הרב עובדיה יוסף נפטר בג' בחשוון, תשע"ד. היום אנחנו כנראה נזכור את התאריך הלועזי שבו הלך לעולמו, שעשור לאחר מכן יהיה ליום המקולל ביותר בתולדות מדינת ישראל - 7 באוקטובר 2013. כל מי שנכח בירושלים באותו היום לא ישכח אותו: את פקקי הענק, את המוני המתאבלים. אני הייתי שמיניסט חילוני ואשכנזי שרק רוצה להגיע הביתה. הסרט "הרב עובדיה: מלך הספרדים" פה, בין השאר, בשביל אנשים כמוני, שלא באמת הכירו את מקומו של הרב כמנהיג רוחני ואושייה פוליטית, ואת המשברים שעמד בפניהם כתוצאה מההתנגשות בין השניים.
הסרט, שביים וערך עופר פנחסוב, עלה בשבוע שעבר ב-yes דוקו בשני חלקים והוא סוקר את 93 שנות חייו של הרב עובדיה יוסף, מלידה ועד מוות. חלקו הראשון מתאר את הרב כמנהיג דתי אדיר: כזה שסיכן את חייו וחיי משפחתו למען עבודתו הרוחנית כשחיו במצרים של 1947, כזה שהתיר מאות עגונות במלחמת יום הכיפורים, ובמחיר אישי ותדמיתי גם התיר ויתור על שטחים לטובת השלום. פציפיסט שוחר שלום עם הבלחות לא צפויות של פמיניזם. כשהסרט מתאר את המהפכה שהרב עובדיה יוסף חולל ביהדות ספרד בישראל, הוא מצטייר כמקבילה יהודית וישראלית לכומר מרטין לותר קינג.
ואז מגיע חלקו השני של הסרט, ואיתו: ש"ס. לפי "מלך הספרדים", ש"ס היא קו פרשת המים ככל שזה נוגע לפוליטיקה הישראלית. כשמסתכלים על מה שקרה כאן בעשורים ובימים האחרונים, קשה שלא להסכים. ובנקודה הזאת "מלך הספרדים" הופכת לאפוס פתלתל וחכם על האיש שטען כי שנא את הפוליטיקה, אבל היה פוליטיקאי יותר טוב מרוב אלו שיושבים כיום בכנסת.
המערכה הראשונה מעניינת, גם אם לעיתים מרגישה כמו סרט מטעם: בני המשפחה מתראיינים (גם אם לא כולם), אריה דרעי גם, ובמשך למעלה משעה בקושי נשמעת מילה אחת של ביקורת על האיש עצמו. הערך שלה הוא בעיקר מידעי, עבור מי שלא קראו באריכות על תולדותיו של הרב. לוקח זמן עד שהסרט מעמיק גם בצדדים השנויים במחלוקת של הגיבור, כמו, למשל, בפעם ההיא בה התפלפל וטען שקורבנות השואה נענשו על חטאיהם מגלגול קודם.
המרצע יוצא מהשק כשבנו, הרב אברהם יוסף, נשאל מה דעתו על הטענה לפיה אביו שאף לראות פה מדינת הלכה: "מה הבעיה?" הוא שואל. "עדיף מדינת בג"ץ כמו שיש עכשיו? האויב מספר אחת הוא אהרון ברק, וכך אבא תמיד טען". לוקח זמן עד שהסרט בכלל מכיר בברית של הימין הישראלי עם המסורתיות הספרדית - בחלק הראשון אפשר לטעות ולחשוב שהרב היה סוג של שמאלן, כולל התכתשויות עם מתנחלים בפינוי ימית.
פנחסוב משרטט בפירוט אלגנטי את סיפורו של הרב עובדיה, עילוי בתחומו שנולד בבגדד ובעשר אצבעות היה לאחד הרבנים הבולטים בתולדות מדינת ישראל. הוא מתאר את הכאב של אלו שהממסד הציוני גרם להם להרגיש שיהדותם, מסורתם וזהותם הופכת אותם לחשובים פחות בלי להישמע כמו אבישי בן חיים, ואז מציג לנו את הדרכים בהן הכאב הזה הוליד מפלגה עוצמתית ומסואבת. סיאוב שכבר לא היה בידיו של המנהיג הרוחני שלה.
פה המבנה של "מלך הספרדים" מוכיח את עצמו, והסרט חושף את כוחו האמיתי במה שהוא תמיד הקריטריון הכי חשוב בכל יצירה דוקומנטרית: העריכה. הסרט מתפרש על פני 93 שנים אבל לא משעמם לרגע, וזה בין השאר הודות לקצב שפנחסוב מתווה בו את הסרט. מדלג על זכייתו של הרב בפרס ישראל, אבל מתעכב על קטע ארכיון יפהפה בו הוא פוגש את הכדורגלנים יוסי אבוקסיס ורונן חרזי. נותן את הכבוד לחלק ניכר מילדיו, נכדיו ואפילו כלתו, אבל גם לפרשנים ועיתונאים שיש להם מה לומר. לא רק בגלל יכולות הניתוח שלהם, אלא גם משום שהם פשוט היו שם: רינו צרור, ניצן חן (שאליו כוון ה"צא בחוץ" הבלתי נשכח של הרב). הם מוסיפים לסרט מבט-על שדרוש לו, וכדמויות שיושבות בו על תקן ראשים-מדברים, הם עושים עבודה נהדרת.
אבל יש שאלה אחת שהסרט מסרב לספק לה תשובה אחת: האם הרב עובדיה יוסף הסתכל על מה שנולד מהמהפכה הזאת והתגאה בה? האם התייאש ממנה? אם תשאלו את בתו, כלת פרס ישראל עדינה בר שלום, התשובה היא "כן" חד משמעי: מבחינתה הרב הטיף בעד לימודי ליבה, בעד עבודה קשה. רינו צרור טוען שהמפלגה הזאת שברה את מנהיגה הרוחני. מהסתכלות מסוימת על הסרט, קשה שלא לחשוב שהרב גם היה בעד עסקת חטופים, כל עוד תציל כמה שיותר חיים. כך או כך, הסרט השאיר אותי עם תובנה אחת יפהפייה, אותה מצטט מפי הרב אחד מחסידיו: "פוליטיקה היא נישואיהם של השקר והחנפנות".
"מלך הספרדים" נותן מבט אנציקלופדי, עיתונאי, על חייו ומותו של אחת הדמויות הציבוריות הבולטות בישראל. אני מודה שהייתי רוצה להכיר אותו טוב יותר כדמות קולנועית: שיוצג בפני האדם עצמו, לא רק המנהיג שנהיה ממנו. להכיר יותר טוב את חוש ההומור, השפה, האנושיות שלו. אבל בקצה, זו כנראה לא הייתה כוונת המשורר: זה סרט על פוליטיקה, פוליטיקאים, ועל מה שקורה כשהרוח האידיאולוגית שנושבת במפרשיהם צריכה להתמודד עם האינטרסים הצרים שעומדים בפניה בעולם האמיתי. וככזה, הוא מצוין.