ביקורתיות, ענייניות אך לא אדישות לניתוק המפעפע. אבל בימים שבהם מתחשק לשבור את המסך כמעט מדי יום, גם גלגול העיניים הזה נדמה כמעט סלחני, אדיש אפילו, לרמות הטרלול הבלתי נתפס, כאילו אנחנו מדברים על ילדים לא מודעים לעצמם שעשו שטויות, וממילא לא מצפים מהם לדבר. כאילו זה עוד יום מאכזב בעבודה. כאילו זה סתם סדר עדיפויות לקוי ולא הרבה מעבר.
מה הטעם להסביר שבן גביר "מרגיש שהוא לא יכול להשפיע" (מצחיק) ובש"ס מאשימים ש"נתניהו לא מסוגל להשתלט על בן גביר" (עצוב), מסרים מהונדסים וחסרי משמעות במציאות, כשהדבר היחיד שיש טעם לומר על האירוע הוא שמדובר בחרפה מכל צדדיה, קרב על כסף והשפעה וביזה של תשומת הלב הציבורית כשחיי אדם מוטלים על הכף. עצם השיחה מעליבה את האינטליגנציה.
נדמה שיש להפוך את המסגור. הסיפור אינו שיש "משבר קואליציוני שמאיים על הממשלה", אלא שזה המשבר הקואליציוני המאיים על הממשלה. המדינה מובלת בידי אנשים שמביטים על מדינה מתפוררת עם אובדן אמון במערכות הביטחון ואכיפת החוק, 120 חטופים, המוני מפונים, משבר חברתי ועליית מחירים בלתי נגמרת - ומה שהם רואים לנגד עיניהם זו הזדמנות להתמקח על עוד תקציבים לא-קריטיים בעליל ועוד כוח פוליטי - ועל זה מאיימים כולם זה על זה, ולא בגלל שלל המחדלים והאסונות והדברים שלא אמורים לעלות על הדעת במדינה מתוקנת. זה מטריף את הדעת. באולפן הסתפקו בתגובה המאופקת, המקצועית, שלא יוצאת מהקווים. חבל. דפנה ליאל הסתפקה בגלגול עיניים, אבל קיוויתי שהיא תהפוך את השולחן.
וכאילו בית המחוקקים הישראלי לא התבזה מספיק ליום אחד, תמונות האימה של אתמול הגיעו מוועדת החוקה, שם משמר הכנסת פינה בכוח את דני אלגרט, אחיו של החטוף איציק אלגרט, אחרי שזה הפריע לדבריו של בן משפחה אחר של חטופים והתווכח עם יו"ר הוועדה ח"כ שמחה רוטמן - שסילק אותו מהוועדה. אלגרט סירב לצאת, ואז תפסו אותו כשמונה (!) מאנשי משמר הכנסת שגררו אותו בכוח מהמקום, באחת התמונות המחליאות של התקופה, וזה לא שחסרה תחרות.
בתיעוד האירוע, שכיכב כמובן בכל תכניות האקטואליה, נשמעים אנשים צועקים מסביב לאנשי משמר הכנסת "אתם לא נורמלים", ואכן גם זו לא התנהגות נורמלית, במקום שבו שום דבר נורמלי. שוב אתה אומר לעצמך: זה שיקול הדעת במקום שבו מקבלים את ההחלטות הגורליות על חיינו? הפארסה הזו חשפה כמה מגוחך הדיון, כמה מגוחכים לובשי החליפות שממלאים את המשכן הזה, שאמור להיות מקום מכובד אבל מתנהל כמו קרקס אינפנטילי, מטופש וצדקני, ובעיקר: חסר לב.
הפינוי הדורסני הזה מהדהד את אלימות המשטרה כלפי המפגינים נגד הממשלה ובעד עסקת החטופים, אבל מסמל גם משהו גרוע יותר: המדינה עדיין לא רואה את האנשים האלה, את אלה שהופקרו למותם ולחטיפתם ואת בני המשפחות שלהם, שמנסים לעשות הכול כדי להוציא את ישראל מאדישותה. זו עוד סטירת לחי למי שלא מאמינים שככה המדינה שלהם מתייחסת אליהם. ועוד איפה. נראה לפעמים שגם כשחשבנו שהגענו לשפל השפלים, לתחתית של התחתית, זו כנסת ישראל שנוקשת מלמטה. אתמול היה עוד יום כזה.